משמעות המילה פסח

image_print

                 

                           יהושע שטיינברג

          שמ’ יב:יג – וראיתי את הדם ופסחתי עלכם.

מכילתא (בא פרשה ז): וראיתי את הדם. היה ר’ ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו, שנאמר: ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דנ’ ב:כב), ואומר: גם חשך לא יחשיך ממך (תה’ קלט:יב), ומה ת”ל וראיתי את הדם. אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם, שנאמר: ופסחתי עליכם, אין פסיחה אלא חייס, שנאמר: כצפרים עפות כן יגן ה’ צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט (ישע’ לא:ה). ופסחתי עליכם. ר’ יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהב”ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים. שנאמר: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים (שה”ש ב:ח).

ר’ יאשיה נוקט כאן במנגנון “אל תקרי” לתמיכה לדרשתו ש’פסחתי’ דומה מבחינת משמעות (וגם מבחינה לשונית) ל’פסעתי’. הוא מביא אסמכתא לכך מהפסוק בשה”ש המזכיר דילוג, שלפי דעתו מרמז לדילוגו של הקב”ה כביכול על בתי ב”י במכת בכורות.

בניגוד לכך, דרשתו של ר’ ישמעאל היא קצת מביכה. מה היא ה”נפקא מינה” בין חמלה (“אני חס”) מחד גיסא ל’פסיחה’ מאידך – והלא סוף סוף התוצאה היא אחת: הדילוג על –היינו הצלת– בתי ב”י. ומה מוסיף לנו בביאורו של ‘ופסחתי’ המקרא בישעיה: גנון והציל פסוח והמליט?

רש”י מסכם לנו את ב’ השיטות במכילתא:

          רש”י שמ’ יב:יג – ופסחתי – וחמלתי, ודומה לו: פסוח והמליט (ישע’ לא:ה). ואני        אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה ופסחתי מדלג הי’ מבתי ישראל לבתי מצרים שהיו שרוים זה בתוך זה.

משמע מהמלים “ואני אומר” שרש”י מצדד לדעת ר’ יאשיה, בניגוד לדעת ר’ ישמעאל (ובניגוד לדעת אונקלוס[1], שלא כדרכו הרגילה). מה מפריע לרש”י בשיטת ר’ ישמעאל?

ר’ ישמעאל מוטרד בראש ובראשונה מדמותו של הקב”ה (בכבודו ובעצמו, ולא ע”י מלאך[2]) הקופץ כביכול מבית לבית לבדוק לעדות של דם, מאחר שאין צורך בכלל להקב”ה בידיעתו הבלתי מוגבלת לעשות כן. לכן רבי ישמעאל מאמין שהמלה ‘פסיחה’ מציינת ענין אחר לגמרי. אבל מדוע “רחמים” בדווקא ואיך הוא מפיק משמעות זו מהפסוק בישיעה?

נעיין רגע בדברי ישעיה: גנן, הציל, המליט. הרי כל ההקשר שם משנן אמון מוחלט ששום נזק לא יבוא לעיר – כאילו שהיא מוקפת מכל צד במגן בלתי-חדיר,  מחסה מבוצר בלתי-הריס.

חיזוק לדבר נמצא גם באטימולוגית מונחי הגאולה המופיעים בפסוק בישעיה. רש”ר הירש  מסביר את הקשר הדדי בין השורש ‘גנן’ ונגזריו.

          רש”ר הירש בר’ ב:ח – גן בעדן – ‘גן’ משרש ‘גנן’, ומכאן: ‘הגן’. נמצא ‘גן’: מקום    גדור ושמור לצורך אדם (מצינו יחס זה גם בלע”ז: “garden” מיסוד “guard”).

          המלה הבאה בפסוק שם היא ‘הציל’. לפי מחברת מנחם, שרשו של ‘הציל’ הוא שתי         אותיות ‘צל’. דבר זה מרמז לנו שסוג הישועה המצויין ב’הציל’ איננו חילוץ או השמדת         האויב, אלא מחסה פשוט מן הסכנה, בצלו המנחם של המושיע[3].

          המלה האחרונה המופיעה בפסוק בישעיה ‘והמליט’, בדרך כלל מתורגמת במלים הצלה    או שחרור, כדוגמת:

                     יר’ יח:לט – כי מלט אמלטך ובחרב לא תפל.

          הרבה פרשנים מצביעים לדמיון בין ‘מלט’ למלה ‘פלט’[4], המורה ג”כ על הצלה, כגון:

                     תה’ יח:ג – ה’ סלעי ומצודתי ומפלטי.

          הבלשן רש”י שטייגר[5], מציע קשר גם למלה ‘שלט’, במובן מגן[6] במקרא:

                        ש”ב ח:ז – ויקח דוד את שלטי הזהב .

          ולע”ד יש להציע שאף שרש ‘קלט’ קשור למשפחה זו:

                     במ’ לה:יא – ערי מקלט.

          משותף לכל המלים האלה שני דברים: 1. המושג של הגנה 2. האותיות ‘לט’. אכן, אנחנו          מוצאים את השורש ‘לט’ במובן דומה לכך גם כן:

                     מ”א יט:יג – ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו.

          המושג היסודי של הגנה וישועה למעשה מוראים על ידי השם עצם ‘מלט’, שבמבט ראשון אינו קשור להגנה והצלה כלל:

                     יר’ מג:ט – קח בידך אבנים גדלות וטמנתם במלט[7].

מלט? כן, מלט שומשה לא רק להחזיק לבנים יחד, אלא לכסות ולהגן עליהם מכחות הטבע, וכן אפילו להסתיר פריטים יקרים בשעת הצורך לשמירה, כגון כאן. בקיצור, רבי ישמאעל הסתכל בהקשר של המלה ‘פסוח’ בפסוק בישעיה. מאחר שכל המונחים האחרים מצביעים לגאולה מן האויב דרך הגנה ומחסה, כך גם לשון ‘פסוח’ תורה      על מקלט ומגן, והוא נוקט במלה ‘חייס’, כלומר מחסה, מפלט.

נתבונן במלה ‘חייס’ בארמית (או ‘חסות’ בגירסת הילקוט[8]), שנקט בה ר’ ישמעאל בדבריו. בניגוד למדקדקים שהבחינו בין שרש ‘חוס’ במובן  חמלה לבין שרש ‘חסה’  במשמעות  מקלט ומחסה[9], מנחם אבן סרוק במחברתו חבר את שניהם בערך ‘חס’, עם מחלקה אחת למשמעות  חמלה, ומחלקה שניה להוראת  מקלטוכיסוי. והרי לפ”ז אכן שניהם משרש וענין אחד – שהרי בעל החמלה החס ומרחם על זולתו יעשה כל שביכולתו להעניק לו הגנה וכסות –היינו חסות וחסיון– מפני כל סכנה שלא תבוא.

על פי זה, לפי ר’ ישמעאל המלה ‘פסיחה’ מתפרשת במשמעות  מחסה ומקלט, הגדרה שאכן מספקת הבנה מאד שונה של מנגנון הצלת ב”י באותו לילה הגורלי. הדמות הקונבנציונלית היא זאת של מלאך המוות המדלגת מבית לבית ועוקפת את הבתים עם הדם במזוזותיהם. תמונה זו משאירה את הרושם שהדם בעצמו איכשהו מושרֶה        במדת מה בכח מניעת הרע. אבל ר’ ישמעאל טוען שהגם –ובגלל– שהמלה     ‘ועברתי’ מלמדת שהשם בעצמו הוא שמבצע את המעשים כביכול, אי אפשר לפרש           את המלה ‘וראיתי’ בצורה הרגילה, שהרי הקב”ה אינו זקוק לראיה זו כלל וכלל –   ולפ”ז תתפרש המלה כמו “הראית בהר” (שמ’ כו:ל) בהָפעל, כלומר נגליתי בכדי לחוס עליכם – תרתי משמע[10]

          נשאר לנו להסביר רק את ההוראות האחרות של ‘פסח’ בלשון מקרא. הרי החגר נקרא      פסח, כגון:

                     ויקכא:יח – איש עור או פִסֵחַ.  

          ההסבר הרגיל של המלה היא שהחגר מדלג וקופץ מפני נכותו, אמנם הראב”ע הציע פירוש   אחר:

          אבע שמיב:כז – ואמרתם זבח פסח – מצאנו פסוח והמליט. והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח. כמו                ושחטו הפסח. והגאון אמר שהוא מגזרת פסח.           כי הפסח ישען על רגלו                        התמימה.

          ואכן, כך יש לפרש גם אצלנו, שבחמלת ה’ על בתי ישראל בראותו את הדם, כביכול נשען       וכיסה עליהם והגן עליהם מפני המשחית. נשאר לנו להסביר את המקרא הבא:

                     מא יח:כא – עד מתי אתם פֹסחִים על שתי הסעפים.

          גם כאן יש לפרש את הפעל ‘פוסחים’ לשני פנים: א) דילוג וקפיצה ביניהם ב) עמידה על    שני הסלעים בעת אחת, כך שמכסה את שניהם[11].

ואנו תפלה שההבטחה הנצחית של השי”ת לעם היהודי ועיר הנצחית שלו תמשך לעולם, שיחוסו ויוגנו בו בזמן שהרשע ינוקה מן העולם, במהרה בימינו אמן.

                                                   סיכום

לשון ‘פסח’ מציינת ‘חייס’ לפי ר’ ישמעאל, המורה גם על חמלה (חוס) וגם על הגנה (מחסה), שהם שני צדדי מטבע אחד (ונגזרים משרש אחד לפי מחברת מנחם: ‘חס’), שהרי החס על חברו באמת, ע”כ יבקש להגן עליו מפני סכנה. וכן יש לפרש המלה ‘פסח’ בכל מקום במקרא לפי הוראות חוס/חסה, כפי שהדגמנו כאן. 

                                                   רמזים

  1. [השפתי כהן מביא שהמלה ‘פסח’ היא אותיות ‘חוס’ באתב”ש]: שפתי כהן ויקכג:ה – ופירוש פסח חמלה כמו ופסח ה’ על הפתח, פירש רש”י ז”ל חמל (שמ’ יב:כג), פסח בא”ת ב”ש: חוס.
  2. [המקובלים דרשו לשון ‘פסח’ כמלה מורכבת]: שער הכוונות לאר”י ז”ל (פסח דרוש ג): לשון פסח פ”ה ס”ח. [מאמר קצר זה בד”כ מתפרש לענין שיחה, היינו החיוב לספר ביציאת מצרים. אמנם נראה לע”ד להציע פירוש אחר ע”פ עיקר הוראת ‘סח’, שהיא  עקירה, דילוג וטלטול (לשון  היסח, הסחה), כדברי ר’ שלמה פפנהיים ביריעות שלמה]: י”ש (ב:יב.): שרש ‘סח’ מורה על הטייה והפנייה. כמו: ונסחתם מעל האדמה (דב’ כח:סג). את משמרת הבית מסח (מ”ב יא:ו) – כלומר, מלהסיח דעת מן השמירה[12]. ובלשון חז”ל: היסח הדעת (פסח’ לד.); מסיח לפי תומו (יבמ’ קכא:). [ועפ”ז אולי יש לפרש כאן “פֹה סח” – כלומר “כאן דלג”, והקב”ה כביכול “הסיח דעתו” מבתי ישראל, והתרכז על בתי מצרים].
  3. וכן על פי האמור יש להציע רמז אחר (בהיפוך אתוון), הדומה למאמרו של האר”י ז”ל, היינו: ‘פסח’ = “פֹה חס” – כלומר, “כאן חוס” (תרתי משמע, כנ”ל).

[1]  ת”א שמ’ יב:יג – ואחזי ית דמא ואיחוס עליכון.

[2]  וע’ זהר (ג:קמט.).

[3]  ונלע”ד שמכאן גם ‘תפילה’ בשפה הארמית: צלותא.

[4]  ע’ רש”י ישע’ מו:ב, ספורנו ואוה”ח בר’ לב:ט, מצ”ד יחז’ ז:טז, מצ”צ יר’ מד:כח, נא:נ, יחז:לג:כא.

[5]  אבני שיש, ערך ‘מלט’.

[6]  ומכאן נגזרת המלה ‘שלטון’, שהרי התפקיד הראשון שלו הוא להגן (לשון שלטי גבורים) על העם והארץ.

[7]  וע’ רש”י שם, שפירש שאות ה’מ’ ב’מלט’ הוא יסוד נופל, ושרשו ‘לט’. וכן דעת יריעות שלמה (א:קד.).

[8]  ילקוט שמעוני שמ’ יב רמז ר – אלא בשכר מצוה אחת שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם שנאמר ופסחתי עליכם. ואין פסיחה אלא חסות שנאמר כצפרים עפות כן יגן וכו’.

[9]  [כגון]: ישע’ כה:ד – כי היית מעוז לדל מעוז לאביון בצר לו מחסה מזרם צל מחרב; רשי (שם): מחסה מזרם – כיסוי אהל להציל מזרם וצל להגין מחורב. ישעל:ב – ההלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים; רשי (שם): ולחסות – להתכסות אבריאי”ר בלע”ז. תה’ קיח:ח – טוב לחסות בה’ מבטח באדם; רשי (שם): טוב לחסות בה’ וגו’ – חסיון זה אינו אלא לשון חסיון צל. איוב כד:ח – ומבלי מחסה חבקו צור; רשי (שם): שמבלי כיסוי אין מחסה להחסות בו.

[10]  [ושים לב שלמרות שרש”י לעיל לכאורה צידד כשיטת ר’ יאשיה, להלן משמע שמצדד יותר לדעת ר’ ישמעאל]:  שמיב:כג – ופסח ה’ על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף; רשי (שם): ופסח – וחמל וי”ל ודלג.

[11]  או כמו שפירש הראב”ע לעיל שהוא מלשון פיסח, שהוא מעביר את כבדו פעם לרגל אחת ופעם לשניה, ובכל מקרה הרי הוא מכסה את אשר מתחתיו. [וע’ כו”ק שהביא ראיה לדעת ר’ ישמעאל גם מהתק”ז]: הכתב והקבלה שמיב:יג – כלם לשון חמלה הגנה והצלה. והכי איתא במכדרשב”י (ויקרא י”ד א’) מאי ופסח ה’ על הפתח, דשרי על האי פתחא חסד.

[12] רש”י מ”ב יא:ו –  מסח – שמרוהו מאד שלא תסיחו דעתכם, לשון נואש (ש”א כז:א) שלא יהא יאוש.

image_print
Yehoshua (Jeremy) Steinberg

Leave a Reply