image_print

ויקהל

תשתית שטותית
נפלאות שפת הקודש לפרשת ויקהל

שמות לה:כד – וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ.

[יש לציין שכל תשתית המשכן היתה בנויה על עצי השטים הללו, מן הארון ועד הקרשים – הגם שהיה הכל מצופה זהב או נחושת. ברם, עצים אלו לא גדלו בצורה טבעית במדבר – ומנין היו להם לעבדים המשוחררים חתיכות העץ כאלו? דורשים חז"ל שיעקב אבינו הביאום איתו בירידתו למצרים]: ב"ר (וילנא) צד:ד – הלך (יעקב) לקוץ ארזים (שטים) שנטע אברהם זקינו בבאר שבע… הה"ד: וכל אשר נמצא אתו עצי שטים (שמות לה). [ובמקום אחר הסבירו למה נבחר סוג הזה של עץ בדווקא]: שמ"ר (וילנא) נ:ג – ישראל חטאו בשטים, שנאמר: וישב ישראל בשטים (במדבר כה), ונרפאו בשטים, שנאמר: ויעש בצלאל את הארון עצי שטים. [ובתלמוד, דרש ר' יהושע את ה שם 'שטים' מגזרת 'שטות']: סנהדרין קו. – וישב ישראל בשטים, רבי אליעזר אומר: שטים שמה, רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות. [אמנם יש להבין את הצורך ל"תזכורת" במקום הכי קדוש בעולם, לעבירות החמורות שקרו בעבר, בעוד שהתורה מעידה שהעבירה כבר נתכפר להם . ולענינינו, האם דרשת ר' יהושע היא בתורת "דרוש בעלמא", או שמא יש בין המלים קשר עמוק יותר?].

[את המלה 'שטים' חבר מנחם אבן סרוק בערך 'שט', במחלקה בפני עצמה. שלוש מחלקות נוספות חוברו באותו ערך: 1. המלה 'שוט' (מקל/שבט). 2. שם העצם 'משוט', ושם הפועל 'הושטה'. 3. 'שיט' (במים), וענין "לשוט בארץ" ].

[במבט ראשון נראה שיש קשר יחסית בולט בין שלוש מהוראתיו: 1. מקל, 2. משוט, 3. עץ השטים – שכן כל אלו המשמעויות בנויות על חתיכת עץ כלשהיא. במחלקה הרביעית הכוללת עניני נדידה וטיול, יש לומר שענין השיוט במים מושאלת מלשון 'משוט' , ואולי הביטוי "לשוט בארץ" ג"כ בנויה על כך שהנודדים במדבר ובשדות נשענו לרוב על מקלות ומשענות מעץ, היינו על 'שוט'].

[אולם, נציין שמנחם פירש את מחלקת שיוט בצורה שונה מהפרשנים האחרים. לפי רוב המפרשים, פתרון המלה הוא מענין נדידה או טיול בלי עמל, כדוגמת]: ירמיה ה:א – שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם; מצ”צ – שוטטו – ענין ההליכה אנה ואנה וכן משוט בארץ (איוב א) . במדבר יא:ח – שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ; רש”י – שטו – אין שייט אלא לשון טיול – אישבני"ר [טיול להנאה], בלא עמל. ש”ב כד:ב – שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; מצ”צ – שוט – ענין ההליכה אנה ואנה וכן משוט בארץ (איוב א). ש”ב כד:ח – וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ ; מצ”צ – וישוטו – הלכו אנה ואנה. איוב א:ז – מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ; מצ”צ – משוט – ענין ההליכה אנה ואנה כמו שטו העם ולקטו (במדבר יא). [לעומת זאת, מנחם פתר את כולם (שיוט במים ובארץ) במלים: "ענין מרוץ המה". והרי מרוץ בוודאי אינו זהה עם טיול, ולכאורה כרוך בו עמל רב].

[נראה להקדים עם פסוק שלא חברו מנחם במחברתו]: ירמיה מט:ג – צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת; [רש"י מביא שני פירושים; הראשון מתרגום יונתן שמשמעות המלה "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה" כאן היא: חיילות משוטטים]: רש"י – והתשוטטנה בגדרות – תירגמו יונתן ואתהממון בסיען התגודדו בחיילות פתר והתשוטטנה לשון חיילות משוטטים… [ביחס לחיילות, בוודאי שאין לפרש "השתוטטות" כטיול ונדידה ללא מטרה. הרי צבא מסודר בנוי על משימות מדוייקות, ומכיון שיש תמיד סכנה מכל צד, משימות אלה חייבות להסתיים במהירות האפשרית. בכך, החיילים הם למעשה במרוץ לגמור את המטלות ולחזור שלמים מן הקרב . וכמו כן יש לפרש "שטו העם" – הרי יצאו בכדי להביא את המן לארוחה מיידית, לא לטייל בחוץ ללא תכלית] .

[רש"י הביא גם פירוש שני למלה "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה"]: רש"י (שם): והתשוטטנה בגדרות… ויש לפתור והתשוטטנה והתעוללנה בזבל גדרות צאן, לשון בזיון. ויבז עשו (בראשית כה) [תרגם אונקלוס] ושט עשו. [רש"י כאן מקשר בין 'שט' בארמית ל'שט' בלשון מקרא, וכן לִמְּדָנוּ ששרש 'שט' סובל גם משמעות מרוץ וגם משמעות בוז].

[בענין הוראת בזיון, רש"י פירש את המלה 'שאט' (עם א' אמצעית) כמו 'שט' (בלי א')]: יחזקאל כה:ו – וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל; רש"י – בכל שאטך – לשון בזיון פותרין בו כמו: ויבז עשו (בראשית כה), שתרגום אונקלוס: ושט עשו… [אולם, מוסיף רש"י גם פירוש שני]: רש"י (שם): ואני אומר, שאט לשון שטף, גולוזמנ"ט בלע"ז . [בהתייחס למשמעות המלה 'שטף' שנקט בה רש"י בתיאור של אויבי ישראל, מצאנו דוגמתה הקשורה ג"כ למלחמה] : ירמיהו ח:ו – כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה; רש"י – שוטף – אישפרידי"ן בלעז . שבת קנב. – ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה; [מסביר רש"י את המלה 'שטוף' על פי פתרונה אצל הסוס הנ"ל]: רש"י – שטוף – כמו: סוס שוטף במלחמה (ירמיהו ח:ו) – להוט אחר הדבר ורודף. [והיינו השוואת תאות הזמה למרוצת הסוס בַּקְרָב. עכ"פ יש להבין איך יסבול מלת 'שאט'/'שט' גם הוראת בזיון וגם הוראת תאווה – והרי אין לך היפוכים כאלו!].

[ביחס ל"להיטת" הסוס, יש לציין כי בהמות וחיות אינם בעלי בחירה חפשית או שליטה עצמית, אלא נוהגים על פי דחף היצר או רצון בעליהם. ריצת הסוס לקראת האויב במלחמה היא תוצאת דִרבוּן רוכבו, בדומה לדברי שלמה המלך ע"ה]: משלי כו:ג – שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר. [תחת השפעת השוט, הסוס יתנהג לחלוטין בהתאם לרצון בעל המקל, בלהיטות, בפזיזות ובמרוצה. תחת איום השוט, הסוס גם ירמוס כל מכשול בדרך – בבוז. בדומה לזרימת הנהר, הוא ישטוף את כל מה שבדרכו, בלי חשבון].

[וכן בעלי תאוה, שטופי זמה, כפופים הם ליצרם – הוא השטן , הנדמה להם כבעל השוט המכריח אותם להנהגה כזו או אחרת. הוא בעל המשוט, המוליך אותם לפי רצונו, ובעל הייצר האומלל מציית כבלית ברירה. כך הגיעו בנ"י לשפל שהגיעו אליו במקום המכונה "שטים", לתועבות בעל פעור ובנות מואב. הבינו שכך שמו –"שטים"– המורה על השוט המאיים של השטן, ואין להם ברירה בדבר – בחרו ב"שטות" שבשטים, רצו במרוץ, שטפו כמו נהר לעבירה, בזו את מצוות ג"ע וש"ד ששמעו בסיני].

[אמנם שכחו שלא סוסים המה, ואדרבא, כבעלי צלם אלקים, בידם לתפוס את השוט ולכופף את היצר, לאחוז את המשוט ולשלוט כל אחד על דרכו הוא. הרשות נתונה לו לבחור תמיד, כי שרש 'שט' מורה על עץ השטים הישר ומפולס, שיש ללמוד ממנו שצריך לרוץ ישר לדבר מצווה ב"קו-אווירי", איתן ונאמן].

[ועד כדי כך חשוב לנו להבין את הלקח הזה שגם הארון שבקדשי הקדשים מיוסד עליו, שהיה בנוי מעצי שטים ומצופה זהב, כמו הבעל תשובה הנראה לעין כל ככולו זהב מבית ומחוץ. אבל האדם בעצמו תמיד צריך לזכור איפה הוא נפל, ואל יאמין בעצמו עד יום מותו].

[יה"ר שנזכה ליהנות מזיו השכינה שתשרה מעל כפורת הזהב המיוסד על ארון עשוי עצי שטים].

https://www.facebook.com/groups/1669565696664822/

image_print

השאר תגובה