מליקת עמלק

image_print

ויקרא א:יד-טו – וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. ויקרא ה:ח – וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

[נלע"ד להציע קירבה בין מלים בעלות אותיות 'לק', דהיינו: 'בלק', 'דלק', 'חלק', 'ילק', 'מלק', 'עלק', 'לקק', 'לקה', 'לקש' ו'לקט'. משותף לכולם עניני  החרבה, כליה,מות/שאול והכרתה, כדלהלן]:

[שרש 'מלק' מופיע רק בפרשתינו, והוא מורה על קציצה וחיתוך]: ויקרא א:יד-טו – וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; רש"י קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן[1].

[שרש 'בלק' ג"כ מציין כריתה/חורבה[2], כדוגמת]: ישע' כד:א – הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ; מצ"צ – ובולקה – ענין כריתה וכן בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה (נחום ב:יא); [נחלקו מפרשי התלמוד בפתרון הניב "חילק ובילק"]: סנהד' צח: – חילק ובילק אכלי להו; [אולם, לדעת רש"י ענינו  חורבה, כי כן משפט שרש 'בלק']: רש"י – ולי נראה דמשמעות לשון חילק ובילק לשון חורבה, כמו: בוקה ומבוקה ומבולקה (נחום ב).

[שרש 'חלק' מורה על חיתוך[3], וכן על  מחלוקת, המביאה לחורבן]: מסכת דרך ארץ ז:לז – עיר שיש בה מחלוקת, סופה ליחרב, ואמרו חכמים מחלוקת בעיר, שפיכות דמים.

[שרש 'דלק' – על כל הוראותיו – מורה על רדיפה[4] למטרת החרבה, כליון ומוות, כדוגמת]: עובדיה א:יח – וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם. משלי כו:כג – שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע.יחז' כד:ט-י – עִיר הַדָּמִים גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה… הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ [5]. דניאל ז:ט-יא – כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק… חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא; מלבי"ם – דלק, אש בוער באף ובחמה לכלות את הרשעים[6].

[שרש 'לקק' – לא מצינו לשון 'לקיקה' בהוראת  חיתוך וכריתה במפורש, אמנם שרש נרדף של 'לקק' הוא 'לחך'[7], כגון]: במדבר כב:ד – יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ;[ותרגמה אונקלוס שם מלשון  כריתה]: ת"אישיצון קהלא ית כל סחרננא[8]. [ופירש השפתי חכמים שם שהיא לשון  עקירה מן השרש]: שפתי חכמים – לפי שעוקר את הכל מן השורש כך אלו כן שעוקרים את הכל, כדכתיב: עד בלתי השאיר לו שריד. [ודוגמתו מצינו גם אצל שרש 'אכל', המורה על  כלייה גמורה]: דברים ז:טז – וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ; אב"ע – ואכלת – מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם. [וכן "אכילת עצים או עפר" ע"י אש נקראת בלשון חז"ל "לחכה נירו"]: ב"ק ס. – השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב, שנאמר: כי תצא אש… ונאכל גדיש (שמות כב:ה); רש"י – או עפר – ליחכה נירו ונתקלקל.

[שרש 'ילק' – שם לארבה המביא  כליה]: נחום ג:טו – תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק; רש"י – כילק – הגומר ומכלה כל ירק השדה. [ראב"ע מביא שכל נרדפי 'ארבה' מרמזים על ענינים דומים]: אב"ע יואל א:ד – 'גזם' כמו גוזז… ו'חסיל' כמו יחסלנו… [ובין השאר 'ילק' מרמז על  כריתה]: ו'ילק' שילוק בלשונו תרגם כורת[9].

[שרש 'עלק' – העלוקה המוצצת את הנפש[10] – סמל לשאול ומות]: משלי ל:טולַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת; רש"י – לעלוקה – …והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן. רמב"ם תשובה ח:ה – האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם.

[שרש 'לקש' – אונקלוס תרגם "ובהעטיף הצאן": "ובלקישות ענא"]: בראשית ל:מב – וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב; ת"א – ובלקישות ענא.[רש"י מסביר שהיא לשון איחור (כמו 'מלקוש', הגשם המאוחר בשנה)]: רש"י – ובהעטיף – לשון איחור, כתרגומו ובלקישות; [רבינו בחיי מוסיף שמדובר על  העייפות, תשושי הכח שכבר ילדו]: רבינו בחיי בראשית ל:לח – ובשניה הם "העטופים" תשושי כח האמהות והנולדים מהן ומתשישותן אין משגיחין על מה שכנגדן, וע"כ בהעטיף הצאן לא היה משים מקלות ברהטים; [בעל הטורים מדמה שרש 'עטף' כאן להופעה באיכה, המורה על  כחישות עד כדי  מיתה]: בעל הטורים בראשית ל:מב – העטפים ללבן. העטופים ברעב (איכה ב:יט). פירוש שנתן לו הכחושים שמתו ברעב. [ולפי מלבי"ם, היינו  עילוף, היינו שנפשו של אדם עומדת לצאת מגופו]: תהלים קב:א – תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף; מלבי"ם – תפלה לעני, הוא תפלה על בני הגולה, מצייר איש אחד מן הגולים, או יצייר כלל האומה כאיש פרטי, אשר נפשו עטופה מרוב הצרות מתעלפת ועומדת לצאת מתוך גופו, וזה תפלה לעני אשר יעטף[11]. [וכן בלשון הקודש שרש 'לקש' מורה על  כריתת הלקש]: איוב כד:ו – בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יִקְצוֹרוּ וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ; אב"ע – ילקשו – ענינו יכרתו הלקש, כמו: מסעף פורה – יכרית הסעיף.

[בארמית, שרש 'לקה' ('מלקות') מורה על הכאה]: שמות ה:יד – וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ת"א – וְלָקוּ סַרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [ומלקות ב"ד משמשות במקום מיתה (סנהד' י. – לדעת רבא)].

[שרש 'לקט' מציין איסוף]: ישעיהו כז:יב – וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; [ברם, רש"י מביא את תרגום יונתן כאן]: רש"י – יחבט ה' – ת"י יתרמון קטילין, ואני אומר ב' לשונות הללו -חיבוט ולקיטה- נופלין זה על זה, כחובט זיתיו וחוזר ומלקטן ואחרים מלקטין אותו מן הארץ; כך הקדוש ברוך הוא יתחיל האסיפה. [נעיר ש'לקט' = 'קטל' בחילוף מיקום אותיות, ויש למצוא רמז ברש"י גם לקירבת ענין ביניהם. ובדומה לכך מצינו שרש 'אסף' המורה גם על  קיבוץ פריטים וגם על  מוות ("ויאסף אל עמיו" – כי המוות איננה אלא אסיפת ולקיטת הנשמה והחזרתה לביתה המקורית].

[יהי רצון שנלקוט רק מצוות ומע"ט, שנצליח לקלוט את נפלאות סתרי התורה כולה, ושעם ההרס,

עמלק (עמ-לק) וצאצאיהם בימינו ילוקקו מן העולם – לעולם ולתמיד].

[1]  [מעניין להעיר ש'מלק' = 'קמל' בשיכול אותיות. רוב המפרשים פ' 'קמל' מל'  כריתה]: ישע' לג:טקמל היה השרון; מצ"צקמלכריתה כמו: קנה וסוף קמלו (ישע' יט:ו). [ומצאתי שקדם אותי בכך התרגומנא (ויק' דף תשסד)].

[2]  [וקרוב שרש 'בלק' לשרש 'מלק' הן בהוראה והן בחילוף אותיות בומ"ף].

[3]  [כגון בדין "יחלוקו", שפירשו רש"י  כחיתוך]: ב"ב יא. – וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים – לא יחלוקו. רש"י – כתבי הקדש – כ"ד ספרים והיו רגילים לכותבן בגליון כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדברלחתכן.

[4]  [כך פירש"י]: תהלים ז:יד – חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל; רש"י – כל דליקה ל' רדיפה היא.

[5]  רש"י יחז' כד:י – הרבה העצים הדלק האש – להרבות העצים ולהדליק האש.

[6]  [עוד דוגמאות לרעה ומיתה]: תה' ז:יד – חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל; רש"י – לדלקים – לרודפים כמו כי דלקת אחרי (בר' לא) וכן פירושו חציו להרוג את הרשעים הדולקים את הצדיקים יפעל הקב"ה ויזמינם להמיתם. דב' כח:כב – ובקדחת ובדלקת, ישע' ה:יא-כד – שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ… יַיִן יַדְלִיקֵם… [ובהמשך נוקב הנביא בעונשם של כל הרשעים שנמנו, ביניהם השיכור]: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה. בר' לא:לו – כי דלקת אחרי, איכה ד:יט – עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ. [דליקה במטרת רציחה]: קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ, תה' י:ב – בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי, ש"א יז:נג – מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם.

[7]  ערוך (ערך 'לקק' – ת"ד): 'לקק' כמו 'לחך'.

[8]  [ונראה שראב"ע (יואל א:ד, מובא להלן) התכוון לת"א הזה].

[9]  [ועיין בקטע לעיל (שרש 'לקק') בענין מקורו של ראב"ע].

[10]  מצ"ד משלי ל:טו – לעלוקה – דימה… הקבר לעלוקה כי מוצצת ושואפת כל הבריות אליה… העלוקה המוצצת את הדם.

[11]  [עוד מענין]: תה' עז:ד – וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה; מלבי"ם – ותתעטף רוחי היא העילוף לגמרי, סדר החולשה עד העטפת הרוח. יונה   ב:ח – בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי; ת"י – בְּאִשְׁתַּלְהָיוּת עֲלַי נַפְשִׁי פּוּלְחָנָא דה' אִידַכְּרֵית.

image_print

השאר תגובה