אירוסין: הירק הנצחי ~ נפלאות שפת הקודש

image_print

[השרש 'ארש' מופיע פעמים רבות במקרא, כגון]: דב' כ:ז – וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ש"ב ג:יד – וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים.

[המלה מופיעה גם בהפטרת במדבר, בה מביע הנביא אימרה מרגשת בענין אהבת ה' את עמו, הנמשלת לתקופת האירוסין[1]]: הושע ב:כא-כב – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.

[אולם, בניגוד גמור לכך, רוב הההפטרה עוסקת בדברי תוכחה ופורענות קשים, כגון]: הושע ב:ד-יד – רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ… וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא… וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם… וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ…

[ויש לשאול, אם מטרת ההפטרה היא תוכחה, הכללת תחילת הפרק מסתברת. אמנם אם תכלית ההפטרה היא להדגיש את אהבת ה' ולנחם, היה מספיק לפתוח בנחמה המתחילה מיד אח"כ]: הושע ב:טז-יז – לָכֵן הִנֵּה… וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ… וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם. [ןנחזור לשאלה זו בהמשך].

[נציין שבלשון חז"ל, מצינו גם "אירוס" במובנים שונים, כגון מין  כלי זמר]: סוטה ט:יד – בְּפֻלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס; רמב"ם פהמ"ש – ואירוס, הוא כעין עגול חלול קושרין עור על אחד משני צדיו ומכין עליו והוא ממיני כלי הזמר ושמו אצלינו במערב "אלטאר"; [ברם, הערוך השלם (ערך 'ארוס') מציע קירבה בין "אירוס" זה ל"אירוסין" – שכן היו מנגנין בכלי זמר הזה בשמחת האירוסין].

[ומופיעה המלה גם ככינוי למין ירק]: אהלות ח:א – הָאִירוֹס, וְהַקִּסּוֹם, וְיַרְקוֹת חֲמוֹר, וּדְלַעַת יְוָנִית, וְאֳכָלִים טְהוֹרִים; תפארת ישראל – האירוס וכו' ודלעת יונית. הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף, להכי מחשבו אהל למה שתחתם.

[שמא יש לרמוז מכאן שהירק הזה שֶׁשּׂוֹרֵד גם קשיי היובש בקיץ וגם הרקבת גשמי החורף הוא זה שבחרו בו חז"ל לכנות דווקא בכינוי "אירוס", הקרוב ל"אירוסין". ובכך מנחם הושע את ישראל, שאהבת ה' אותם איננה תלויה בדבר; שהגם שעברו ויעברו נסיונות רבים, האהבה אינה בטלה לעולם].

[הקסם המיוחד המאפיין את תקופת האירוסין הוא היותו מצב חדש לחתן והכלה, מצב שמעולם לא חוו עד כה. אולם, הקסם הזה, וחווית ההתחדשות הזאת בדרכי הטבע, הולכים ונשחקים עם הזמן. ברם, גם למכה זו הקדימה התורה תרופה. ידוע שנמשלה התורה לכלה, ויום קבלתה לחופה, כמאמרם ז"ל]: במדבר רבה יב:ח – וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם (שמ' יט:י)… זה מתן תורה, שנאמר: וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת (שמ' לא:יח) – ככלתו כתיב… ביומא דעלת כלתא לגננא. תנחומא אחרי מות ח – בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שה"ש ג:יא), ביום חתונתו זה יום מתן תורה.

[ביחס ליום האדיר והנורא של מתן תורה אומרת התורה]: דב' כז:ט – הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ; [אמנם שואלת הגמרא על כך]: ברכות סג: – היום הזה נהיית לעם – וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני.

[התורה לעולם איננה מתיישנת, וכן אהבתה על לומדיה רק מתחזקת והולכת בעבור הימים והשנים, בזכות קדושתה ובזכות שפע חידושיה המתגלים לאוהביה בכל יום מחדש. לכן המבסס את ביתו עליה, המכניס אותה ומקדש את ביתו בקדושתה יזכה חיי נשואים מדושנים ורעננים גם בשיבתו. שיזכו לבנות בית מלא שמחה והתחדשות תמיד, ושנזכה כולנו לבנין ביתו השלם בב"א].

[1]  [שרש 'ארש' הפך ל"ארס" (בחילוף ס' תחת ש', כנהוג בלשונם ז"ל), שמכאן "אירוסין", כגון]: בבא בתרא י:ד – אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין, וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם.

image_print