ראש השנה: הקול הערב המערבב ~ נפלאות שפת הקודש

image_print

 איתא בגמרא :

"למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי  לערבב השטן" (ר"ה טז.).

כאן משמש השטן בתפקיד המקטרג נגד ישראל בכדי לעורר את רוגזו של הקב"ה נגדם כביכול.

שלש שאלות על מאמר זה:

  1. מה כל כך מבלבל בתקיעת השופר?
  2. אם אכן התקיעות כה "מערבבות" אותו, למה שלא יפסיק את הקטרוג לכמה דקות עד שיגמרו?
  3. מה הקשר בין העמידה והישיבה לבלבולו של השטן?

קודם כל, עלינו להבין את מהות סיבת התקיעה דווקא בשופר של איל. אומרים חז"ל:

אמר הקדוש ברוך הוא: "תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק" (שם, שם).

במלים אחרות, השופר "מזכיר" להקב"ה כביכול את זכות עקידת יצחק, ובכך מעורר את מידת הרחמים. התורה (בראשית כב) מספרת שאברהם עקד את בנו יצחק למזבח, אמנם פתאום הופיע מלאך שעצר אותו ואברהם שם לב לאיל לנתפש בסבך. אמנם רש"י הוסיף כמה פרטים החסרים במקרא:

"בקרניו – שהיה (האיל) רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו". (רש"י בראשית כב:יג ד"ה בקרניו).

מטרתו של השטן כאן היתה לבלבל את האיל ובכך לעכבו ממשימתו להיקרב תחת יצחק. מכאן דוגמא למודוס אופרנדי של השטן, היינו לסבך וללכד את האדם בכדי להפריעו מלקיים מעשים טובים.

מקורו של רש"י הוא בפרקי דרבי אליעזר, אמנם רש"י השמיט סיומו של המדרש:

"ר' זכריה אומ' אותו האיל כשנברא בין השמשות היה ובא להתקרב תחת יצחק והיה סמאל עומד ומסטינו כדי   לבטל קרבנו של אברהם אבינו; ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות. שנ' וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו.  מה עשה אותו האיל? פשט את ידו ואחז בטלתו של אברהם" (פרקי דרבי אליעזר –  פרק ל,  ד"ה "הנס העשירי ויהי").

איל נחוש במיוחד… גם מתוך מצבו האין-אונים ולמרות היותו מלוכד בסבך, הוא מתאמץ ומשרע את רגלו, ובכך מצליח לאותת לאברהם להקריבו תחת בנו. בצורה אירונית, לא האיל האומלל הוא זה שנמנע ממשימתו, אלא אדרבא, השטן בעצמו הוא הנלכד ומתוסכל ע"י לא יותר מרגל נטויה של כבש.

בדומה לכך, מצינו בזוהר שהקב"ה כביכול משתמש באותה טקטיקה נגד השטן בעצמו, כשכלי ה"בלבול" הוא השופר, הנתקע בר"ה:

(משל) לבר נש דהוה רגיז וחגר וזיין גרמיה, ונפק ברוגזיה לקטלא לבני נשא, חד חכימא קם על

פתחא ואחיד ביה; אמר אלמלא לא אחיד בי ואתתקף בי הא קטולא בבני נשא. אשתכח, בעוד

דאתתקפו דא בדא ואחיד דא בדא אצטנן רוגזיה על דנפק לקטלא, נפק לאוכחא. מאן סביל

רוגזא ותוקפא דדינא דההוא בר נש הוי אימא דא דקאים אפתחא. כך אמר קודשא בריך הוא

לישראל בני, לא תדחלון הא נא קאים על פתחא  אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא.

ובמה? בשופר (זוהר ג:יח,ב).

[תרגום: (משל) לבן אדם שהתרגז על חברו ורצה להורגו. חכם אחד עמד בפתח ועצר

אותו. אמר (הכמעט-רוצח לחכם), " אילולי היית עוצר אותי, הייתי הורג את

חברי"… כך אומר הקב"ה לישראל, בני, אל תיראו, שאני עומד בפתח. אבל הזדרזו

ביום הזה, ותנו לי חיל. ובמה? בשופר].

הקב"ה מציע א"כ לסכל את התחבולות ההרסניות של השטן ע"י שיטת פעולתו הוא—מידה כנגד מידה. קלף הניצחון שלו ית' הוא השופר, מזכרת למקטרג על תשישותו מול מסירות נפשו של אותו איל קדמוני.

רגילים אנו לראות את השטן כרמאי מתוחכם ומומחה, בעל אוסף של ערמומיות אין-ספור, שלא ניתן לבני – אנוש להתמודד עמם. ברם, אליבא דאמת, השטן מחזיק בתרמילו טכסיס אחד בלבד: ערבוב, המתומצת במדרש המספר על מסעו של אברהם לעקוד את בנו:

א"ל (שטן לאברהם אבינו): זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקב"ה קח את בנך וזקן כמותך ילך ויאבד בן

שנתן לו למאה שנה… כיון שראה שלא קבלו  (אברהם ובנו) ממנו (טענותיו) הלך  ונעשה לפניהם נהר

גדול כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים אמר

לפניו רבש"ע עכשיו באו מים עד נפש; אם אני או יצחק בני טובע מי יקיים מאמרך, על מי יתייחד

שמך? מיד גער הקב"ה את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה (תנחומא (ורשא) פ' וירא כב ד"ה ויאמר אליו).

לא זו בלבד שהשטן מתקפל בסימן התנגדות כלשהו, אלא שצור ישראל גם מסייע במלאכה למתחיל במצווה.

"בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא דין, בדין הוא עולהובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין, הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמיםומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים." (ילקוט שמעוני פ' פינחס תשפב:כט ד"ה ובחדש השביעי).

וכן מרמז רש"י לדרכו הידועה של אותו שטן במונח ערבוב, בפירושו לפרשת העגל הזהב:

כשעלה משה להר (סיני), אמר להם: לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות, הם סבורים שאותו

יום שעלה בו מן המנין הוה, והוא אמר להם ארבעים יום שלימים, יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין

לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז היה, בששה עשר בא

שטן ועירבב את העולם, והראה דמות חשך ואפילה, דמות ענן וערפל  וערבוביא, לומר: ודאי

מת משה, שהרי באו כבר שש ולא בא (רש"י שבת פט. ד"ה בא השטן).

לאמיתו של דבר, אמונת השטן בכוחו לבלבל את הקורבנות שלו איננה אלא הטלה על אחרים את  חולשתו הוא ובלבולו כשהוא נתקל בנחישות הרוח. השטן מפעיל שוב ושוב את שיטת הערפול והאיפול, אבל כשהוא טועם את אותה התרופה, הוא מתמוטט לחלוטין. עם כמה תקיעות של השופר, הוא  מאבד לגמרי את עשתונותיו.

שאלנו למעלה, מה העניין דווקא בתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד שכל כך מביכות את המקטרג?  מהר"ל

מסביר בצורה פשוטה וברורה:

עצם המאמץ לעמד בתקיעות שניות הוא מערבב את השטן. (מהר"ל חדושי אגדות ברכות טז.).

האמנם השתדלות של מה-בכך מצליחה לערבב את כחו האדיר של הרשע המרושע?! כנראה שכל מאמץ שהוא—ובלבד שיהיה לש"ש—מסוגל לעזור להתגבר על עוצמת רב-התחבולות, עד שהשטן אינו יכול  להתאושש כלל.

הקב"ה א"כ, כביכול הולך בעקבות עמו ישראל. כשאנחנו קמים מכיסאות הנוח שלנו להאזין לקול השופר, השי"ת כביכול עומד מכסא הדין ועובר לכסא הרחמים. והקטגור במקום להשמיע את עלילות ישראל באזני דיין מדקדק ומקפיד, פתאום מוצא את עצמו עומד מול אבא רחמן המגן על בנו האהוב לו מכל, אדיש ומשועמם מול כל טענותיו של המקטרג. אבל כל זה רק לאחר שישראל עושים את הצעד הראשון ותוקעים בשופר. בכך מוסברת היטיב מבוכתו של השטן.

אולם, תפקידו של השטן ביום הדין בסופו של דבר הוא לקטרג. א"כ, יש להבין איך  דווקא השופר מצליח לבטל את האשמות השגורות בפיו?

רמב"ם מסביר את הרמז הדק הטמון בתקיעת השופר:

 

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר  עורו ישינים משנתכם…

וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם (רמב"ם תשובה ג:ד).

כלומר, השופר הוא מין שעון מעורר רוחני, הנועד לעורר אותנו בדקה התשעים, מעין מאמרו של רבי:

בכה רבי ואמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת" (ע"ז י:).

אכן, האדם המפנים את מסר השופר כהוגן נהפך לבעל נפש אחרת לחלוטין, פשוטו כמשמעו, וכדברי ריש לקיש – בעל תשובה בעצמו:

אמר ריש לקיש: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו:).

ננסה לדמיין לעצמנו את המקטרג עם כל טענותיו המסודרות והערוכות לפניו בטאבלט שלו, שבאופן פתאומי נהפכות כולן לתהילות! ממילא, תכניתו מתרסקת לפתע ללא כל גיבוי.

הבשורה המשמחת היא שכל תחבולותיו של השטן צפויות לנו מראש, עד כדי כך שאפילו איל מסכן ולכוד בסבך עצים יכול לו באמצעות פעולה פשוטה של הפשטת אצבע רגלו מסוגל לנצח עליו ועוג לערבב אותו!

מה שדרוש מאתנו אינו מתקרב לנחישותו של אותו איל, ובוודאי לא למסירות נפש של אברהם או יצחק. כל מה שנדרש מאתנו הוא לתפוס עמדה, ולהקריב לא יותר מאשר את מעשינו הרעים. האיל התמים קנה לו חיי נצח ע"י נחישותו, כדבריהם ז"ל:

אוֹתוֹ הָאַיִל לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָבָר לְבַטָּלָה. אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות ל:י] וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה. גִּידָיו שֶׁל אַיִל הֵם עֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה נְבָלִים שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁהָיָה דָוִד מְנַגֵּן בָּהֶם. עוֹרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא אֵזוֹר מָתְנָיו שֶׁל אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר [מ"ב א:ח] וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו. שְׁתֵּי קַרְנָיו שֶׁל אַיִל שׁוֹפָרוֹת. בְּשֶׁל שְׂמֹאל נִשְׁמַע קוֹלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות יא:יט] וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְקֶרֶן שֶׁל יָמִין הוּא גָּדוֹל מִן הַשְׂמֹאל, וְעָתִיד לִתְקֹעַ בּוֹ לֶעָתִיד לָבֹא בְּקִבּוּץ שֶׁל גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [ישעיה כז:יג] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל.  (פרקי דרבי אליעזר פרק לא).

אבל מה שמסכל את תחבולותיו של השטן כליל ומערבב אותו לחלוטין היא הפגנת  הערבות המוחלטת של האיל הכלוא עבור יצחק. עלינו רק להפנים את המסר  הערב של השופר ובכך להתעורר לערבות ישראל ולתשובה שלימה. ע"י תקיעות בשופר של איל וחיקוי אומצו של האיל (שלא לדבר על זה של אברהם ויצחק), נזכה לכפרה ולגאולה, כדברי רבותינו ז"ל:

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר מהו אחר… א"ר חנינא ב"ר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרנו של איל"  (בראשית רבה [וילנא], פרשה נו).

 

image_print