יום כיפור: סליחה? ~ נפלאות שפת הקודש

image_print

במ' יד:יט – סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ.

[משה רבנו, הרועה הבלתי נלאה, מבקש כדרכו רחמים בעד עמו האהוב, הפעם בענין חטא המרגלים. הקב"ה, ארך האפים, נענה לבקשתו]: במ' יד:כ – וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. [ברם, חז"ל ייחסו סליחה זו לא למרגלים בלבד, אלא גם לחטא העגל]: שמות רבה כט:ז – אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט (ישע' מו:ד)… אני אסבול בעגל[1], ואמלט, שנאמר: ויאמר ה' סלחתי כדברך (במדבר יד).

[השאלה המתבקשת היא, האם אכן נמחק זכרם של החטאים הנוראים הללו מכל וכל ע"י סליחה זו? והרי מצינו מקומות רבים שעדיין נשאר להם לישראל להתכפר בכפרות רבות על חטא העגל, כגון]: תנחומא תרומה י – וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים… הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן. שמות רבה נא:ח – יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים – וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת (וי' ט:ב)… יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל. שמ' לב:לד – וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם; רש"י – ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל. שמ' לח:כא – אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת; אור החיים – לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו ניכר, והעד הנאמן וביום פקדי וגו' (שמות לב:לד). [וכמו כן לגבי חטא המרגלים, הביאו האחרונים שנסכי היין של הקרבנות היו לכפר על חטאם]: חשוקי חמד בכורות (הערות בכורות ל:) – בנפש כל חי (מערכת נ אות יד) כתב נראה שהנסכים שהיו מנסכין ביין על הקרבנות הוא לכפר על עון המרגלים, אשר דברו לשון הרע על הארץ, ולכן אחר מעשה מרגלים סמוך ונראה (במ' טו:ה-י) נצטוו על פרשת נסכים, וכן נראה מדברי המהר"ם רקאנטי (פרשת שלח) שכתב וסמך פרשת נסכים לפרשת מרגלים, לפי שחטאו בזמורה.

[אם כן, מה היתה התועלת בסליחתו ית' עבורה הפציר והתחנן מרע"ה? נקדים בכך שבנוסף לשרש 'סלח', יֶּשְׁנָן עוד שני שרשים המשמשים בענין דומה: 1. 'כפר' 2. 'מחל'[2]].

]בענין שרש 'כפר', רְאֵה במאמאינו לפרשת תרומה שהארכנו בענין הוראות 'כפר' הרבות. ברם, הבאנו שלפי שיטת ראב"ע, הוראת היסוד של השרש הוא  כיסוי החטא[3], והרי 'כיסוי' אינו מוחק את העברה, רק משמש כתריס המחביא את העברה].

[שרש 'מחל' אינו מופיע כלל במקרא בהקשר של נְשׂיאת עונות[4], אולם 'מחילה' היא מלה שגורה בפי חז"ל בכל מקום. ואמנם נראה שחז"ל רמזו לנו על מקור המלה במדרשים, כגון]: תנחומא שמיני ו – אמר להם הקב"ה בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבנות, ולעולם הבא אני מוחל עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר (ישע' מג:כה[5]). [הראייה שהביאו ז"ל לכאורה איננה מובנת, שהרי 'מוחה' שרשה 'מחה', ולא 'מחל'. אולם בכך למדונו ז"ל שני דברים: 1. שאכן אין שרש 'מחל' במקרא הקשור לענין זה. 2. ש'מחל' בלשונם ז"ל מורה על ענין  מחיית ומחיקת עונות, כמפורש לעיל במדרש שם]: תנחומא שמיני ד – וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל (וי' ט:ג) – שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל. אמר הקב"ה, בעולם הזה נתכפר להם ע"י קרבן, ולעה"ב אני מוחה עונותיהם שלא בקרבן[6].

[יש אולי לשער שסיבת בחירתם ז"ל במלה 'מחילה' במקום 'מחייה' לעניני סליחה וכפרה קשורה לשימוש בשרש 'מחה' במקרא. הרי בכל חמשה חומשי תורה אין למלה זו משמעות אלא: השמדה והרס, כגון]: בר' ו:ז – וַיֹאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם. שמ' יז:יד – כִי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. דב' ט:יד – הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם. דב' כט:יט – וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. [ואע"פ שהוסבה משמעות המלה בנ"ך גם  לקינוח חטא, כגון ב"מוחה פשעיך"[7] הנ"ל, אולי בחרו חז"ל בדרך לשון סגי נהור במלה 'מחילה' המורה במקרא על  מקום מקלט ומחבוא מן הפורענות, כגון]: ישע' ב:יט – וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ. [ומרמזת מלה זו לפ"ז שאמנם העבירות תמחקנה, אמנם החוזר בתשובה ימצא משגב ומקלט].

[נחזור א"כ לשרש 'סלח', ואם כי ראינו שבוודאי אין פירושו  מחיית ומחיקת החטא מכל וכל, מה א"כ כן פתרונו? כאן נפנה לפירושו של רש"ר הירש, שכדרכו בודק את המלים הקרובות מבחינת צליל אותיותהן]: רש"ר הירש במדבר יד:כ – סלחתי כדברך – כבר עמדנו (בר' כד:כא) על קירבת 'סלח' ל'שלח' ו'צלח'[8]. כאן בא 'סלח' באותה הוראה המיוחדת לו. חטא העם עִכּב את כל התקדמותו לעתידו. [במלים אחרות, משה רבינו הבין שאין "פתרון קסם" לעבירות מסוג חטא המרגלים וחטא העגל. העם שקוע ותקוע בבוץ ובחול הטובעני, ואין זו העת לחפש פתרון מושלם לכל הבעיות שנסתבכו בהן. לכן בקש משה רק סימן שה' יאריך אפו ויאפשר להם להחלץ מן הבוץ ולהמשיך לחיות – ש"ישלח" אותם הלאה, ש"יצלח" ויבקע את דרכם בארץ החיים, בכדי שיתחילו בדרך חדשה. לבקשה הזאת נענה הקב"ה, אמנם סליחה זו איננה אלא תחילת הדרך, ונצרכות עוד כפרות רבות לדורי דורות בכדי למצות את הדין לגמרי].

[בסיכום, שרש 'סלח' מורה על מנגנון ראשון מתוך שלושת מנגנוני נשיאת עון, ושמא יש להשוותם לשלבי התשובה והכפרה שמנה רמב"ם בהלכות תשובה[9]. 1. 'סלח' – תיאור של השלב הראשון של תשובה, במקביל לשלב הוידוי וההחלטה שלא לחזור על אותה עבירה (גמר בלבו). 2. 'כפר' – כפרה נקנית בדרכים שונות כפי שראינו במדרשים הנ"ל, וכן למשל ע"י קרבנות ועצמו של יום הכיפורים. 3. 'מחל' – מחיית העון מכל וכל, דבר החל רק לאחר מיתה, כנ"ל במדרש].

[1]  [השוה גם: שמות רבה נא:ד; דברים רבה ה:יג, תנח' וישלח י, תנח' פקודי ב, תנח' שלח (הוספה) יד].

[2]  [כמצוי בתפילות יו"כ ובסליחות במשך השנה. ובתלמוד]: ב"ב קכא. – יום הכפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות.

[3]  [הגם שדעת רש"י לכאורה שונה; עיין שם בהרחבה].

[4]  [אלא בענין מערות ומנהרות]: ישע' ב:יט – וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר; מלבי"ם – במערות, ובמחלות. המערה, בטבע. והמחלה, חלל הנעשה ע"י ב"א… והמחלות רק בעפר רך ואינם למשגב רק להטמן שלא יתראה.

[5]  [אמנם הערוך (ערך 'חיל'), שגזרת 'מחל' היא 'חיל' המציין העברה, כגון: דאחילו… מן שמיא (ברכ' יא:). ונראה להציע ש'אחילו' נגזרת מן 'חל' – ל' התחלה חדשה (כמו: החלו להעלות עלות – עזרא ג:ו), ושרש 'מחל' הוא שרש כפול: 'מח'-'חל' – 'מח' (לשון 'מחה'/'מחק') ו'חל' (התחלה)].

[6]   [ומשמעות 'מחילה' בתלמוד בעניני בין אדם לחבירו היא  וייתור על חוב או על  מעשה לא הגון, כגון]: אבות ו:א – הוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. תרומות ו:א – האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש… אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. [וכך גם הביטוי ביידיש: "מוחל זיין"].

[7]  [וכן בד"מ: ישע' מד:כב, תה' נא:ג, יא].

[8]  בחילוף אותיות זסשר"ץ. [השוה את פרשר"ה לבר' כד:כא, תה' כה:יא].

[9]  [פרטי ההלכות משתנות לפי הנסיבות כגון סוג העבירה, יחיד ורבים, בזמן שיש קרבנות מול זה"ז וכו'. לכן יש ללמוד את כולן בהרחבה ברמב"ם הלכות תשובה].

image_print