וישלח: שקט, אני חורש! ~ נפלאות שפת הקודש

image_print

בראשית לד:ה – וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם; ת"י – וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרוּם סָאִיב יַת דִינָה בְּרַתֵּיהּ וּבְנוֹי הֲווֹ עִם גֵיתוֹי בְּחַקְלָא וּשְׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן.

[שרש 'חרש' הוא מבין הקשים במקרא בשל הוראותיו המגוונים[1]]:

  1. [חרישת קרקע[2], וכן  כלי החרישה]: בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר[3] (שמ' לד:כא), לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו[4] (דב' כו:י), צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ[5] (יר' כו:יח). אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ… לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים[6] (ש"א יג:כ-כא).
  2. [אטום אוזן]: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ[7] (ויקרא יט:יד), וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה[8] (ישעיה לה:ה).
  3. [שתיקה]: מַחֲרִישׁ לָדַעַת[9] (בר' כד:כא), וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם[10] (בר' לד:ה), כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ[11] (במ' ל:טז), – וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל  הַלַּיְלָה[12] (שופ' טז:ב), אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ[13] (ש"א ז:ח).
  4. [אומן]: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת[14] (שמות לא:ה), וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל[15] (ש"א יג:יט), וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת[16] (מ"א ז:יד), הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ[17] (ישעיה מ:יט).
  5. [מחשבה /הכנה[18]]: יוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים[19] (ישעיה ג:ג), כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה[20] (ש"א כג:ט), אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רעה[21] (משלי ג:כט), חֹרְשֵׁי אָוֶן[22] (איוב ד:ח).
  6. [חריתה]: חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם[23] (יר' יז:א).
  7. [מין יער]: וְחֹרֶשׁ מֵצַל[24] (יחז' לא:ג), כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר[25] (ישעיה יז:ט), וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה[26] (ש"א כג:יח), וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה[27] (ש"א כג:טו).

[המפרשים ובעלי הלשון הציעו הצעות שונות למכנה משותף להוראת השונות, אולם התמקדו רק בחלק מהמשמעויות. בראש ובראשונה נזכיר את סברת רש"י]:

רש"י – הוראת היסוד: מחשבה /הכנה. רש"י קישר בין שתי הוראות: 1. חרישת קרקע 2. מחשבה והכנה: משלי ג:כט – אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה; רש"י – אל תחרוש על רעך רעה – אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה (לֹא תַחֲרֹשׁ [דברים כב:י]) – מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה, אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה. איוב ד:ח – כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן; רש"י – כאשר ראיתי – אשר נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם, כחורש זה שמכין לפני הזריעה ואחרי כן זורעים. [ויש להבין מדוע נמנע רש"י מלהסביר את הקשר גם להוראות האחרות כגון  אטום אוזן ויער].

שרש ישע (ערך 'חרש' –ת"ד) – הוראת היסוד: שיתוק ודוּמָה וחשאי: 1. אטום אוזן: חֵרֵש: אינו שומע לכן [בד"כ] גם אינו מדבר. 2. אומן: החָרָש יקרא אומן, יפסל ויתאר כל צורה. כל חכם לב עושי מלאכת מחשבת  נוהגים בשיתוק. 3. חורשה: הוא היער השקט, שאין רגל עוברת שם.

 

רש"ר הירש (שמות יד:א) – הוראת היסוד: חרישת קרקע. ומשתף בענין זה גם: 1. אטום אוזן, וגם: 2. מחשבה: הדומים לחרישת האדמה, וז"ל: משרש 'חרש' = לעדור. החרש אינו אלא "חורש" את שדה מחשבתו, אבל שדה זה, מקור חשיבתו, אינו מקבל זרע מבחוץ.

 

הואיל משה[28] (שופ' טז:ב) – הוראת היסוד: כריתה. ומשתף בענין זה גם: 1. אומן, וגם 2. יער: וחרש קרוב לכרת וחרת… ומזה: וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ (שמ' לא:ה), כורת [האומן] בעצים לעשות מלאכתו. ומזה: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת (ש"א כב:ה), וְחֹרֶשׁ מֵצַל (יחז' לא:ג) – יער שממנו כורתים עצים להחם או למלאכה.

[יש להבין עכ"פ מדוע רש"י הדגיש דווקא את הקשר בין מחשבה לחרישה, והשמיט את הוראות שרש 'חרש' האחרות, כגון  אטום אוזן ויער. ונראה שבעל היריעות שלמה חש בקושי הזה, כפי שנבאר. י"ש קישר בין  חרישת קרקע ומחשבה והכנה בסברא זהה לסברת רש"י, אולם, הוא הוסיף גם משמעות  אומן כסניף של  מחשבה והכנה, שא"א ליצירה כלשהי ללא תכנון מראש. ברם, עניני  אטום אוזן ויער מושאלות מהוראת היסוד, כיון שתנאי הכרחי של מחשבה ותכנון הוא שתיקה (המומחשת בשקט המלווה את אטום האוזן ובשקט של היער העבות)]:

יריעות שלמה (ב:לו,ב – ת"ד) – הוראת היסוד: הכנה/הכשרה (מעין חרישת קרקע, המצריכה חשיבה ותכנון מראש. ובהשאלה ממחשבה ותכנון:  שתיקה): 1. חרישת קרקע: הנחתו הראשונה על חרישת הקרקע, שהוא הפיתוח והשידוד באדמה, והכין אותה אל הזריעה… 2. מחשבה: וכן יאמר בבחינה העיונית לשון 'חרש' על החושב מחשבות… כענין החרישה, שעוסק בהכשרת הקרקע לזריעה, כך הוא ההכשר המחשבתי, שעוסק בהזמנת התחבולות שעל ידם ישלם לו הדבר המבוקש… 3. אומן: האומן העוסק בעצים ואבנים ומתכיות להכשיר אותם… כי אין הפרש בין המכשיר את האדמה… לבין המכשיר שאר דברים… חרישה המחשבתית… שישער תחלה אופן עשייתו, ולחשוב מחשבות איך יעשהו. 4. אטום אוזן – ומהוראת 'חרש' על השתיקה, הונח ג"כ על הבלתי שומע שם 'חרש': לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (וי' יט:יד), כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע (תה' לח:יד). 5. יער – ונקרא מין יער העב והגס 'חרש', כמו: במדבר זיף בחרשה (ש"א כג:טו), ובחרשים בנה בירניות (דה"ב כז:ד), ודומיהם. הוא ג"כ מלשון שתיקה, שמחמת עוביו של יער, וגסותו, שהאילנות מצומצמות ביותר, אין שם אלא שתיקה, שאין הרוח שולטת שם להשמיע קול, מחמת גסותו של יער, שהוא כחדר סתום, אין קול בא אליו מבחוץ. [לפי זה, כל הוראותיו של 'חרש' מתחילות עם תכונת  המחשבה /הכנה של חרשית הקרקע, ותכונת  השתיקה היא מושאלת מענין המחשבה, בהיות שתיקה תנאי מוכרח למחשבה ותכנון. ויתכן שאכן גם רש"י סבר שהוראת השתיקה של 'חרש' היא מושאלת, ובשל כך לא הזכיר ענין זה והדגיש דווקא את תכונת  המחשבה /הכנה כעיקר אצל חרישת הקרקע, והיא מעין בנין אב לכל מלאכת מחשבת].

[מצינו "שתיקה" בלשון "החריש" גם אצל בפרשת מטות]: במ' ל:ד-ה – וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ. [אונקלוס תרגם את הפסוק בצורה מילולית]: ת"א – וישתוק לה אבוהא ויקומון כל נדרהא; [לעומת זאת, (מיוחס) יונתן הוסיף מלה בתרגומו]: ת"י – וְיִתְכַּוֵון וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אִיבָהָא. [וכן להלן שם בענין נדרי אשתו]:

במ' ל:ח – וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ; ת"י – וּבְיוֹמָא דְשָׁמַע יִתְכַּוֵון לְקַיְימוּתְהוֹן וְיִשְׁתּוֹק לָהּ. [כלומר, נקטה התורה במונח "החריש" (בניגוד למשל ל"שתק", "דומה" או "שקט") בענין הזה מלמדת על שתיקה מכוונת, שתיקה שהיא חלק מתכנית. וכך יש לדייק גם מדרשת המלים בגמרא]: נדרים עט. – כי החריש לה – הרי בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר, הא מה אני מקיים אם החרש יחריש לה אישה? בשותק על מנת למיקט [רש"י שם עח: – שעושה כדי להקניטה ולהוכיחה כדי שלא תרגיל עוד בנדרים] הכתוב מדבר. [ובספרי מפורש כת"י הנ"ל]: ספרי מטות קנג – והחריש לה אביה עד שיהא מתכוין לה שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שאשתי הרי זה יחזור ויפר שנאמר והחריש לה עד שיהא מתכוין לה.

[ומצינו סעיפים אחרים של משמעות זו בהופעות אחרות של "החריש" במקרא. לדוגמא, שתיקה לצורך האזנה]: ישע' מא:א – הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים; ת"י – אֲצִיתוּ לְמֵימְרִי נַגְוָן וּמַלְכְּוָן; רש"י – החרישו אלי – כדי לשמוע דבר; רד"ק – החרישו אלי איים – החרישו שתקו והאזינו אלי. [וכן  הארכה /השהייה]: חב' א:יג – לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ; ת"י – וּלְמָא אַתְּ מִסְתַּכֵּל בְּאָנְסִין וְאַתְּ יָהֵיב אַרְכָּא לְרַשִׁיעַיָא וּמְסַלְעֲמִין לִדְטָבִין מִנְהוֹן.

[מכאן יש להבין את "חרישתו" של יעקב בעקבות הבשורה הנוראה של דינה. לפי פשוטו של מקרא יעקב כעס על התנהגות בניו, כלשון הכתוב]: בר' לד:ל – עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ. בר' מט:ו – בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ[29]. [כי יעקב אבינו, גם בעיצומו של המשבר נהג בדרך "מעשה אבות סימן לבנים". הוא לימד לבניו –ולכולנו– שאין להגיב בפזיזות בשום מצב, אלא לעצור, לעשות חושבים, להתייעץ, לתכנן ולהתכונן בטרם נקיטת פעולה. וכך פירש בעל הטללי אורות את "והחריש" אצל יעקב]: טללי אורות (תה' כח:א) – 'חרש' מלשון מחשבה, ר"ל שתיקה בכוונה ובמחשבה לתכלית איזה ענין, כמו: והחריש יעקב עד בואם[30].

[ונסיים בתפילתו של דוד המלך ע"ה]: תה' כח:א – לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא צוּרִי אַל תֶּחֱרַשׁ מִמֶּנִּי.

[1] [יש מפרשים חלק מהפסוקים בצורות שונות, אמנם להוראה המיוצגת הבאתי לפחות פ' אחד בהערות].

[2] ["רדייה" בארמית].

[3] ת"י – בְּרִידַיָא וּבְחַצְדָא תָּנוּחַ.

[4] ת"א – לא תרדי בתורא ובחמרא כחדא.

[5] ת"י – צִיוֹן חֲקַל תִּתְרְדֵי.

[6] מצ"צ – מחרשות – הם כלי אומנות.

[7] ת"א – לָא תְלוּט דְלָא שְׁמַע.

[8] רש"י – ואזני חרשים – שלא היו שומעים לקול נביאים.

[9] ת"א – שתיק למדע האצלח יי אורחיה.

[10] ת"א – וּשְׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן.

[11] ת"א – ארי שתיק לה.

[12] ת"י – וּשְׁתִיקוּ כָּל לֵילְיָא.

[13] מצ"צ – תחרש – תשתוק וכן והחריש יעקב (בר' לד).

[14] ת"א – ובאומנות אבן טבא לאשלמא.

[15] ת"א – וְאוּמַן עֲבֵיד זְיַן לָא מִשְׁתְּכַח.

[16] ת"י – וַאֲבוּהִי גְבַר צוֹרִי אוּמַן בְּעוֹבָדָא דִנְחָשָׁא.

[17] מצ"צ – חרש – אומן.

[18] [כמובא לקמיה, רש"י הדגיש בפירושו למשלי ג:כט ובאיוב ד:ח שמדובר על מחשבה לשם הכנה (עמדנו על זה בגוף המאמר להלן). אולם בפסוק "מחריש הרעה" (ש"א כג:ט), רש"י רק ציטט את התרגום "כָּמִין בִּישְׁתָא" ("כמין" הוא תרגומה של "ואשר לא צדה", לשון מארב). אמנם מעניין להעיר שהמלה "כמין"="מכין" בחילוף מיקום אותיות, והמארב אינו אלא מלכודת – דבר המצריך הכנה מראש].

[19] מצ"צ – חרשים – הוא ענין מחשבה כמו אל תחרוש על רעך רעה (משלי ג) ר"ל חכמים כי החכמה היא במחשבה.

[20] רד"ק – מחריש הרעה – עניינו חושב כמו אל תחרוש על רעך רעה.

[21] רש"י – אל תחרוש על רעך – אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה.

[22] רש"י – כאשר ראיתי – אשר נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם כחורש זה שמכין לפני הזריעה.

[23] מצ"צ – חרושה – חרושה בעומק כחרישה.

[24] רש"י – וחורש מצל – יער מסכך צל גדול.

[25] רש"י – חורש – הוא יער כדמתרגם ביער בחורשא.

[26] רלב"ג – שלא נמנע דוד אחר זה מלשבת ביער ההוא.

[27] רד"ק – בחרשה – פירוש ביער תרגום יער חורשא.

[28] ר' משה אשכנזי, ליוורנו, תר"ל.

[29] [אולם, השוה את פירוש ר' עובדיה מברטנורא לבראשית כד:נ].

[30] [ובעל המרכבת ארגמן הוסיף דרוש נאה ע"פ רמז של ס"ת]: מרכבות ארגמן (דף ר"ו) – והיה יעקב חושב מחשבות ועושה תשובה, איך באה לו הצרה הזו. ורמז לזה: "את מקנהו בשדה והחריש יעקב": סופי תיבות ת'ש'ו'ב'ה.

image_print