מקץ: הֶחָכָם לְשׁוֹנוֹ בְּחִכּוּ ~ נפלאות שפת הקודש

image_print

 

[ההופעה הראשונה של המלה 'חכם' במקרא היא בפרשתינו בעצת יוסף לפרעה]: בראשית מא:לג – וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

[בזוהר רמוז קשר בין 'חכמה' ל'חכה' (במובן  המתנה)]: זוהר (א:קל:) – כתיב: עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישע' סד:ג), מאי למחכה לו? כמה דאת אמר: וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים (איוב לב:ד), [ומוסיף הזוהר שפירושה  של מלת 'חכה' הוא  כח הדיוק]: ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא ודייקין לה [אלו הם הדוחקים להבין דבר חכמה, ומדייקים בה] ומחכאן לה למנדע ברירא דמלה [ומחכין לה לדעת בירורו של דבר, ע"כ לשון הזוהר. וע' ספר לקוטי תורה[1] שקישר עפ"ז גם בין 'חיך' ל'חכה'].

[גם ספר שרש ישע מציע שתי סיבות לקירבת המלה 'חכם' ל'חכה']: שרש ישע (ערך 'חכם' – ת"ד): החכם אינו מדבר מהר, ומוציא מלים נעימים ומתוקים לחך. נקרא 'חכם' לשתי סבות: א) שמחכה מלדבר מהר, מלשון 'חכה'. ב) שמוציא דברים נעימים מחכו, מלשון 'חך'. [עפ"ז נראה לבדוק את מכלול המלים בעלות אותיות 'חכ' בלשון הקודש].

[נקדים שרד"ק בספר השרשים מביא את הפסוקים הבאים בערך 'חך']: וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ (איוב יב:יא), חִכּוֹ מַמְתַקִּים (שה"ש ה:טז), וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב (שם ז:י), אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר (הושע ח:א)… ואדוני אבי ז"ל כתב כי שרש 'חך': 'חנך', והדגש ב'חִכּוֹ', 'חִכְּךָ' [בפסוקים הנ"ל] בעבור הנו"ן… [והוסיף רד"ק גם משמעות שנייה באותו שרש: ה'חַכָּה' (היינו ה'וו' (hook)  לצדיית דגים, שהרי החַכָּה תופס את הדג בחיכו)]: חבקוק א:טו – כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה; מצ"צ: בחכה – שם כלי צדיה. איוב מ:כה – תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה. ישעיהו יט:ח – כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה.

 

[בארמית מצינו לשון 'חייכא' (צחוק, ומכאן 'חיוך'), שגם קשור ל'חיך']: בראשית יח:יב – וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה; ת"א – וחייכת שרה במעהא למימר בתר דסיבית תהי לי עולימו. בראשית לט:יד – הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ; ת"א – איתי לנא גברא עבראה לחיכא בנא.

[עד כאן מצאנו קשר בין כל המלים בעלות אותיות 'חך' לבין ה'חיך' בעצמו. אולם נשארת לנו המלה 'חכלילי', שלכאורה איננה קשורה]: בראשית מט:יב – חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן. [ברם, גילו לנו חז"ל שאף מלה זו בנויה על שרש 'חך']: כתובות קיא: – חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן (בר' מט:יב) – כל חיך שטועמו אומר לי, לי.

[נראה לומר שתפקידו של החיך הוא אכן להחדיר בנו את תכונת ההמתנה הן לפני הוצאת דבר מהפה והן לפני הכנסת דבר מה אליו. בעוד שתינוק דורש סיפוק מידי ואינו מבחין בתוצאות העלולות להתהוות מהכנסת חפץ כלשהו לפיו, החכם רואה את הנולד. גם הדג נתפס בחכה, מפני שאינו מחכה ומדייק, אלא ישר מנסה לבלוע ללא היסוס. לעומת זאת, מצינו את מעלת ההמתנה משתבחת כמה וכמה פעמים בתורה, כגון במלה 'עקב' לפי ראב"ע וסייעתו]: בראשית כב:יח – וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי; אב"ע – עקב – שכר באחרית; רד"ק – עקב, פירושו שכר, והוא מענין עקב כמו שהעקב סוף הגוף כן השכר סוף, כי בשכר המעשה יבוא השכר בסוף. [במלים אחרות, השכר תלוי בכוח ההמתנה ושלילת הרצון לסיפוק מידי[2]. בדומה לכך, רש"ר הירש משווה את המלה 'שכר' למלה 'סכר', כלומר שהמים והברכה מצטברים בבריכה רק כשהיא סגורה ושמורה]: רש"ר הירש בראשית טו:א[3] – שכרך הרבה מאד – 'שכר' קרוב ל'סכר'[4]… לסתום פרצה, למלא חסרון. ואכן, זה כל עצמו של שכר: מי שהקריב מכחו ומזמנו, נוטל את שכרו וממלא את חסרנו[5].

[נוסיף שהרד"ק המצוטט מעלה הזכיר שלפי אביו, ר' יוסף קמחי, שרשו של 'חך' הוא אמנם 'חנך' (ראה נימוקו שם). ומה ענין 'חך' ל'חנך'? אלא לפי דברינו כאן, הכל מתקשר כפתור ופרח. כאמור, התינוק נולד בלי שום כוח לרסן את רצונותיו, ומכניס ומוציא מחיכו כטוב בעיניו, לולא הוריו ורבותיו המחנכים אותו את מעלת ההמתנה, היינו את התכונה לחכות. ומכאן גם סוד ימי חנוכה אלו הכוח לחכות לישועת ה', בבחינת אחכה לו בכל יום שיבוא במהרה בימינו אמן].

[1]  תורת שמואל תרל"ג (חלק ב, דפים תצא, תצב).

[2]  [ולשון חז"ל 'עיכוב' בעצמה נובעת מלשון מקרא 'עקב'. ראה למשל צרור המור (בראשית כה:לא), הכתב והקבלה (שם כז:לו)].

[3]  דף קסח, טור ב.

[4]  בחילוף אותיות גיכ"ק, וזסשר"ץ –  ע' נספח א' "חילוף אותיות".

[5]  [ורש"ר הירש משווה גם את המלה 'חכם' בעצמה ל'אגם' (בחילוף אותיות אחע"ה וגיכ"ק)]: רש"ר הירש בראשית מא:לג – איש נבון וחכם – 'חכם' קרוב ל'אגם': קליטת… המצוי.

image_print