שמות: אל תקרי האבניים ~ נפלאות שפת הקודש

image_print

[בפרשת שמות מופיעה המלה "הָאָבְנָיִם" במובן משבר הלידה]: שמ' א:טז – וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ; [רש"י הוסיף את הקשר לזוגתה היחידה של "אָבְנָיִם" במקרא הנמצאת בספר ירמיה]: רש"י – על האבנים – מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר[1]. וכמוהו: עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח:ג), מושב כלי אומנות יוצר חרס. [רש"י אינו מתייחס לשרשה של המלה, אבל ראב"ע סובר שהשרש הוא 'אבן']: אב"ע – אמר בן קריש, כי אל"ף אבנים נוסף מגזרת בנים, והטעם המשבר, כמו מי אפסים (יחז' מז:ג). והנכון שהוא כמו באבנים, והאל"ף שרש.

[רד"ק אמנם חבר את המלה "הָאָבְנָיִם" בערך 'אבן', אבל פירש שאות הא' היא נוספת – ונגזרת מן 'בן'/'בנים']: רד"ק (ערך 'אבן') – וכן: וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם (שמות א:טו)… ויקרא משבר, אבל המלה הזאת נגזרה מן בֵּן ובָנִים, והאל"ף נוספת. ולפי דעתי, כי וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם הוא הרחם עצמו ונקרא אָבְנָיִם על שם הבנים… [והביא בשם אביו שאות הא' בפסוק בספר ירמיה הנ"ל היא נוספת – אמנם שם היא מגזרת 'בנין']: ואדוני אבי ז"ל כתב[2], כי וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח:ג) – האל"ף נוספת, והוא מלשון בנין. [גם ריב"ג הסכים שהא' של "אָבְנָיִם" במובן משבר היא נוספת (ומגזרת 'בן'); ברם, הא' של "אָבְנָיִם" בספר ירמיה היא אכן שרשית]: ריב"ג (ערך 'אבן') – אבל וראיתן על האבנים (שמות א:טז)… נגזרת מבן ובנים, והאלף נוספת בה… ונקרא המקום כן בעבור נפילת הבנים בו… והנה הוא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח:ג)… ונאמר להם אָבְנָיִם אעפ"י שאינם מאבן, לדמותם לרחים העשוים מן האבן.

 

[עד כאן, ראינו סברא משותפת למצדדים שא' "הָאָבְנָיִם" בפ' שמות היא נוספת (מגזרת 'בן'/'בנים') – היינו משום שהמלה נגזרת מפעולת הולדת הבן. גם רש"ר הירש מציע שהא' נוספת, אולם לדעתו, כינוי המשבר בשם "הָאָבְנָיִם" אינו ע"ש  הבנים, אלא מלשון  בנין ויצירה]: רשר"ה שמות א:טו-טז – וראיתן על האבנים – השרש הוא 'אבן' במשקל 'אֹבֶן', וצורת הרבים 'אָבנים'… יתכן אף שביסודה של המלה מונח השרש 'בנה' (בתוספת א' כקידומת, כמו 'אפן'[3] משרש 'פנה'[4]) שמשמעותו אינו רק לבנות, אלא גם לצור: 'תבנית'. [ויש להבין את הקושי המאלץ את רשר"ה לחלוק על סברת רד"ק וסייעתו – היינו שהמלה נגזרת מן 'בן'/'בנים'. ונראה שקשה לרשר"ה שהמלה הזהה לחלוטין בפרשת שמות ובספר ירמיה תגָזֵר כאן מענין  בנים ושם מענין בנין].

[אולם, לאמיתו של דבר אין בהכרח כל סתירה בין ההוראות הללו. גם בעל ספר גיא חזיון סובר כדעת רשר"ה, ונימק שמלת "הָאָבְנָיִם" היא אכן נובעת מלשון  בנין על פי דרשתם ז"ל]: גיא חזיון, דף 131 – וראיתן על האבנים – אבנים יהיה פה מלשון בונים, כמו שדרשו ז"ל: תענית ד. – אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל (דברים ט:ח), אל תקרא אבניה אלא בוניה. [ומכאן יש לקשר גם ל'בן'/'בנים', שהרי דרשו גם]: ברכות סד. – תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישע' נד:יג), אל תקרי בניך אלא בוניך.

[עכ"פ, ראינו על פי דרשות אלו שחז"ל קישרו בין מלים בעלות אותיות 'בן': "בנים", "בונים" ו"אבנים"; ושמשותף לכולן ענין  בניה/בנין. ענין זה הוא מרכזי ביותר בפרשתינו, בה מתחילה שיעבודם של אבותינו, ואת עבודתם במיוחד בתחום הבניה]: שמ' א:יא – וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

[ומעניין להעיר שיש שתי מלים המופיעות בפרשתינו יותר מבכל פרשה אחרת (ו' פעמים כל אחת); שתיהן גם בעלות אותיות 'בן' – ואף הן קשורות לבנין/בניה: 1. 'לְבֵנִים' 2. 'תֶּבֶן', כגון]: שמ' א:יד – וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, שמ' ה:ז – לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן[5] לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים.

[ויש להציע יסוד דומה גם למלים אחרות, ונלע"ד שהיסוד המשתף את כולם, וכן ההנחה הראשונה של לשון 'בן'/'בנים' בעצמה, היא כפרשר"ה כאן – בנין; הרי כולן קשורות לבניה ציורי או מילולי. להלן רשימת מכלול המלים בעלות אותיות 'בן']:

1)       'בנה': [בנין/בניה]: בר' יא:ד – וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל.

2)       'לבֵנה': [חומר לבניה, כגון]: בר' יא:ג – וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן.

3)       'אבן': [חומר לבניה, כגון]: מ"א ו:ז – וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה.

4)       'תבן': [רכיב בייצור לבֵנים]: שמ' ה:ז – לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים.

5)       'בנים': [בוני המשפחה/העם]: בר' טז:ב – וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; רש"י – אולי אבנה ממנה – לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס.

6)       'הבן': [פרק כז בבספר יחזקאל מתאר את יופיה של העיר צור ואת החומרים המפוארים בהם נבנתה העיר, כליה ועיטוריה. הפסוקים מונים בין השאר סוגי עץ שונים מיוחדים שהובאו לצור לשם כך]: יחז' כז:ג-ו – וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם… בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ[6] אֵת כָּל לֻחֹתָיִם[7], אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ. אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ, קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן[8] בַּת אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים. [ממשיך הפרק בתיאור תפארתה]: יחזקאל כז:טו – קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים; [נחלקו המפרשים בפתרון "וְהָבְנִים", אמנם הרבה ראשנים פתרו גם אותו כשמו של עץ מיוחד]: רד"ק – וְהָבְנִים פירש בו העץ הנקרא בערבי אבנו[9]. [אולם לכל הדעות מדובר על חומר מיוחד שהובא לעטרת יופיה של צור, בדומה לעצים היחודיים המופיעים בתחילת הפרק].

7)       'גבן': [יצירת גבינה נחשבת כבניה לענין שבת]: שבת צה: – מגבן חייב משום בונה.

8)       'בינה': [סוג של חכמה]: איוב לד:טז – וְאִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹּאת. [דרשו חז"ל את המלה מלשון  בנין[10]]: נדה מה: – וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בר' ב:כב) – מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש[11]. [ועליה אמר הכתוב]: חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ (משלי יד:א).

[יש להעיר שרד"ק (ערך 'לבן') מציע כאפשרות ש'לבֵנה' נגזרת משרש 'לבן' משום שמלבינים אותה בכבשן. בין כך ובין כך יש לעיין במלה 'לָבָן' בעצמה בכדי להבחין אם אף לכינוי הצבע הבהיר הזה יש קשר כלשהו לענין בניה/בנין].

[נתחיל בדוגמא בה דרשו חז"ל את לשון "לבן" כמו "בן" (היינו "בוני" העתיד, כנ"ל). הרי בירך יעקב את יהודה ששיניו ילבינו מרוב חלב[12]]: בר' מט:יב – חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. [אמנם דרשו חז"ל את המלה "לבן" כמו "ל-בן"]: כתובות קיא: – אין לך כל גפן וגפן שבא"י שאין צריך עיר אחת לבצור… ושמא תאמר, אין בו טעם? ת"ל: חכלילי עינים מיין, כל חיך שטועמו אומר לי, לי; ושמא תאמר, לנערים יפה ולזקנים אינו יפה? ת"ל: ולבן שנים מחלב, אל תיקרי לְבֶן שינים אלא לְבֶּן שָנִים.

[דוגמא נוספת מצאנו, בה מרומזת קשר בין "לבן" ל"בן" (היינו "בוני" העתיד, כנ"ל). התורה מתארת את הַמָן כ"זרע גד לבן"]: שמ' טז:לא – וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן. [הגמרא דורשת שהמן היה מברר את ייחוסו של בן שנולד לאחר גירושיה של אשה שנישאה לבעל ב' – היינו אם הולד הוא מבעל א' או מבעל ב']: יומא עה. – כזרע גד לבן… גד – שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון[13]. [יש שפירשו שהדרשה מבוססת על המלה "לבן" היינו "ל-בן"]: ישמח יהודה (דף רכג) – יש לפרש בכוונת הקרא גד לבן דהוא מלשון בן, כלומר שהיה מגיד לבן של מי הוא[14].

[ובמישור הסוד, הרי דוד המלך גילה לנו שהעולם נבנה על בסיס חסד]: תה' פט:ג – כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם. [דבר ידוע הוא שענין החסד מסומל ע"פ קבלה בצבע לבן, והימצאות צבע זה בבריאה מבטאת את בחינת החסד בו ברא הקב"ה את העולם, ודרכו משפיע מטובו עלינו בכל יום. ונביא לכך שתי דוגמאות: 1. "בנין" האשה ע"י הצלע הלבן. 2. "בנין" בנים באמצעות טיפת הלובן]:

  1. [ההופעה הראשונה של שרש 'בנה' במקרא היא אצל ייצור האשה]: בר' ב:כב – וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע. [אומר הזוהר ש"בנין" האשה נעשתה דרך הצלע (הלבן) מצד החסד, בחינת הלבן[15]]: זוהר א:כח,א – וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בר' ב:כב)… צלע ודאי מסטרא דחסד חוור. מתמן אתקריאת סיהרא [פי' הסולם: צלע היא מצד המשכת החסד שהיא בחינת לבן, ומשום זה נקרא הירח "לבנה" דהיינו על שם אור הלבן שלו, המושפע מצד החסד, ואותו משפיע לעולם].

  1. [טיפת הלובן של הזכר נקראת חסד]: ספר קהלת יעקב (ר' יוסף דילמדיגו מקנדיא, שנת שפ"ט) – ערך הד – יסוד דאדם קדמון והוליד טיפת לובן שהוא סוד החסד[16]… והטיל הלובן בנוקבא שבה טיפת אודם[17].

[ונסיים בתפילה שיבנה המקדש על כל צלעותיו בחסדו ית', ושם יולבנו עונותינו, ויוסר לב האבן מבשרינו ויותן לנו לב בשר. במהרה בימינו אמן!].

[1]  [כגון]: הושע יג:יג – כִּי עֵת לֹא יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים.

[2]  ספר הגלוי (ערך 'אבנים').

[3]  [כגון]: עַל אָפְנָיו (משלי כה:יא). [כך פירש גם "אפונה" (תה' פח:טז), ומעין כך פירש גם ראב"ע שם].

[4]  [כך פ' רשר"ה מלים רבות, כגון 'אבד', 'אכל', 'אסף' (ראה בד"מ פירושו לבמ' י:כה), ובד"כ מכנה אותה "א' מיחדת"].

[5]  [ההבדל בין 'תבן' ל'קש' הוא לכאורה שהתבן הוא קש מעובד, לפי פרש"י בתנ"ך]: ישע' כח:כז – כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח; רש"י – בחרוץ – הוא עץ עשוי חריצי' חריצים ושמו מורג ומחתך בו הקשין להיות תבן. [אולם בתלמוד, פירש"י בצורה אחרת לכאורה]: שבת לו: – כירה שהסיקוה בקש ובגבבא – נותנים עליה תבשיל; רש"י – קש – זנבות השבולין. גבבא – הנגבב מן השדה, אישטובל"א (stubble); [מסבירים התוס' שהקש הוא החלק שנשאר בקרקע]: תוספות – כירה שהסיקוה בקש ובגבבא – נראה לר"י דקש היינו זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא אשטובל"א בלעז, ותבן הוא הנקצר עם השבולת, דהכי משמע לקמן בפרק שואל (שבת קנ:) דקאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר, אלא תבן היכי משכחת לה? ומסיק בתבנא סריא. והא דאמר בריש המקבל (ב"מ קג.) גבי מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר ניחא לי דתיתבן ארעאי, הוה ליה למימר דתיתקש – דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפירש רש"י, אלא משום דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט ליה; [ברם, נראה שאין סתירה, כי מסיקים התוס' בב"מ שהמונח 'תבן' נופל גם על מכלול הקש הגולמי משנעבד ונתרכך]: ב"מ קג. – משנה – המקבל שדה מחבירו… חולקין בתבן ובקש; תוספות – המקבל, בתבן ובקש – אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן, והנשאר בארץ קרוי קש שקורין אישטובל"א, כדכתיב: גם תבן גם מספוא רב עמנו (בר' כד). ואותו שנשאר בקרקע אין נותנין לבהמות לאכול. וכתיב נמי: לקושש קש לתבן (שמ' ה), שהיו מלקטים… הקש הנשאר שם תחת התבן, כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו. וכן אמרינן בפרק שואל (שבת קנ:)… בעינא תיבנא, התם לפי שעוקר הכל ודש את הכל במוריגים ומתרכך נקרא הכל תבן. [בסיכום, אין סתירה בפירושי רש"י, כי שם 'תבן' מתאר את החלק העדין ורך יותר של הקש בטבע, וכן לחלק שמתרכך כתוצאת עיבוד ודישה].

[6]  רש"י – לפי שהיתה בנויה בים… המשילה הנביא לספינה משובחת.

[7]  רד"ק – לחות הספינות היו עושים מברושי' וזה לגדולה וליופי.

[8]  רד"ק – קרשי המגדל… בראש הספינה ועושין… בשאר הספינות מקרשי עץ… ובספינות צור היו עושי' מקרשי שן לגדולה ולפאר.

[9]  [מעין כך פ' הערוך (ערך 'יינוס'), אברבנאל, ר"י מטראני, רבינו חננאל (ליקוטים מפירושיו לספר יחזקאל הנמצא בספר "רבינו חננאל על התורה", דף נג), וגם ריב"ג (ורד"ק בשרשיו) הביא דעה זו. אמנם רש"י ומפרשים אחרים פירשוה מלשון  טווס]: רש"י יחז' כז:טו – ועצמות פיל וטווסים עופות… [וראיתי מי שפירש ברש"י ששימשו בעצמות הטווס בבניה].

[10]  [וכן דרשו 'בן' מלשון 'הבין']: סנהד' קט: – [וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן (במ' טז:א)] בן ראובן – בן שראה והבין.

 [11] [ובעל ספר אפיקי ים פירש את המלה מלשון 'בֵּין']: אפיקי ים שבת קד. (ר' יצחק אייזיק חבר, בעל הפתחי שערים) – ובינה הוא… להבין דבר מתוך דבר ולחלק החכמה לפרטים, ולכן נקראת בינה מל' בין, הבניים (ש"א יז:ד). [ונראה שתכונה זו שייכת גם לבנין, היינו בנין סברא איתנה. הרי סברא אמיתית בנויה על היכולת "לקרוא בין השורות" – להבין דבר מתוך דבר, והיא בין השאלות ששואלים לע"ל (שבת לא.). כך במישור הגשמי, כל חוזקו של בנין תלוי על שילוב של טיט וטיח בין הלבנים].

[12]  [ע"פ רש"י בר' מט:יב].

[13]  [ביאור הגמרא ע"פ מהדורת שוטנשטיין]: יומא עה. – כזרע גד לבן… גד – שמגיד [המן] להם לישראל אי [אם ולד מסויים הוא] בן תשעה [חדשים] לראשון ואי [או אם הוא] בן שבעה [חדשים] לאחרון [שאם נישאה אשה לאחר שנתגרשה מבעלה הראשון תוך ששה חדשים, וילדה בחודש השביעי לאחר נישואה לשני, ואין ידוע אם הולד הוא מן הבעל האחרון ונולד לשבעה חודשי הריון, או שהוא מן הבעל הראשון – שכבר היתה מעוברת ממנו קודם גירושיה, ונולד לתשעה חדשים; היה הספק מתברר ע"י המן].

[14]  [למרות שמשמע בגמרא שהדרשה בנויה על המלה "גד" הנדרשת כמו "מגיד". שהרי המן ניבא על דברים רבים (כמצויין בגמרא שם), וענין הבנים הוא רק א' מהם, לכן בחרה הגמרא להדגיש את דרשת "גד"/"מגיד" הכוללת את כל הנבואות השונות. אולם בוודאי שהמלה "לבן" מרמזת גם על "ל-בן מי", וכדברי ריא"ף לעין יעקב ליומא עה.].

[15] [והשוה נדה לא.].

[16]  [גם ה"מקל לבנה" באמצעותו הולידו הצאן לרוב – נראה כרמז לטיפה הלבנה ה"בונה" את הבן]: בר' ל:לז – וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן. [וע' זוהר א:קסא,ב בענין].

[17] [והשוה]: עמק המלך (ר' נפתלי בכרך, שנת ת"ח) – שער ח, פרק יא – סוד שם הויה, הוא תולדות היסוד של אדם קדמון, מילה הנתנה שנתנה בשמיני, והוליד טפת הלובן, חסד הנקרא לבן.

image_print