image_print

 

 

שמות יח:ט – וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל; רש"י – ויחד יתרו – וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים. [כבר שאלו רבים איך יתכן שדרשו חז"ל דרשה כה רחוקה מן הפשט. נקדים שעכ"פ משותף ללשונות "חדוה" ו"חידודים" שתי אותיות 'חד'. נבדוק את המלים המכילות את האותיות הללו על מנת להבחין אם יש להן מכנה משותף שאולי יעזור לפתור את הקושי שבדרשה הזאת].

א. [במישור הגשמי, חפץ מושחז ומשונן נקרא חפץ חד. במקביל, ברובד העיוני ורוחני, חשיבה משוננת וחריפה מכונה חשיבה חדה. יסוד הענין א"כ הוא  התמקדות וריכוז כוחות לנקודה אחת. הוראה זו מצינו בשרש 'אחד', כדוגמת]:

  1. "אחד": יחזקאל כא:כא – הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי; רש"י – התאחדי – אל מקום אחד או לימין או לשמאל[1].
  2. 2. "חידה"[2]: [על שם חידוד השכל שצריך בכדי להבינה]: אברבנאל על הושע (הקדמה): וזה המין כינו בשם חידה לפי שיצטרך חדוד השכל.

ב. [יש נגזרי 'חד' שבהם עניני ההתמקדות והריכוז הם יחסית פשוטים וברורים, כגון]:

  1. 3. "יחד": [כמשמעו, לשון איחוד][3].
  2. 4. "חוד", 'חידודים': [לשון חד][4].

 

ג. [ויש מלים בעלות אותיות 'חד' שרמזו לנו חז"ל דרך דרשות שהן קשורות ל'חד', כגון]:

  1. 5. "חדקל"[5]: [דרשו חז"ל את שם הנהר כמו חד-קל, היינו שקולו חריף וחזק)][6].
  2. 6. "חדר": [חד-דר. משמע מהמתנת כהונה ש'חדר' הוא נוטריקון חדא-דרא]: איכה רבה (א:ב) נסביה ויהביה בחדא דרא; מת"כ – פירוש דירה, כלומר חדר. [ולעניני עירובין הוא נחשב כדירה נפרדת/מבודדת][7].

 

ד. [ברם, כמו אצל רוב המונחים בעולם, יש צד חיובי וצד שלילי לדבר, כדוגמת הסכין החדה שיכולה לשמש למצוות נשגבות כגון ברית מילה או ר"ל לקלקול והשחתה. כמו כן מצינו את המלה 'שחד' נדרשת כהתאחדות שלילית, כגון]:

  1. 7. "שחד": [דרשו ז"ל כמו 'שהוא'-'חד']: כתוב' קה: – מאי שוחד? שהוא חד; רש"י – שהוא חד הנותן והמקבל נעשים לב אחד[8].

 

ה. [ועל פי דרכם של חכמינו ז"ל יש מלים בעלות 'חד' שפירשום חכמי הלשון כמלים מורכבות, כדוגמת]:

  1. 8. "פחד": [כמו פח-חד[9]; הפח הוא מין מלכודת חדה[10], וראב"ע מציע בתהלים שהוא החרב]: תהלים צא:ג – כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת; אב"ע – באברתו – שימלט מהפח ומהדבר ויתכן היות הפח החרב[11]. ['פחד' לפ"ז מורה על אימת החרב החדה (ובהפשטה, כל סכנת מות)][12].
  2. 9. "חדוה": [חד-ו' ה', היינו מדת השמחה של השי"ת כביכול (כמרומז באותיות ו' ה' משם הוי"ה), כדכתיב]: דה"א טז:כז – עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ[13]. [והיא בחינת שמחה שלימה המתאחדת ומתקשרת עם הבורא[14]].

ו. [ונלע"ד להציע בדרך זו גם דוגמאות אחרות]:

  1. 10. "חדל": [חד-דל. א) מי שיש לו כוחות חדים וחזקים (במובן כח, כמו אצל 'חדקל' הנ"ל) ונמנע מלעשות, בדומה לדל, חסר האונים[15]. כעין דבריהם ז"ל בענין פסח שני]: ספרי בהעלותך פיסקא ע – וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח (במ' ט:יג), אין וחדל אלא כל שיכול לעשות ולא עשה[16].
  2. 11. 'חדק': קוץ חד ודק[17]).
  3. 12. "חדש": [חד-דש; המורג (כלי דישה[18]) החדש החד הוא הוא הכלי שמסוגל לדוש]. ישע' מא:טו – הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים; רש"י – חדש – כשהוא חדש עד שלא הוחלקו פיות חריציו… חותך הרבה אבל משנתישן הוחלקו פיות חריציו; בעל פיפיות – הם חידודי החריצין. [ושמא יש להציע שהוא מהווה בנין אב לכל חפץ או ענין חדש ורענן, שבהתחלה הוא עושה את עבודתו נאמנה, ולאחר זמן נשחק. דוגמא מצויה ובולטת לכך (במיוחד אצל תושבי א"י שעסקו רובם ככולם בחקלאות) הוא המורג].

ז. [רש"ר הירש משווה את שרש 'כחד' (כליון) למלה 'יחד', ומעיר שמחיר ההתאחדות הוא וויתור על העצמאות (כגון קבוצה קטנה המצטרפת לסיעה גדולה)]:

  1. 13. "כחד": רשר"ה שמ' כג:כג – הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו – 'כחד' קרוב ל'יחד'… מצינו קירבה, אף זהות, בין הביטויים המציינים דמיון ושויון – לבין הביטויים המציינים חדלון ואפסות[19]. וכן גם כאן: 'יחד': להתאחד, להיות 'אחד'; 'כחד': לחדול מלהתקיים.

[לסיכום, כל המלים שראינו בעלות אותיות 'חד' משתתפות בהוראת היסוד  התמקדות וריכוז כוחות בצורה כלשהי. על פי זה יש לחזור לקושייתינו בענין "ויחד יתרו". נראה שֶׁחֶדְוַת יתרו היתה חדוה אמיתית, כי אכן חש יתרו את שמחתם של ישראל בצורה נוקבת, ונתפעל להתייחד עמם ועם בוראו, ולפי רב, אף עשה מעשה בכדי לבטא את שמחתו, היינו בברית מילה]: סנהדרין צד. – רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו. [אמנם לדעת שמואל שם (נעשה חידודים חידודים כל בשרו), מחמת הצטערותו על תחושת אובדן תקוות התשובה למצרים. וי"ל שאין בהכרח סתירה[20], שכן תחושת השמחה הנוקבת מצד אחד, וההצטערות החדה מצד שני שימשו בערבוביא; שמחה מחד, ועצבות מאידך[21].

[ונסיים בתפילה שנתייחד תמיד בחדוות עבודת בוראנו, להשתעשע בחידות תורתינו, ולהכריז ביחד: שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד!].

[1]  [יש אמנם להבחין בין המושג "אחד" אצל הנבראים לבין שימושה ביחס לבורא ית'. הרי אנו אומרים פעמיים בכל יום]: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דב' ו:ד). [רמב"ם פירש שהמלה "אחד" כאן מורה על  יחוד ואחדות גמורה שאין כדוגמתו אצל הנבראים]: יסוה"ת א:ז – אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם… יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם. [יש להקדים את מה שמדגיש רמב"ם (במורה) שוב ושוב לגבי תיאורי המקרא כלפיו ית' מכל סוג שהוא –  שהכל בבחינת כביכול. כלומר, למרות המגבלות שלנו להשיג בשום פנים את מהותו יתברך, בכל זאת לא נמנעה תורה מלתארו בבחינת "דברה תורה כלשון ב"א". בשל כך, הגם שה"אחד" שלו ית' מתאר יחוד גמור שאין לו מרכיבים מקובצים ח"ו, המלה נשאלת גם לחפצים וענינים גשמיים – הנראים למראית העין כ"אחד", למרות היותם מורכבים באמת. וכן המלה "אחד" בעצמה (וכן המספר) א"כ סובלת את שני הפירושים, כי לפי מגבלותינו, התוצאה נראית כאחד למרות מוצאו האמיתי].

[2]  אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה (שופטים יד:יב).

[3]  [ובגמרא דרשו את המלה 'יחד' מענין  חידוד]: תענית ז. – אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד (משלי כז:יז) לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה.

[4]  [לשון  חוד (משרש 'חדד' לרד"ק) כמו]: איוב מא:כב – חַדּוּדֵי חָרֶשׂ; רש"י – חדודי – כמו חֶרֶב חַדָּה (יחז' ה:א) שהיא שנונה צחה ומלובנה. [ספר ממדבר מתנה (דף קצז) מסכם את המכנה המשותף ל'חד' ו'אחד' (ונראה להוסיף גם 'יחד') ש"כל הנגמר בקצה אחד נקרא חד"]: חידוד הוא שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד. אף הוא מן הספרי (ואתחנן לד:ז) שכתב ואומר חציך שנונים, והכוונה היא שהמענה שלך יהיה אחד, חד מלשון אחד (כל הנגמר בקצה אחד נקרא חד) שלא תגמגם מלשון גם גם, שתצטרך להוסיף על תשובתך עוד תוספת ועוד פרט מה שלא ענית מיד.

[5]  וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל (בראשית ב:יד).

[6]  ב"ר (תיאוד'-אל') טז:יד – הנהר השלישי חדקל (ב:יד), שהוא חד בקולו; מת"כ – חד בקולו – שהוא הולך ורועש בקול; אור המאיר – חד בקולו – חזק בקולו. חדקל נוטריקון חד קל, ובגמרא (ברכות נט:) א"ר אשי חדקל שמימיו חדין וקלין. וחדין פירש"י ז"ל חריפין ור"ל שהולכין בחוזק, שכן על חריפא דנהרא (ב"ב כד.) פירש"י מקום חוזקו של נהר.

[7]  [המשנה אומרת שהדרים ב"חדרים" בחצר חייבים בעירוב חצרות בנפרד]: עיר' עב. – ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים… שהן צריכין עירוב… [מגדירה הגמ' את החיוב דווקא בכעין "חדרים ממש"]: שם עב: – מאי חדרים… אילימא חדרים חדרים ממש… פשיטא; [רש"י מסביר ש"חדר ממש" הוא נפרד לגמרי מהבנין העיקרי, לא מחובר כלל]: רש"י – חדרים ממש – שלא היו מחוברין מעולם. [ואת "כעין חדרים" מסבירה הגמ' שהכוונה למחיצות המגיעות לתקרה. עכ"פ לכו"ע החדר הוא יחידה מבודדת, והשאלה היא רק במידת ההפרדה].

[8]  כתוב' קה: – אמר רבא מאי טעמא דשוחדא, כיון דקביל ליה שוחדא… איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה… מאי שוחד שהוא חד; רש"י – שהוא חד הנותן והמקבל נעשים לב אחד. [וראה גם]: כלי יקר שמ' כא:א, אפריון דב' טז:יט.

 [9] [כך הציע בספר אהלי יהודה]: אהלי יהודה (ערך 'פחד' -ת"ד) – פחד כמו פח-חד, כלומר תקלה/מוקש שנון וחדוד.

[10]  [כגון]: איוב יח:י – וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב; רלב"ג – ומלכודתו – הוא הפח שילכד בו.

[11]  [וקצת משמע גם במקום אחר שפירש ראב"ע את המלה "פחים" כמו חדים]: במ' לג:נה – וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; אב"ע – ולצנינם – פ' לפי מקומו… מכות בשוט, או קוצים חדים, כמו צנים פחים (משלי כב:ה). [שהיה קשה לו שאם "פחים" כאן הוא שם עצם (בורות), היה צפוי שיכתב "צנים ופחים". וחוסר הו' מרמז שהוא תואר לצנים, היינו צנים חדים].

[12]  [שהיא תכליתה של הפח בכל אופן]: ירמיהו יח:כב-כג – וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי… עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת.

[13]  [ראה ספר אמונת אברהם, דף קלח].

[14]  [ראה ספר רזי שבת ומועד, דף 141].

[15]  [שמצינו 'דל' במשמעות  מת]: ברכות יח. – כל הרואה המת ואינו מְלַוֵּהוּ – עובר משום לֹעֵג לָרָשׁ (משלי יז:ה). ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי, עליו הכתוב אומר: מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל (משלי יט:יז); רש"י – מלוה ה' חונן דל – קרי ביה מְלַוֶּה את המקום מי שחונן את הדל, ואין לך דל מן המת, והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום.

[16]  [ונראה שדייק רש"י בנקטו במ"א ג"כ שהמלה מורה על מניעת עשייה למרות שיש יכולת ("לאל ידו") לעשות; אמר החכם]: משלי ג:כז – אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת; רש"י – אל תמנע טוב מבעליו –  חבירך חפץ להטיב לעניים אל תמנעהו… בהיות לאל ידך – להחדילו. [וכ"מ מרש"י (תמיד כו.), שכתב "מחמת טומאה הם חדלים" דהיינו נמנעים משום סיבה חיצונית, למרות שהדבר אפשרי. וכן כינוי "חדל", כגון]: ישע' לח:יא – עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל; [פרש"י שהיא "חדלה ומנועה" מן החיים]: רש"י – עם יושבי חדל – עם המתים היושבים בארץ חדלה ומנועה מן החיים. [כלומר, "חדל" מורה גם כאן על מניעה – היינו מישיבת תושבים חיים בתחומה, אבל לא מחמת שאין בה יכולת שישבו בה חיים. וראה ת"י שייחסה לירושלים, המנועה מ"למפק חדוה" כעת בעונותינו הרבים; אבל עתידה להיבנות ולהיכונן במהרה בימינו אמן].

[17]  [החדק הוא מין קוץ, כדוגמת]: משלי טו:יט – כִּמְשֻׂכַת חָדֶק; רש"י – חדק – קוצים. [מעיקר תכונותיו של הקוץ הם שהוא חד ודק, כעין עוקץ או מחט, וזכר לדבר]: כלים יג:ה – מחט שניטל… עוקצה טהורה; רמב"ם פה"מועוקץ. כל דבר שיהיה חד ודק; ב"ח יו"ד סי' נז ס"ק ט' דק וחד כמו קוץ או מחט. [והקוץ החד גם מתחבר לכל דבר, ונראה שמכאן נגזרת לשון הידוק]: עירוב' קא. – טובם כחדקשמהדקין את אומות העולם לגיהנם. [ותכונה זו נקראת גם "חידוק"]: פסיקתא רבתי פ' י – כִּמְשֻׂכַת חָדֶק (משלי טו:יט)… קוצים מתחדקת בבגדיו… מפשר אותם מצד זה והיא מתחדקת מצד אחר. יומא עב. – חדקינהו ועבדינהו שפיר; רש"י – חדקינהו – קשרם יפה. [וראה את מאמרינו לפ' משפטים שהבאנו פן אחר של המלה "הדק"].

[18]  ["מורג" ו"חרוץ" שניהם  כלי דישה]: רד"ק (ערך 'מרג'): המורג כמו החרוץ… שניהם עשויים לדוש בהם התבואה.

[19]  [ראה פרשר"ה לשמ' כ:ז, בהשוואת "שוה" ל"שוא" ועל הוראות "נדמה" – דמוי והשוואה מחד (כגון ישע' מו:ה, תה' מט:יג), ומאידך:  דממה או  השמדה (ראה מפרשי לכאן ולכאן, למשל: ישע' טו:א, צפנ' א:יא)].

[20]  [שים לב שרש"י בחומש לא הביא ראיה כלל שהפירוש הפשוט של "ויחד" הוא  חדוה, וכן לא הזכיר את דעת רב כלל (שיתרו מל את עצמו), ולמה? ממ"נ, אם תרצה לפרש שלדעת רש"י שיטת שמואל קרובה יותר לפשט הפשוט, לא יתכן, שכן אמר בפירוש "ומדרשו"! א"כ למה השמיט את דעת רב (שהלכה כמותו עכ"פ באיסורין)? ועוד, מה ענין לרב לחזק את דברי שמואל באומרו "היינו דאמרי אינשי" (בהמשך הגמ', שהביאו רב כטעם לתחושת "חידודין" הקשה)? אלא נ"ל שענין המילה בעצמה היא היא ביטויה של שמחתו (כפי שאנו שמחים בה, למרות צער הנמול); אבל עם כל השמחה, הכאב איננו נמחק לחלוטין, והנמול (במיוחד בגיל מתקדם) חש תחושת כאב על כל גופו (כעדות העולים הנמולים בימינו). אמנם, הכאב אצל גר אינו כאב פיזי בלבד אלא גם נפשי, שכן נכרת אף מעברו, וכל הנלווה אליו. נמצא שלא בא רב לחלוק על שמואל אלא להוסיף עליו, שיש כאן תחושות מורכבות ואף סותרות במעשה אחד ויחיד (אולם מנגד, ראה הגהות הגר"א ששינה את הגירסא שם לרב פפא ליישב את הסתירה ברב. וראה יערות דבש א:טו שיישב את גרסתינו)].

[21]  [כמאמר מוסגר יש לקשות: הרי ה"חוד" האמיתי הוא מוקד של ריכוז כל הכוחות למקום אחד בלבד, ואין יפול שם 'חוד' על חידודים רבים, שלכאורה מתאר את היפך הריכוז – פיזור למוקדים רבים! אמנם יש לדמות "חוד"/"חידודים" לדרשתם ז"ל על "לא תתגודדו" שאמרו "לא תעשו אגודות אגודות". מלשון "אגודות" יש לדייק שהגם שאגודות רבות סותרות את רצון התורה, בכל זאת עדיין חל על כל אחת ואחת שם "אגודה" במובן הבסיסי – שנאספו בהן מספר אנשים. כמו כן בחידודי יתרו, חלק מרגשותיו נאספו למוקד השמחה, היינו חוד אחד, וחלק אחר נאספו לחוד הצער, ומכאן חידודיו, בלשון רבים; ברם, על כ"א עדיין חל שם "חוד"].

image_print