image_print

צו

 

 

ויקרא ו:ב – צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

 

[נחלקו אונקלוס ות"י (המיוחס לו) בענין תרגום המלה "מוקדה". אונקלוס תרגמה מלשון  ביעור[1], והמיוחס ליונתן פירשה מענין מקום האש]: ת"א – דמתוקדא על מדבחא כל ליליא; ת"י – וקָיְמָא עַל אֲתַר בֵּית יְקִידְתָּא [ועומדת על מקום בית המוקד] עַל מַדְבַּח כָּל לֵילְיָא.

 

[גם הראשונים נחלקו בענין; יש שפירשו את המלה במובן  שריפה והבערה, כתרגום אונקלוס, כגון]: מנחם (ערך 'קד') – עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. ענין תבערה. רד"ק (ערך 'יקד') – עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו:ב)… וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ויקרא ו:ה). ענינם ענין הבערה[2]. רבינו בחיי (ויקרא ו:ב) – ופירוש "על מוקדה" כאילו אמר: על האש, כאמרו: יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיה י:טז).

 

[ויש שפירשוה מלשון  מקום בעירת האש, כדעת תרגום יונתן הנ"ל]: תהלים קב:ד – וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ; רבנו יוסף חיון[3] – כמוקד – הוא המקום שידלק בו האש בתמידות ושרשו 'יקד' כמו: יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיהו י:טז), עַל מוֹקְדָה (ויקרא ו:ב); מצ"צ – כמוקד – הוא מקום הבערת האש, כמו: עַל מוֹקְדָה (ויקרא ו:ב). [וכך משתמע גם מלשון רש"י בפרשת תרומה]: רש"י שמות כז:ג – לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (ישע' ל:יד), לשון שאיבת אש ממקומה. [וכן משמע מלשון הרמב"ם (פהמ"ש), שקרא לכירה "מוקד"]: רמב"ם פהמ"ש כלים ה:ב – כירה, היא מוקד ("מסתוקד" בתעתיק מהערבית[4]) בנוי לבשל עליו התבשיל והוא מקום שפיתת שתי קדרות. והוא מקום שפיתת שתי קדרות.

 

[למרות ההבחנה בין שתי המשמעויות של "מוקדה" (1. אש בוערת 2. מקום האש), ברור שעיקר ענינה הוא  אש. אולם, יש בלשון הקודש מלים רבות הנרדפות לאש[5], ולכל אחת תכונה המיוחדת לה. הוראת שריפה של "דליקה" למשל, נובעת לדעת רש"י מהוראת  רדיפה שלה[6] – היינו אש  המתפשטת. בניגוד לכך, המלה "מדורה" מציינת אש  ערוכה ומסודרת. וכן, סוג השריפה הנקרא "יקוד" היא אש מבוקרת ומכונסת, כלשון מלבי"ם]: ישעיהו י:טז – יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ; מלבי"ם – יקד יקד. יקד נבדל מנרדפיו, שגדרו מדורה גדולה במקום מכונס. [ואכן, במשנה (שבת א:יא, תמיד א:א), המוקד מכונה גם "מדורה", היינו אש סדורה ומבוקרת. ובמסכת יומא, רש"י משווה בין "מוקדה" לבין "מערכת מדורה"]: רש"י יומא כב. – והאש על המזבח תוקד בו וגו', וכל מוקדה שבענין – לשון מערכת מדורה היא. [בסיכום, אש היקוד היא  אש ערוכה, מרוכזת ומכונסת[7]].

 

[לפי מחברת מנחם בן סרוק, שרשה של "מוקדה" הוא שתי אותיות 'קד'. אולם מנחם חיבר בערך 'קד' גם שתי מחלקות נוספות, לכאורה לא קשורות]:

 

מחברת מנחם – ערך 'קד'‏ (ת"ד)

מחלקה 1. [מוקד האש] – וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ (תהלים קב:ד), וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית (דברים לב:כב), וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיהו י:טז), עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו:ב) – ענין  תבערה הם.‏

מחלקה 2א. [קדקוד (גולגולת)] – וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו (שם מט:כו), מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ (ש"ב יד:כה).

מחלקה 2ב. [קידה (כריעה)] – וַיִּקֹּד הָאִישׁ (בראשית כד:כו), וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שם מג:כח) – ענין  שחוח כפיפת קדקד[8].

מחלקה 3. [קידה (מין  בושם)] – וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת (שמות ל:כד) – ממיני סמנים הוא.‏

 

[אמנם, נלע"ד להציע שהמלים שחיבר מנחם בערך הזה משתתפות באותן שתי ההוראות העיקריות הנ"ל, היינו: 1. אש מכונסת ומרוכזת. 2. בהשאלה, מרכז העצבים והמחשבות, הקדקוד. להלן הסבר שלוש המחלקות שחבר מנחם לפי זה]:

  1. 1. "מוקד": [אש מכונסת ומרוכזת, כנ"ל].

. "קדקד": [מרכז העצבים של היצור החי. [המלה "מוקד" מופיעה בתרגום יונתן (מיוחס) כמלה חילופית ל"קדקד"]: דברים יא:יח – וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם; ת"י – וִיהוֹן לִתְפִילִין קֳבֵיל מוֹקְדֵיכוֹן[9] בֵּין עֵינֵיכוֹן; כתר יונתן – ויהיו לתפִלין כנגד קדקדכם בין עיניכם[10].

דברים ו:ח – וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ; ת"י – לִתְפִילִין עַל מוֹקְדָךְ כֻּלּוֹ קבֵיל עַל עֵינָךְ.

. 'קידה': [בהשאלה מ"קדקוד" – כפיפת הקדקוד]: בראשית מג:כח – וַיִּקְּדוּ וישתחו וַיִּשְׁתַּחֲווּ; רש"י – ויקדו וישתחו – קידה כפיפת קדקד[11].

  1. 3. "קידה": [מין בושם. בהשאלה מ"יקידה" – יש שקישרו שם "קידה" לענין האש משום שהוא סם חריף מאד כמו אש יוקדת[12]. פירוש זה עולה יפה עם שיטת אלו מהראשונים שזיהו את בושם ה"קידה" עם ה"קושט"[13], וכן הוא בלשון הערוך בענין הקושט]: ערוך (ערך 'קשט' א') – עץ קטן[14] וריחו טוב וטעמו מר, אבל חריף מאד[15].

 

[בעל היריעות שלמה[16] הוסיף עוד שתי מלים למשפחת נגזרי שרש 'קד', והן: א) "קדם" ב) "נקודה". ונראה שאף הן משתתפות בהוראות היסוד הנ"ל]:

  1. 4. "קדם" – [צד מזרח, מקור ותחילה לזריחת החמה, ממנה נפעלות פעילויות רבות] [17].
  2. 5. "נקודה" – [מקום כהה, נראה כאילו נשְׂרָף. כך משמע מרש"י, שגזר לשון "נקודים" מן "מוקד" (מדורה)]: יהושע ט:ה – יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים; רש"י נקודים – ארשי"ץ בלע"ז, לשון מוקד[18]. וכן תרגמו יונתן: כסנין[19].

 

[ונראה לע"ד להוסיף עוד מלים המכילות אותיות 'קד' לקבוצה זו, ואף להן הוראות דומות]:

  1. 6. "עקד" – [קשירה, כינוס, ריכוז]. מ"ב י:יב – וַיָּקָם וַיָּבֹא וַיֵּלֶךְ שֹׁמְרוֹן הוּא בֵּית עֵקֶד הָרֹעִים בַּדָּרֶךְ; ת"י – בֵּית כְּנִישַׁת רַעֲיָא בְּאוֹרְחָא; רש"י – בית עקד הרועים – בית כנישת רעיא, עקד, לשון קשר, מקום אסיפת רועים. [ובעל אהבת יהונתן קישר בין "עקד" ל"קידה" על פי התרגום ירושלמי]: שמות ד:לא – וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ; אהבת יהונתן – ויקדו – [בתרגום ירושלמי תרגמה:] ועקדו, כאלו כתוב ויעקדו וחסרה פ' הפעל. והוא מלשון עקידה, שהכורע על ברכיו ומשתחוה נראה כאלו רגליו עקודים[20].
  2. 7. "שקד" – [מהירות, זריזות, קביעות והתמסרות מתמדת[21], כדוגמת]: יר' א:יב – כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ. [רשר"ה הגדיר את המלה כריכוז והפניית מחשבות לענין מסויים]: רשר"ה דברים כז:ט – 'שקד' – להפנות את כל המחשבה למשימה מסויימת.
  3. 8. "קדש" – [ענין זמינות בלשון רש"י]: רש"י בר' לח:כא – הַקְדֵשָׁה – מקודשת ומזומנת לזנות[22]; [ובלשון רשר"ה, התמסרות גמורה לענין מסויים]: רשר"ה דברים כג:יח – לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה – כדרך ש'קדוש' מורה על התמסרות גמורה[23] לטוב המוסרי, כן מורה 'קדש' על התמסרות לרע המוסרי. [24]
  4. 9. "פקד" – [הוראות רבות מצינו לשרש 'פקד' במקרא[25]. אולם לפי רמב"ן, משותפים לכולן עניני זכירה, השגחה ושמירה[26], וזו לשונו]: במדבר א:ג – כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם; רמב"ן שם ב-ג – תפקדו אותם – ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון: וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא:א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. [27] [הגדרות אלו (זכירה, השגחה ושמירה) דומות להוראות "שקד" ו"קדש" הנ"ל, המורות על התמסרות והתרכזות לענין מסויים].
  5. 10. "קדח" – [חום בוער/רתיחה]: ויקרא כו:טז – אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת; רש"י – קדחת – חולי שמקדיח את הגוף ומחממתו ומבעירו, כמו: כי אש קדחה באפי (דברים לב:כב). [שים לב שבפסוק שהביא רש"י, השרשים 'קדח' ו'יקד' מופיעים ביחד, ושניהם מורים על אש בוערת]: דב' לב:כב – כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית. [ובדומה לכך גם]: ירמיהו יז:ד – כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד; רש"י – כי אש קדחתם באפי – יקדתם בנחירי. [ובעל ספר אור חדש חידד את הקשר, והציע שיסוד שתי המלים הוא אותיות 'קד']: דברים לב:כב – כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי – אור חדש – שרש 'יקד' יסודו 'קד'… שרש 'קדח' יסודו 'קד' – האש יוקדת עמוק בתוך החומר הנשרף.

    [ובלשון חז"ל נשאלה המלה לענין  ניקוב]: שבת יב:א – הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב; רע"ב – הקודח – הנוקב. [ונראה לומר שאש הקדחת הפנימית שורפת ונוקבת מן הקצה אל הקצה, מעין "חום קודר" בקטע הבא].

  1. 11. "קדר" – [שרש 'קדר' במקרא מורה בעיקר על חושך ואפילה, כגון]: יר' ח:כא – קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי; רש"י – קדרתי – לשון שחרות ואופל. יחז' לא:טו – וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן; רש"י – ואקדיר – לשון שחרות.

    [אולם, בלשון חז"ל, המלה מורה ע"פ רוב על  קדיחה וניקוב, כדוגמת]: עירוב' לה: – שמעתי שמקדרין בהרים[28]; רש"י – ולשון מקדרין כמו נוקבין. ביצה כט. – אבל קודר הוא קב; רש"י – קודר – לשון נוקב. ע"ז לב. – איזהו עור לבוב? כל שקרוע… וקדור כמין ארובה; נימוקי יוסף – וקדור- קדוח נקב[29] עגול כנגד הלב.

    [ניתן להציע שרמז לקשר בין  שחרות לניקוב מצינו במלה הארמית "קדירה"/"קדירא", היינו  סיר הבישול. מסביר מוסף הערוך (ערך 'קדר' ב') שנקראת כן ע"ש שנשחרת בשל חום האש עליה היא יושבת[30]. וכפי שתוצאת לוואי של חימום היא השחרה, כך מסוגל חום מוגבר גם לנקוב, כדפירש רש"י את לשון "מקדיר עליהם חמה"]: שם ג. – והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז; רש"י מקדיר – [לשון נוקב כלומר] מנקבת בכח חום גדול[31].

    [לפי זה, משמעויות  שחרות וכן  ניקוב שאולות מענין חום האש, המשחירה מטבעה. במקרה של חום גבוה ומרוכז, המתחמם ממנו חש כאילו שמקדחה נוקבת את בשרו.

    [תיאור זה של חום מרוכז יכול לשמש מפתח להבנת פרש"י בספר איוב, השונה מן המפרשים האחרים (שפירשוה כלשון  חושך), שפירש "קודר" כלשון "קמיטה"]: איוב ה:יא – לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע; רש"י – קודרים – שקומטים פנים ברעב. איוב ו:טז – הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח; רש"י – הקודרים מני קרח – אם בא עליהם קרח נקמטים ונעשים קדרים[32]. איוב טז:ח – וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה; רש"י – וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד היה – הקמטתני והקדרתני. [והרי מה ענין "קדירה" ל"קמיטה"?].

    [אלא י"ל שהוראת היסוד של שרש 'קדר' היא  חום גבוה ומרוכז, כנ"ל. חום כזה מסוגל להשחיר, לנקוב ולקמט[33]. תוצאת הקימוט היא  קיבוץ, איסוף וכינוס[34]. לסיכום, שרש 'קדר' משתתף בהוראות  כינוס וריכוז].

  1. 12. 'רקד' – ["מרקד"[35] היא אחת מל"ט מלאכות המיועדת להפריד בין אוכל לפסולת, כלשון רש"י בגמרא]: שבת עג: – היינו זורה היינו בורר היינו מרקד; רש"י – כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת. [בדרך דרש, כתב בעל ספר רמתים צופים שמלאכת "מרקד" קרויה על שם תנועת הריקוד הנהוג בעת השמחה לשם קדושה]: רמתים צופים[36] – [ריקוד] הוא מלשון הנזכר בשבת (עג.) – המרקד… שמפריד האוכל מתוך הפסולת או להיפוך. כן הוא גם ענין הריקוד, שמפריד הגשמיות מהנשמה. [במלים אחרות, תכליתה של מלאכת "מרקד" היא לרכז את האוכל (החלק הרצוי והטוב). וכן גם תכליתו של "ריקוד" – להתרכז בחלק הרוחני והנעלה, ולהסיר את המחשבות הזרות הירודות. הנשאר בסוף תהליך ההרקדה הוא חלק המובחר והרצוי].

    [דוגמת ריקוד כזה, שכולו לשם שמים מצינו אצל דוד המע"ה]: ש"ב ו:טז – דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'; ת"י – דָוִד מְרַקֵד וּמְשַׁבַּח קֳדָם ה'. רלב"ג ש"ב כא:כא – שהיה [דוד] מפזז ומכרכר להראות עוצם שמחתו לעבודת הש"י[37]. [בעוד שרש"י פירש "מכרכר"  כריקוד סתם, הוסיף המהרי"א קרא שהוא ריקוד  בסיבוב]: ש"ב ו:יד – וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'; רש"י – מכרכר – מרקד; מהרי"א קרא – מכרכר מסבב ומשחק. [לפי הרוקח, כוונת התורה –המתבטאת במספר מצוות– היא להסיר את גאוותו של אדם גדול, כפי שעשה דוד המלך בריקודו]: ספר הרוקח (הלכות חסידות, שורש ענוה) – וינח הגבהות כאהרן כהן גדול ונביא, וכתיב: והרים את הדשן, להשפיל עצמו ולהסיר גבהותו על גודל מעלתו. וכן מצינו: וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'[38] (ש"ב ו:טז).

    [אפשר להציע שבכרכור הסיבובי של דהמע"ה יש זכר לתנועה סיבובית מהירה[39] הנהוגה בעת זיכוך זהב מסיגיו[40]. ועל ידי זה יש להבחין בין ריקוד המכונה "מכרכר" וזה שנקרא "מפזז", כדלהלן]:

    [לפי העץ יוסף, סוג הזהב המכונה "מופז" נקרא כן ע"ש שהוא מתנוצץ ומרקד באור]: שה"ש רבה (וילנא) ג:ג – זָהָב מוּפָז (מ"א י:יח) – ר' פטריקי אחוי דר' דרוסה בשם ר' אבא בר' בונא אמר: דומה לגפרית הזה שמוצצת באש; עץ יוסף – לגפרית הזה שמוצצת באש – פי' כשהוא מוצת באש, מראיתו זך וטהור, ונוצצות ממנה מראות שונות מבהיקות. ויפרש מופז מלשון מפזז ומכרכר[41]. [ניצנוצו של הזהב משתנה לפי רמת הריכוז והטוהר שלו, ואינו דומה הברק של זהב מופז לזה של זהב בעל סיגים וגופים זרים[42]. יש להציע לפ"ז שה"מכרכר" מסתובב ומתמקד במחשבות הטהורות, וה"מפזז" קופץ בהתלהבות כמו ניצוצי הזהב הטהור והמרוכז].

    [לסיכום, תכליתם של שני סוגי ריקוד דומה: א) לנקות את האדם ממחשבות זרות ולשמור אותו מרוכז במחשבות טהורות. ב) להשאיר תבואה מנוקה מפסולת, מכונסת ומרוכזת].

 

[יה"ר שנזכה לשקוד ולהקדיש את ימי חיינו לאישהּ של תורה, שתוקד תמיד בלבינו ובקדקדנו כקידה וקטורת. ונזכה לרקוד בעת פקוד משיח צדקינו, וליקוד ולהשתחוות לפני מוקד מזבח קדשו, בב"א].

 

 

 

 

 

 

 [1] נתינה לגר (ר' נתן אדלר) – מפרש [אונקלוס] "מוקדה" לפעל, והוא [בנין הארמי] אתפעל, משורש 'יקד'.

 [2] [יש להעיר שרד"ק בתהלים פירש כפירוש השני]: תה' קב:ד – כְּמוֹקֵד נִחָרוּ; רד"ק – כמוקד, המקום שדולקין בו האש תמיד יִקָּרֵא מוקד. [וכן ציין מלת "יקוד" כשם עצם המורה על מקום האש]: ישע' ל:יד – לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד; רד"ק – והמקום שיוקדת בו האש נקרא יקוד. רד"ק (ערך 'יקד') – והשם למקום שיוקדת בו האש: לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד (ישע' ל:יד).

 [3] [ראש רבני ליסבון לפני הגירוש].

 [4] [ובמדריך המספיק קרא לכירה "מוקדה" ("אלמוקדה" בערבית)]: המדריך המספיק (ערך 'כיר') – כירה – מקום שפיתת שתי קדרות: הכופח והכירה – כירה היא המוקדה. [המקור בערבית]: כירה הי אלמוקדה.

 [5] [באהל מועד (ערך 'שרף') מנה י"ח, כגון: אש, דלק, בער, שרף, יקד, יצת, קדח, נשׂק (היסק), דור (מדורה)].

 [6] [נראה שלכך הדגיש רש"י את המלה "כל"]: רש"י תה' ז:יד – חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל… כל דליקה לשון רדיפה היא. [רש"י חזר על השוואת 'דלק' ל'רדף' פעמים רבות (בר' לא:לו, ש"א יז:נג, ישע' יד:ו, תה' י:ב, משלי כו:כג, וראה ראב"ע במשלי שם, וכן רד"ק בשרשים, שפירשו "דולקים" במשלי כלשון  הבערה). אמנם נראה שמתוך כל אלו בחר רש"י דווקא כאן לפרש ש"כל דליקה"… משום שהפסוק הזה ניתן להתפרש גם לענין שריפה וגם לענין ריצת האויב ע"מ להרע, כדברי המדרש]: קהלת רבה ה:א – כתיב: ולו הכין כלי מות חציו לדולקים יפעל (תה' ז), מהו לדולקים, אמר רבי, אלו רשעים שמשליכין דלק עליהם. ר' יעקב דכפר חנן אמר אלו שהציתו את האור בחורבן בית המקדש. ורבנן אמרי אלו רודפיהם של ישראל דכתיב: על ההרים דלקונו (איכה ד:יט, [וראה עץ יוסף לאיכה רבה ד:כב]). [ובא רש"י לומר למרות הדעות השונות, משותף לב' ההוראות של 'דלק' ענין  רדיפה].

 [7] [מכאן יש להוסיף שעריכת מערכה גדולה שבמזבח החיצון1 קדמה לעבודות האחרות2, ואישי המערכות שימשו כמקורן של האישים האחרות שבביהמ"ק, כגון אש מזבח הפנימי3 שנדלקה מהמערכה השניה וכן הנר המערבי של המנורה, שנדלק אף הוא ממוקד מזבח העולה4 הוי אומר: אש המוקד היא האש הראשונה והעיקרית, בה מתחילות עבודות המקדש, ובה תלויות אישי המקדש (ובמובן זה, שם "מוקד" המקראי אכן סובל את המשמעויות בעברית המאוחרת של "מרכז"/"ריכוז"/"פוקוס")]. תת-הערות: 1[הנקרא גם "מזבח העולה" ו"מזבח הנחושת"]. 2 [יומא לג.]. 3 [הנקרא גם "מזבח הקטורת" ו"מזבח הזהב"].   4 [תמיד ו:א].

[8] [ומשווה אותה מנחם (ת"ד) למלים אחרות המורות על הכנעה ומעשה כבוד אחרים (בפני השם ית' או להבדיל בפני בעלי שררה]: נברכה מן ברכים, נכרעה מן כרעים, ויקד מכפיפת הקדקד.

[9] [כך הגירסא בכ"י לונדון לפסוק הזה. ובפסוק בדברים ו:ח – "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", הגירסא המצויה של ת"י היא דומה: "לִתְפִילִין עַל מוֹקְדָךְ". אולם, באותו כ"י הנ"ל נראה שהיא כתובה ""מוקרך", כדוגמת "ונתר מוקרי" (ברכות נו.) או "דביעי ודמוקרא" (חולין צג.). ומצינו חלוף ד' ור' במקרא ובחז"ל; ראה: רש"י איוב טו:כד, רש"י כריתות ז:, ב"ר סד:ט וע"י שם].

[10] [וכן פ' ר' חיים בוסקוביץ ב"חומש תיקון סופרים", ווין תקנ"ד. ע' גם "פירוש יונתן", בחומש אוצר הראשונים].

[11] [וראה להלן בענין הצעת הקירבה בין "קידה" ל"עקד" על פי התרגום ירושלמי].

[12]  [שרש ישע וספר שרשי לשון הקדש (ערך 'קדד'), וראה גם י"ש (א:פ,ב), שפירש בצורה דומה. ובדרך רמז קישרו גם בעלי התוספות בין "קידה" לעניני שריפה (ראה מושב זקנים במ' טז:ב, תוספות השלם שמ' ל:כד)].

[13]  [רס"ג (מצוטט בריב"ג ורד"ק ערך 'קדד' [גם בע' 'קד' בריב"ג]). רמב"ם כלי המק' א:ג, רלב"ג (שמות ל:כג)].

[14]  [המשנה (כלאים א:ח) אומרת שה"קידה לבנה" הוא אילן, אבל הגמרא (עירוב' לד:) מעירה על סתירה העולה מברייתא הקוראת לקידה מין ירק. מסיק ר' פפא ש"קידה לחוד, וקידה לבנה לחוד". והערוך בערך 'קדה' מסביר ש"קדה לבנה" הוא מין אילן הנקרא קושט"ו בלע"ז. וכן בערך 'קשט' א' אמר שהקושט נקרא קושט"ו בלע"ז. לפ"ז הקידה לבנה / קושט / קושט"ו הוא עץ].

[15]  [הסבר שונה הציע ר' אברהם שער-אריה, והיינו שהשם "קדה" לבושם נשאל מ"קדה" במובן  השתחוואה. וזו לשונו]: שלטי הגבורים (מנטובה, שנת שס"ז. מ' ירושלים דף שצא) נקרא העץ  הזה (הגסילאלוא"י בלע"ז) בלשון הכתוב קידה, מלשון: וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (בר' מג:כח) שהוא הכנעת הקודקוד ושחותו, כן העץ הזה הוא שוחה ענפיו עד עפר.

[16]  [י"ש א:פ,ב].

[17] [ראה הערה לעיל בענין האישים והפעילויות התלויות באש המוקדה].

[18]  [וע' רש"י סוכה מה., זבחים נד. שנוקט במלה דומה: "אישטר"א" לענין זה].

[19]  [כלומר, קלוי, כפרש"י בתלמוד]: רש"י ברכ' מא: –  פת הבאה בכסנין… היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות.

[20]  וראה גם מדרש בר' זוטא (בובר) לבר' מג:כח. ובספר אוהב גר (ערך 'עקד') הביא שבסורית "קידה" = "קעד"].

[21]  [כך פ' הראשונים]: משלי ח:לד – לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי; אב"ע – לשקוד – ההרגל והקביעות; מצ"ד – לשקוד – למהר… בכל יום ולשבת בקבע במזוזות פתחי. [וראב"ע קישר בין הוראה זו לבין "משוקדים"]: שמ' כה:לג – גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד. אב"ע – משקדים… מגזרת לשקוד על דלתותי (משלי ח:לד). [שמא התכוון ש"משוקדים" היינו "קבועים"].

[22]   [וכך לשון המדרש]: מדרש אגדה (בובר) דב' כג:יח – לא יהיה קדש. שלא יהא זכר מקדיש עצמו למשכב זכור… ואין קדש אלא לשון זימון, שנאמר התקדשו למחר (במ' יא:יח). [וראה גם אהלי יהודה (ערך 'קדש')].

[23]  [גם רש"י (מהספרא) נקט בל' "מסירות"]: רש"י וי' כב:לב – ולא תחללו… ת"ל ונקדשתי – מסור עצמך וקדש שמי.

[24]  [שים לב שהגדרת 'קדש' דומה מאוד לאלו של 'שקד' הנ"ל, וכן העיר בעל תרגומנא על קירבתן על פי חילוף מיקום אותיותיהן]: תרגומנא (וי' כא, דף תקסח – ת"ד): כי קדש הוא לאלהיו (וי' כא:ז)… הנה 'קדש' למפרע 'שקד', שהכהנים זריזים הם, שוקדים על מלאכתם.

[25]  [ראה במאמרנו לפרשת במדבר בהרחבה].

[26]  [וכן מצינו 'פקד' (בהוראת  מצוה) מלווה בכינויי זכירה ושמירה, כגון]: תהלים קג:יח – וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם. תהלים קיט:ד – צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד. תה' קיט:נו – פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי. איוב י:יב – וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי. [וכן גם בתרגום]: שמות כ:ו – לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי; ת"א – לרחמי ולנטרי פקודי.

[27]  [השוה גם רמב"ן בראשית כא:א, רד"ק יהושע ח:י, שופ' כא:ט].

[28]  [וגירסת הירוש' (ונציה) "מקדדין" (עירוב' ה:ג, סוטה ה:ג, מכות ב:ז). וכן ברמב"ם שבת כט:טו, רוצח ט:ד].

[29]  [והעיר בני אפרים נ"י שהוראה זו דומה למשמעות שרש 'דקר', השווה ל'קדר' בחילוף מיקום אותיות].

[30]  [וכהשוואת רד"ק את הוראות  חימום והשחרה בפירושו לשרש 'כמר']: יַחַד נִכְמְרוּ (הושע יא:ח)… או פ' נתחממו. ויהיה קרוב לענינו עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ (איכה ה:י), שפירושו נשחרו. ומזה נקראו הכומרים וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים (מ"ב כג:ה), וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ (הושע י:ה). ותרגום רק אדמת הכהנים (בר' מז:כב, כו) לחוד ארעה דכומריא והם עובדים עבודה זרה לבושי שחורים.

[31]  [והשוה גם רש"י תענית כ., ד"ה נקדרה].

[32]  [גירסת "קדרים" במקום "קרים" ע"פ כ"י המובא בספר "רש"י למקרא בפירושו לתלמוד" (יואל פלורסהיים)].

[33]  [המלה "קמט" מופיעה במובן  ייבוש וקושי]: שבת עד: – דשדא סיכתא [יתד] לאתונא – חייב משום מבשל. פשיטא… דמירפא רפי, והדר קמיט; רש"י – רפי – ע"י חום… והמים שבתוכו יוצאין… קמיט – מתקשה.

[34]  [כדמשמע מרש"י במקום אחר]: איוב כו:יב – בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם; רש"י – רגע… נקמט – קמטי' קמטים נעשו (כך כשאמר יקוו המים נאספו מפשיטתן ונקמטו קמטים קמטים) עד שנקוו למקום אחד המוכן להם. בר' מט:י – וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים; רש"י – יקהת עמים – אסיפת עמים… ודומה לו: לִיקְּהַת אֵם (משלי ל:יז) – לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה.

[35]  [שם נרדף ל"מנפה"].

[36]  [סימן ד'. חברו רבי שמואל משינאבה, והוא פירוש לאליהו זוטא (פרק כ, אות לג), בשם חידושי הרי"ם].

[37]  [ובלשון רס"ג]: קהלת ג:ד – וְעֵת רְקוֹד; רס"ג – רקוד בעבודת ה' באהבה שנאמר: דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'.

[38]  [וכהמשך דברי דהע"ה]: ש"ב ו:כב – וּנְקַלֹּתִי… וְהָיִיתִי שָׁפָל. [וע' גם רמב"ם (שופר ח:טו); רלב"ג (ש"ב כא:כא)].

[39]  [יש גם ל"כרכור" (ע' רד"ק ישע' סו:כ, הכוה"ק בר' יג:יא) וגם ל"פזיזא" משמעות  מהירות (רש"י שבת פח.)].

[40] [כגון ב"צנטריפוגה" של היום, מכשיר להפרדת חומרים ע"י תנועה סיבובית מהירה. וכן תכלית מלאכת "מרקד", לפזר את הפסולת ובכך להשאיר רק אוכל מובחר מרוכז. וכן פירש מהרש"א את דרשתם ז"ל את המלה "ויפוזו"]: ב"ר (וילנא) פז:ז – ר"י אמר נתפזר זרעו ויצא דרך צפרניו, שנאמר: וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו (בר' מט:כד). מהרש"א סוטה לו: – י"ל יפוזו מלשון פיזור חסר הרי"ש, וזרועו מלשון זרע. וכ"ה לשון ב"ר: ויפוזו זרועי… נתפזר זרעו.

[41]  [להצעות אחרות לקשר בין "פז" ל"מפזז", ראה: מתנות כהונה לשמ"ר לה:א; תורה תמימה שה"ש ה:טו].

[42]  [כך פירשו מפרשי המקרא, שזהב מופז היינו זהב המזוקק מסיגיו]: מ"א י:יח – וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז; רלב"ג – ויצפהו זהב מופז – זהב נקי מסיגיו… כי ברצותם לנקותו תכלית הנקיון; רד"ק – זהב מופז – טוב ומזוקק; אברבנאל – מופז, ר"ל נקי מסיגיו; מצ"צ – מופז – טוב ומזוקק ומבהיק. [וכן פירשו ריב"ג ורד"ק בשרשיהם, ערך 'פזז'].

image_print