image_print

 

[המלה "ענף" מופיעה רק פעם אחת בחמישה חומשי תורה, והיא הופעתה בפרשתינו]: ויקרא כג:מ – וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת.

  1. ענף [המלה "ענף" מציינת  נספח הבולט מגוף העץ. תכונות עיקריות של הענף הן: א. התגלות חיצונית: עיקר יופי האילן מתבטא בענפיו. ב. נספח וטפל: הענף הוא טפל לגוף העץ[1]. ג. תנועה: רוב הענפים נעים ברוח, אמנם אין להם כח הנעה עצמית. ד. הגנה: ענפי האילן מגינים מפני חום השמש, וכן מעניקים מקלט לחיות הבורחות[2]. ה. הארכה והתפשטות: התווך בין הענפים הנטויים מהווה למעשה רוחב וגובה העץ].

[ונראה על פי תכונות אלה, לדמות את המלה "ענף" למלים נוספות בעלות אותיות 'נף' המשתתפות בכולן או חלקן. הרשימה הכוללת: 1. ענף. 2. כנף. 3. קנף 4. נוף. 5. תנופה. 6. נפה. 7. סנפיר. 8. סניף. 9. צניף. 10. אנף 11. חנף. 12. טנף. נסביר אותן אחת אחת]:

 

  1. כנף [המלה "כנף" מציינת איבר תעופה ודומה ל"ענף" בכמה דרכים: א. התגלות חיצונית: איבר חיצוני של העוף. ב. נספח / טפל: הם נספחים לגוף העוף. יכול העוף להתקיים שעות או אפילו ימים במקום מוגן בלעדיהם, בניגוד למשל ללב וכו'. ג. תנועה: יש להם כח התנועה וההנעה / תעופה. ד. הגנה: 1. הציפור מגינה ומחסה על בניה[3] בצל כנפיה וכן היונה לוחמת עם אויביה באצמעות הכנפיים[4]. 2. כח תנופתם מעניק מנגנון הגנה לעוף הנאלץ לברוח. ה. הארכה והתפשטות: התווך בין כנפיים נטויות בצורה מאוזנת מהווה רוחב העוף].

[המלה "כנף" מורה גם על  פינות הבגד. רמב"ם הסביר את הקשר של הוראה זו וכן ההוראות האחרות המושאלות של השרש]: מורה נבוכים (חלק א פרק מג): 'כנף' – שם משותף, ורוב שתופו מצד ההשאלה. 1. הנחתו הראשונה – לכנפי בעל החיים הפורח: כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף (בראשית ז:יד), כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם (דברים ד:יז). 2.  ואחרי כן הושאל  לכנפות הבגדים וזויותיהם: עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ (שם כב:יב). 3. ואחרי כן הושאל  לקצוות המיושב מן הארץ ופאותיה הרחוקות ממקומותינו: לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ (איוב לח:יג), מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ (ישעיהו כד:טז). 4. ואמר איבן ג'נאח שהוא יבוא גם כן בענין  ההסתר… ואמר בפרוש: וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (שם ל:כ) – ולא יסתר ממך מוריך, ולא יתעלם – וזה פרוש נאה. וממנו אצלי: וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו (דברים כג:א) – לא יגלה סתר אביו.

[יש להוסיף למשמעויות המושאלות שמנה רמב"ם גם את המובן  צבאי, כגון]: ישעיהו ח:ח – וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ; מצ"ד – מטות כנפיו – התפשטות[5] מחנהו יהיה מלא רוחב ארצך. [בעל המצ"ד כאן מסביר את השאלת 'כנף' במובן צבאי ע"פ תכונת ההתפשטות של כנף הצפור הנ"ל (תכונת "הארכה והתפשטות" לפי עריכתינו). כלומר, מונח 'כנף'[6] מושאל לציון המרווח השטחי המקסימלי[7], דהיינו שטח המרבי של השליטה הצבאית והמדינית. יש להעיר גם, כי הכח הפוליטי של כל ממשלה נובע בראש ובראשונה מתחושת ההגנה שמעניק הצבא. הגנה זו גם כלולה בהמשלה לכנפיים – היינו לתכונת ההגנה של הכנפיים לחוסים תחת צִלָּם. ומצינו כדוגמת המשמעות הכפולה הזאת גם בשרש 'שלט', המורה בלשון הקודש גם על  המגן של החייל[8] וגם על  המשטר הממשלתי[9]].

 

  1. קנף [שרש 'קנף' בלשון חז"ל, הקרובה ל'כנף', מציינת עמודי המטה הממוקמים בארבע פינותיה]: סוכה א:ג – פירס על גבי הקינוף פסולה; תפארת ישראל – או שפורס ע"ג הקינוף. הוא מטה עם ד' קונדסין בד' זויותיה. [וכפי ש'כנף' מושאל לפינות וקצוות כנ"ל, כך היא משמעות 'קנף' בלשונם].

 

  1. נוף [מלת "נוף" מורה על ענף העץ בלשון חז"ל, כגון]: שבת ד: – אילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים. [אמנם מקור המלה הוא במקרא, לדעת רש"י בשם דונש]: תהלים מח:ג – יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ; רש"י – יפה נוף – דונש פתר אותו לשון נוף של אילן, ונקרא הר ציון יפה נוף כי הוא הר הזתים. [ראה לעיל בענין תכונות הענף. יש שפירשו "נוף" כלשון מחוז, כמו]: רד"ק – יפה נוף. הר ציון הוא יפה המחוז, כלומר, אין בכל המחוז כמוהו[10]. [ברם, נ"ל שאין סתירה, שהרי לכל מחוז ומחוז יש בד"כ בירה או עיר גדולה, ופרברי העיר הנספחים לה הם כעין ענפי העיר[11]].

 

  1. תנופה [משרש 'נוף' נגזרת המלה "תנופה"[12], המציינת: הרמה / העלאה וכן התנופפות / רפרוף, כגון: ישעיהו י:טו – אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ; מצ"צ – מניפו – מלשון הנפה והרמה. ועיקר ענינו הוא נענוע ביד[13], או של חפץ המוחזק בה[14]: א. התגלות חיצונית: דבר המורם מתגלה ונראה למרחקים. ב. תנועה: תנופה היא סוג של תנועה[15]. ג. הגנה: דומה ליונה המגינה ולוחמת עם אויביה באצמעות הכנפיים[16]. ד. הארכה והתפשטות: נטיית היד (והמוחזק בה) מהווה הארכה זמנית שלה].

 

  1. נפה [משרש 'נוף' נגזרת גם המלה "נפה"[17] ("מרקד" בלשון משנה[18]), מענין תנופה]: ישעיהו ל:כח – לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא; רד"ק – ונפה היא הכברה שמניפין בה… לברר הבר מן התבן. רד"ק (ערך 'נפה'): בְּנָפַת שָׁוְא (ישע' ל:כח). ובדברי רבותינו ז"ל אמרו 'נפה' לכברה שמרקדין בה את הקמח, ואמרו: נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת (אבות ה:טו), ונקראת כן לפי שמניפין אותה אילך ואילך כשמרקדין את הקמח. [ראה לעיל בענין מאפייני "תנופה"].
  1. סנפיר [ה"סנפיר" (ויק' יא:ט) הינו נספח בולט לצורך ניווט הדג. ויש לו תכונות הדומות לענף העץ: א. התגלות חיצונית: איבר חיצוני של הדג. ב. נספח וטפל: יכול הדג להתקיים שעות או אפילו ימים במקום מוגן בלעדיהם, בניגוד למשל ללב. ג. תנועה: יש לסנפירים כח התנועה וכן כח ההנעה. ד. הגנה: כח תנועתם מעניק מנגנון הגנה לדג הנאלץ לברוח. ה. הארכה והתפשטות: התווך בין סנפירים הנטויות בצורה מאוזנת (כגון אצל כריש) מהווה למעשה רוחב הדג].

 

  1. סניף [גם המלה "סניף" בלשון חז"ל (שמדמה רשר"ה ל"סנפיר"[19] בלשון מקרא[20]) מורה על ענף העץ, כדוגמת]: מנחות יא:ה-ו – השלחן ארכו עשרה טפחים ארבע סניפין של זהב היו שם; תפארת ישראל – ענפים יוצאין מהן. [ראה לעיל בענין תכונות הענף].

 

  1. צניף [המלה "צניף", הקרובה ל"סניף", מורה על סוג של כתר במקרא[21]. בדומה לכך, הערוך (ערך 'צנף' א') מביא את הפסוק הבא]: ישעיהו יז:ו – שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר. [האמיר הוא הענף העליון של העץ (רד"ק). הערוך ממשיך ומביא את ת"י שתרגם "אמיר" במלה "צנפא"]. ת"י – תְּרֵין תְּלָתָא גַרְגְרִין בְּרֵישׁ צַנְפָא[22]. [והרי הענף העליון של האילן דומה לכתר בגובה האילן[23]; וראה לעיל בענין תכונות הענף].

[בשלשת המלים הבאות, הקשר ביניהן לשרש 'ענף' מתמקד בתכונה הראשונה של הענף שהצענו, היינו  ההתגלות החיצונית].

  1. אנף [המלה "אנף" מורה על כעס וזעם[24]. רשר"ה מעיר על קירבת שרש 'אנף' ל'ענף', וקירבה זו מרמזת שסוג זה של כעס מורה על רוגז פנימי היוצא ומתגלה החוצה בפָּניו של המתרגז (הדומה ללשד היוצא לענפי האילן)]: רשר"ה בראשית מט:ז – 'אף', משרש 'אנף'[25], קרוב ל'ענף'… מיצי הגזע יוצאים אל ה'ענף'… [ומכאן]: 'אנף': התעוררות נפשית… [ו]מתגלית בפנים וכדומה.

 

  1. חנף [רשר"ה מדמה ל"ענף" אף את המלה "חנף"[26], כי משותף לשתיהן עניני חיצוניות]: בראשית מט:ז – אָרוּר אַפָּם כִּי עָז; רשר"ה – ארור אפם כי עז – 'אף' משרש 'אנף', קרוב ל… 'חנף'[27]. מיצי הגזע יוצאים אל ה'ענף', והם נעשים חִצוניים… ה'חנף' אין תוכו כברו, מעשיו הם חִצוניים ללא תוכן פנימי.

 

  1. טנף [המלה "חנף" מתורגמת בתמ"י במלה "טנף". על פי פירוש רשר"ה הנ"ל, יש לפרש את הקשר משום שהלכלוך והטינוף הם ישיות חיצוניות, וטפלות לחפץ, כלומר שניתן לנקותם בלי לפגוע בשלמות החפץ שהתטנף]: במדבר לה:לג – וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ; ת"י – וְלָא תְטַנְפוּן; נושא כלי יהונתן – פי' שהכונה כאן של חנופה הוא מלשון טינוף שמטנף את הארץ בדם הנרצח.

[יהי רצון מלפניך שתטהרינו מחניפות וטינופת, תגלה שכינתך לעין כל ותגן עלינו תחת כנפיך הפרושות. ומעליהן תשא את כל אחינו בית ישראל לארץ חמדה, ארץ קדשינו בב"א].

[1]  [לכן גם ציצית מכונה ענף]: מנחות מב. – ת"ר: ציצית – אין ציצית אלא ענף, וכה"א… ויקחני בציצית ראשי (יחז' ח:ג); לקט יושר (או"ח דף יב ענין ב) – קרי לציצית ענף… בדין נפרדין יוצאין מן האילן, גם זה יוצא מן הבגד. [ע' גם מצ"צ יחז' ח:ג].

[2]  [כגון חתולות מפני כלבים, סנאים מפני דובים].

[3]  [כדוגמת]: כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם (ישעיהו לא:ה).

[4]  ברכ' נג: – יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה; רש"י – נצולת אלא בכנפיה – או בורחת, או נלחמת בראשי אגפיה… כנפיה מגינות עליה – מן הצנה, ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה, מה שאין כן בשאר עופות.

[5]  [לשון "מוטות" כאן מורה על  נטייה והתפשטות לפי המדקדקים]: מלבי"ם ישעיהו ח:ח – מטות. שרשו 'נטה', והדגש למלאות הנו"ן, שכמו שנמצא על האהל פרישה ונטיה, ויפרוש את האהל, ויט האהל, ויט אהלו, כן בכנף, יפרוש כנפיו אם פורש למעלה, ונטיית הכנפים אל הצדדים. [כלומר, גם 'נטה' וגם 'פרש' מורים על  התפשטות, אולם בעוד ש'נטה' מציין פרישה במאוזן, 'פרש' מתאר פרישה במאונך].

[6]  [וכן שרש 'אגף', שאף הוא מושאל לענינים צבאיים, כגון]: יחזקאל יב:יד – וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ; מצ"צ – אגפיו – כנפיו, וכן: אתה וכל אגפיך (יחז' לט). ועל התפשטות החיילות יאמר, וכמ"ש: מוטות כנפיו (ישע' ח).

[7]  [הגבולות המקיפים את שטח השליטה (מעין הביטוי  reaches  outerבאנגלית. ואולי מכאן כינוי האמפריה בגרמנית: reich)].

[8]  [כגון]: שה"ש ד:ד – כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים; אב"ע – השלטים ענינו כמו מגינים.

[9]  [כגון]: קהלת ח:ד – בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן.

[10]  [וכן]: אב"ע תה' מח:ג – יפה נוף – מחוז, [כמו]: שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת (יהושע יז:יא). [כי המלה "הַנָּפֶת" הנזכרת מתורגמת "פלכין"]: יהושע יב:כג – מֶלֶךְ דּוֹר לְנָפַת דּוֹר; ת"י – מַלְכָּא דְדוֹר לְפִלְכֵי דוֹר; מצ"צ – לנפת דור – למחוז דור.

[11]  [ראב"ע הנ"ל הזכיר מעין סברא זו ודחאה]: אב"ע תה' מח:ג – יפה נוף – …ולהיותו סעיף או מתנופה אין לו טעם.

[12]  [ראה ריב"ג ורד"ק ערך 'נוף'].

[13]  [כמו]: מ"ב ה:יא – וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם.

[14]  [כמו]: שמ' כט:כד – וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה.

[15]  [כדפירש רא"ם]: וי' ז:לד – כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה; רא"ם – פירוש תנופה, מענין תנועה אילך ואילך.

[16]  [ראה לעיל בהערות למלה "כנף"].

[17]  [לדעת רד"ק, כדלדהן].

[18]  שבת ז:ב – הבורר הטוחן והמרקד.

[19]  [רשר"ה מציע שאות הר' איננה שרשית ב"סנפיר", בדומה למלים אחרות בעלות אות ר' בסוף התבה]: רשר"ה ויק' יא:ט – סנפיר – אם נניח שאות ר' נתופסה על השרש (אולי כעין זה גם "טפסר"1 [פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר (יר' נא:כז)], "עכבר"2 [וְהָעַכְבָּר (וי' יא:כט)]), הרי שרשו של "סנפיר" הוא 'סנף'3… בלשון חז"ל4 המלה "סניף" מציינת נספח שהוא טפל לעיקר5.

~~~~~תת-הערות: 1 [כלומר, "טפסר" קרובה למלה "טפס" בלשון חז"ל: צורה ודפוס סטנדרטית]: גיט' ג:ב – הכותב טפסי גיטין; רע"בטופסי גיטין – סופר שרוצה שיהיו מזומנין אצלו, שפעמים אדם בא לשכרו והוא טרוד בשטרות אחרים; [ונראה להציע שחז"ל חדשו מלה זו מלשון "טפסר", המורה על מין פקיד בעל קצת שררה, אבל באמת אינו ראוי לכך, וכדרשתם ז"ל]: ב"ר צ:ג – טפסר – טפש בחכמה ושר בשנים. [וא"כ עיקר תפקידו של ה"טפסר" הוא כפָּקִיד – המדפיס וחותם טפסים].      2 [דהיינו ש"עכבר" נגזרת מל' "עכב" (המופיעה במשנה ובארמית, בד"מ: ר"ה א:ו; אונקלוס בר' יט:טז), בהוראת  מניעה. ושמא יש להציע קירבה ענינית ע"פ טבעם של המכרסמים, כגון הסנאי והעכבר, לנבור ולצבור את מאכלם – היינו לעכב את האכילה למועד מאוחר יותר. וקצת רמז לכך מצינו במדרש]: מדרש אג' (בובר) בר' יא:י – אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד – למה מינה הכתוב שם שם שני פעמים, משל לאדם שאבד אבידה ומבקשה באשפה, והביא עכברים שהם צוברים באשפה [נוברים, מחטטים (מהד' מכון המדרש)] עד שמצאו האבידה, וכיון שמצאו האבידה מיד נפרשו, כך התחיל למנות תולדות שם עד שבא לאברהם שהוא מציאתו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר: ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמ' ט:ח).         3 [ומעין כך הביאו גם המקור ברוך (דף 264), בפרדס יוסף (פ' שמיני) ובמעשה שושן (פ' שמיני)].  5 [ע' מנחות יא:ו, כלים כא:ג].               4[ונוסיף דרך אגב, שמצינו גם דוגמאות של אות ר' נוספת באמצע המלה בעצמה, כגון: "דרמשק" כמו "דמשק" (ראה רש"י דה"א יח:ה, דה"ב טז:ד); "כרבל" כמו "כבל" (רשר"ה תה' צד:יח-יט [אולי כי המעוטף דומה לכבול]); "סרעף" / "שרעף" כמו "סעיף" / "שעיף" (מצ"צ יחז' לא:ה); "שרביט" כמו "שבט" (רש"י דה"ב טז:ד). ובמקור ברוך (דף 264) הוסיף שגם מלת "ערפל" קרובה ל"עפל" (ע"ש לדוגמאות נוספות. ברם, מעיר בני אמ"ש, שייתכן שיש הבדלים בין ר' נוספת באמצע מלה לבין עמיתה המשמשת כ"סיומת", ולא באנו אלא להעיר על תופעה דומה)].

[20] [ובספר דברים מוסיף רשר"ה ומשווה "סניף" למלים אחרות הקרובות בהגייתן]: רשר"ה דב' כה:יח – 'זנב' קרוב ל'סניף' בל' חז"ל [בחילוף אותיות בומ"ף, זסשר"ץ]… נספח לגוף העיקרי; וכן 'צנף': לחבר את הסרח, את הקצוות אל הגוף העיקרי, לגולל. [ראה להלן בסעיף המתייחס למלה "צנף" בענין הוראה זו של השרש].

[21]  [כגון]: ישע' ג:כג – וְהַצְּנִיפוֹת; ת"י – וְכִתָּרַיָא. שם סב:ג – וּצְנִיף מְלוּכָה; ת"י – וּכְתַר דְתוּשְׁבְּחָא. זכ' ג:ה – צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; מצ"ד – ר"ל שיהיה כתר כהונה גדולה. [ובלשון חז"ל פועל 'לצנף' מציינת סיפוח, היינו הוספת סניף. קירבת 'צנף' ל'סנף' מרומזת גם ברש"י ומפורש בערוך]: הוריות יג: – בני ת"ח שממונים אביהם פרנס על הצבור… עושים אותם סניפין; רש"י – סניפין – שמושיבין אותן בצד הזקנים מפני כבוד אביהם דהויין סניפין לזקנים, כסניף [קורה קטנה (שוטנשטיין)] זה שמצניפין לקורה גדולה; ערוך (ערך 'סנף'): קרוב לו לשון משנה 'צנף'. [ובספר ערוך הקצר (ערך צנף א') פירשה מלשון  ענף]: "או דילמא בצנפא מתפיש" (נזיר כב:) – פירוש בצנפא: בענף.

[22]  [ברם, בגרסאות המצויות התרגום הוא "ענפא"].

[23]  [גם הראב"ע מרמז מעין זה]: אב"ע ישע' יז:ו – אמיר, הוא המעולה בזית, מגזרת: וה' האמירך (דב' כו:יח). [ותרגמה תר"י שם מלשון  מלוכה]: דב' כו:יח – וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם; תרגום ירושלמי – וּמֵימְרָא דַה' אַמְלָךְ עֲלֵיכוֹן.

[24]  [כגון]: דב' א:לז – גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם; רש"י – התאנף – נתמלא רוגז. תה' ב:יב – נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף; רש"י – פן יאנף – פן יקצוף. שם ס:ג – אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ; רש"י – אנפת – קצפת עלינו.

[25]  [כך חיברוה ריב"ג ורד"ק].

[26]  בחילוף אותיות אחה"ע.

[27]  בחילוף אותיות אחה"ע.

image_print