image_print

                                     

 

במדבר ל:ו – וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ… וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. שם ל:ט – וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ… וַה' יִסְלַח  לָהּ. שם ל:יב – וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ.

[שרשה של המלה "הניא" הוא 'נוא'[1], ונגזריו מופיעים בפרשת מטות יותר מכל ההופעות האחרות במקרא ביחד. בנוסף להופעתו בענין נדרים, המלה מופיעה גם בסוף הפרשה בענין בקשת בני ראובן וגד להשתקע בעבר הירדן. ענה להם משה]: במדבר לב:ז – וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… שם פסוק ט – וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ.

 

[רש"י פירש שהוראות היסוד של "הניא" -וכל שאר נגזרי שרש 'נוא'- היא  מניעה והסרה[2]. להלן תורף דבריו בענין]: רש"י במ' ל:ו – ואם הניא אביה אותה… לשון מניעה והסרה וכן: ולמה תניאון[3] (במ' לב:ז), וכן: שמן ראש אל יני ראשי (תה' קמא:ה), וכן: וידעתם את תנואתי[4] (במ' יד:לד), את אשר סרתם מעלי. [בניגוד לכך, ראב"ע נקט בתיאור כל נגזרי 'נוא' את המלה  שבר[5], ולא הבחין בין "הניא" ל"הפיר"]: אב"ע שמות יב:ט[6] כי הניא אביה אותה (במ' ל:ו), והטעם שבור. אב"ע במ' ל:ו – הניא – כמו שבר והפר, כמו את תנואתי (במ' יד:לד). אב"ע במ' יד:לד – את תנואתי – אניא דברי, או מי יניאני. הטעם, שישבור את שבועתי, כמו ואם הניא (במ' ל:ו). אב"ע תה' קמא:ה – ולפי דעתי… שמן הרשעים לא ישברו ראשי, כמו: ולמה תניאון…

[עכ"פ, דעתו של רש"י בענין משמעות המלה "הניא" היא ברורה. ברם, הוסיף רש"י גם את דברי הספרי, המטיל ספק בענין הוראתה. וכאן נצטט את לשון רש"י המלאה]: רש"י במ' ל:ו – ואם הניא אביה אותה – אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו לשון מניעה והסרה, וכן: ולמה תניאון (במ' לב:ז), וכן: שמן ראש אל יני ראשי (תה' קמא:ה), וכן: וידעתם את תנואתי (במ' יד:לד), את אשר סרתם מעלי. [רש"י חילק בכך בין שתי משמעויות אפשריות של "הניא": א) מניעה והסרה ב) הפרה].

[שתי שאלות מתבקשות יש לשאול על פירוש רש"י: 1. מתוך שפירש את משמעות ב' כ"פשוטו", משמע שמשמעות  א' אינה מובנה הפשוט, וכלשון רא"ם: "מאי 'ולפי פשוטו' דקאמר, דמשמע דעד השתא בדרשא קא מיירי!" 2. במלה "ופשוטו", הרי רש"י הבחין בין "הניא" מחד, לבין "הפרה" מאידך. אבל בעוד שפירש "הניא" כלשון  מניעה והסרה[7], לא פירש את משמעות "הפרה" בעצמה, ומה מיוחד בה].

[בכדי להבין את משמעות המלה "הפרה", יש להקדים ששתי מלים עיקריות משמשות כמלות מפתח בדיני ביטול נדרים להלכה: 1. "הפרה" 2. "התרה". "הפרה" מופיעה בענין נדרים בתורה רק אצל הבעל, אבל חז"ל[8] הקישו דין הבעל לאב, ולכן "הפרה" שייכת אצל הבעל וגם אצל האב. לעומת זאת, שאלת נדר אצל חכם נעשית דוקא בלשון "התרה"[9], ואם החליפו את הלשון ביניהם, לא אמרו כלום, כלשון ר' יוחנן בגמרא]: נדרים עז: – חכם שאמר בלשון בעל, ובעל שאמר בלשון חכם – לא אמר כלום; רש"י – חכם שאמר בלשון בעל – מופר ליך. ובעל שאמר בלשון חכם – מותר ליך[10]. [מתוך עיון בהבדלים שבין הפרה להתרה נוכל לנסות להבין גם את ההבדל בין "הפרה" לבין "הניא" (לפי "פשוטו" של רש"י: הסרה, מניעה, כאמור)].

[ברא"ש מבוארות שתי תכונות מיוחדות של לשון "הפרה"; היא פועלת רק: א) מכאן ולהבא, ולא למפרע ב) "בלא טעם" – א"צ לפתח (חרטה)]: רא"ש נדרים עו: – חילוק בין הפרת הבעל להתרת חכם, דהפרת בעל מכאן ולהבא בלא טעם, כמו: אֶת בְּרִיתִי הֵפַר[11] (בראשית יז:יד). [מאפיין הקשור לתכונת "בלא טעם" של הרא"ש הוא שהאב / בעל מיפר גם בע"כ של בתו / אשתו, כדברי תוס' רי"ד]: תוספות רי"ד בבא בתרא קכ: – בעל שהוא מפר את נדרה בע"כ, אינו מתיר את הקשר ועוקר הנדר למפרע, אלא משעת הפרה ואילך. ואם עברה על נדריה קודם הפרה, לוקה, ובעל מפר בע"כ[12] אף על פי שלא נתחרטה[13] [וזה בניגוד לחכם, שמתיר רק בהסכמת ושיתוף השואל, כפי שנראה בסמוך].

[כפי שציין תוס' רי"ד, הגמרא מביאה שלשון "התרה" מורה על  עקירה מן השרש]: כתובות עב: – המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת… על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה מומין אינה מקודשת; שם עד: – תנו רבנן: הלכה אצל חכם והתירה – מקודשת, אצל רופא וריפא אותה – אינה מקודשת; מה בין חכם לרופא? חכם עוקר את הנדר מעיקרו[14], ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. [בנוסף, התרת החכם תלויה בחרטה, היינו רק עם "טעם"]: גיטין פג: – א"ר יוחנן: אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה.

[הבדל נוסף בין הפרת הבעל להתרת החכם הוא בענין היכולת לפעול בטרם יחול הנדר]: נדרים צ. – בעל מיפר אף על פי שלא חל נדר דכתיב: מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים (איוב ה:יב); אבל בשאלה – דברי הכל אין חכם מתיר כלום אא"כ חל נדר, דכתיב: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל:ג); ר"ן – דכתיב לא יחל דברו – לא יעקור חלות [דברו] ודייקינן הא אחרים עוקרין אלמא אין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר.

[עם הבנת התכונות השונות של מונחי נדרים "הפרה" ו"התרה", נחזור כעת למלה "הניא", שכאמור פרש"י בתחילת מטות כלשון  הסרה, מניעה. יש לציין אמנם, שבהופעת המלה "תְנִיאוּן" בסוף הפרשה (שנגזרת אף היא משרש 'נוא'), מוסיפה התורה שתי מלים: "את לב"]: במדבר לב:ז – וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ; [ובהתאם לכך, רש"י הסביר את הענין שם כהסרת ומניעת ה"לב"]: רש"י – ולמה תניאון – תסירו ותמניעו[15] לבם מעבור. [וכן בפרשת שלח, אע"פ שהתורה לא הזכירה את ענין הלב, רש"י הוסיף אותו בפירושו]: שם יד:לד – בּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ… תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם… וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי; רש"י – את תנואתי – שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה לשון הסרה. [ובהופעה בתהלים "אל יני ראשי", המלה "ראשי" משמשת כמו "לבי", כלומר, אל יוסר לבי ודעתי[16] מלקבל מוסר ותוכחה]: תהלים קמא:ה – שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי; רש"י – שמן ראש אל יני ראשי – שמן מלכות שהוצק על ראשי… אל יסיר את ראשי מתוכחת הצדיק ללכת וללחום את פועלי און[17].

[ודוגמא אחרונה נביא מפירוש רש"י בתלמוד]: נזיר כג.גמ' – ת"ר: אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ (במדבר ל:יג) – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה; רש"י[18]אישה הפרם וה' יסלח לה – במה הכתוב מדבר, אם באשה שנדרה והפר לה בעלה, סליחה זו למה? אלא כו', ע"כ באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, הכתוב מדבר. דהא כבר כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה.

[נראה שבשש מלים האחרונות הללו ("יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה") גילה לנו רש"י אגב אורחא את דעתו בענין ההבדל העיקרי שבין "הניא" לבין "הפר". הרי ראינו לעיל שתכונה מיוחדת של הפרה (בניגוד להתרה), היא שהאב / בעל מפר את נדריה גם בעל כרחה, ולכן היא עדיין טעונה סליחה, כיון שזה לא היה בהסכמתה ובידיעתה. וכל זה בניגוד ל"הניא", מלה המתארת מניעת הלב והדעת[19] מענין מסויים – היינו הסרת הרצון[20]].

[לעומת הבחנתו של רש"י בין "הניא" ל"הפיר", ראב"ע לא הבחין ביניהם בפירושיו, ופירש "הניא" ונגזריו כלשון  שבר בכל מקום, כנזכר בפתח המאמר. ואכן, כך פירשו חכמינו את המלה "ויניאו"]: תנחומא שלח יח – נתכוונו המרגלים לשבר לבן של ישראל, שנאמר: וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לב:ט). [כמו כן, ייחסו ז"ל משמעות  שבירה גם להפרה בענין הקסמים של העכו"ם המשתברים בגין תשובת ב"י]: במד"ר כ:כ – הגוים מקסמים ומנחשים, ואלו משברין אותם בתשובה, שנאמר: מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים (ישעיה מד:כה). [ובכך, דומה "הניא" למשמעות הפשוטה של "הפיר", ולכן משווה התורה אותם באומרה]: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ (במדבר ל:ט).

[אמנם רש"י הבין שאכן יש הבדל עקרוני בין "הניא" ל"הפיר", והוא הבסיס לשאלת הספרי שציטט]: רש"י במ' ל:ו – ואם הניא אביה אותה… הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. [כלומר, "הנאה" לכאורה פועלת על הדעת והרצון, משא"כ "הפרה", שתקפה גם בע"כ, והרי סותרות זו את זו! לכן באה לשון "והפר" ללמד שיש בכח הבעל לפעול גם בלא דעתה, ובכ"ז, פשוטה של לשון "הנאה" היא כמו בכל מקום "מניעה והסרה"].

[ואכן זו היא התשובה לשאלת רא"ם שציטטנו לעיל: "מאי 'ולפי פשוטו' דקאמר, דמשמע דעד השתא בדרשא קא מיירי!" – והתשובה היא כן, הספרי דורש כאן את משמעות "הניא" כלשון "הפיר" – "כדמשמע מסיפיה דקרא", כפי שרא"ם בעצמו מתרץ].

[יש לציין כאן את שיטת מחברת מנחם, שחבר במחלקה אחת את כל הפסוקים הקשורים ל"הניא", המורים על  מניעה והסרה, אבל הציע שיתכן ששייכת למחלקה זו גם המלה "נא", בהוראת  מבושל למחצה]: מחברת מנחם (ערך 'נא', מחלקה ב) – הניא מחשבות[21], הניא אביה[22], אל יני ראשי[23], ולמה תניאון[24]. [מוסיף מנחם]: ויתכן להיות מגזרתם: אל תאכלו ממנו נא, לשון שבירה. [גם רשר"ה קישר ביניהם]: רש"ר הירש בר' יב:י-יג[25] – כל "נא" מפריע או מפסיק את דרך מחשבתו או רצונו של אחר. מכאן "הניא": למנוע, לעכב, לסרב; "נא": מבושל למחצה, תהליך בישולו הופסק. [ואכן, כבר השוו במדרש את המלים האלה, וכן מלים נוספות בעלות אותיות 'נא']: שמות יב:ט – אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא; מדרש שכל טוב – מלת נא מדוברת על אופן ביטול, ודומה לה: ואם הניא אביה (במדבר ל:ו). כלומר, ואם בטלה אביה מרשותה, וכן: ולמה תניאון את לב בני ישראל (שם לב:ז), כלומר ולמה תבטלון רצון לב בני ישראל, וכן: הניא מחשבות עמים (תהלים לג:י), ויסוד כולן נא בלבד, ועיקר לשונם לשון ביטול, וכן אל תאכלו ממנו נא, כלומר אל תאכלו ממנו אכילת בטילה לדעת כל אדם.

[רש"י, שלא כדרכו הרגילה, לא ציטט את מנחם באף אחת מההופעות של המלים הללו, ולא רמז לשום קשר בין "נא" ל"הניא", אלא רק אמר פעמים רבות ש"אין נא אלא לשון בקשה". וי"ל שיש למצוא סיבה לכך בסיכומו של מנחם -"לשון שבירה"- הוראה זהה להוראת היסוד של ראב"ע. שהרי בשר המתבשל אין לו לא לב, ולא רצון, ולא דעת, והמפסיק אותו באמצע בישולו אינו אלא "שובר" את התהליך – "בעל כרחו"[26]].

[יה"ר שהאב הרחמן יניא, ימנע, יסיר ויפר את עצות ומחשבות העמים המזימים נגד אומתו האהובה. שחכם הרזים יעקור את תחבולותיהם ויחל את רצונם עוד בטרם יחולו].

[1] [לשיטת רד"ק וסייעתו. ולדעת מנחם, השרש הוא שתי אותיות 'נא'].

[2] [וכן ת"א את כל הופעות "הניא" בפרשת נדרים בתחילת מטות במלה "אעדי"1, שהיא תרגומה הרגיל של  הסרה[2], כגון]: במ' ל:ו – וְאִם הֵנִיא… וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ; ת"א – ואם אעדי… ומן קדם ה' ישתביק לה ארי אעדי אבוהא יתהון. תת הערות: 1[ומקור מלה ארמית זו לפי רש"י וראב"ע הוא]: מַעֲדֶה בֶּגֶד (משלי כה:כ). [וראה גם רש"י ישע' סד:ה. [2]וכך ת"א גם מלים קרובות במובנן, כגון]: ופרקת (בר' כז:מ), ישא… ראשך מעליך (שם מ:יט), וימש (שמ' י:כא), הורד (שם לג:ה), ויתנצלו (שם לג:ו), ומל (דב' ל:ו). [ותרגם יב"ע בנביאים מלים אחרות הקשורות  להסרה במלה "אעדי". ראה ת"י ליהושע א:ח, ש"א ט:יז, טו:כח, ישע' ג:יז, ד:ד, ח:ח, ח:כא, כב:יח, לא:ה, נג:ח, ס:כ, הושע ה:יד, יר' יג:יז, יחז' כט:יט].

[3] רש"י במ' לב:ז – ולמה תניאון – תסירו ותמניעו לבם.

[4] רש"י במ' יד:לד – תנואתי – שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה ל' הסרה, כמו: כי הניא אביה אותה (במ' ל:ו).

[5] [וכך גם בתר"י]: תרגום ירושלמי במדבר לב:ז – וּלְמָא תִּתְבְּרוּן.

[6] [דרך אגב, בביאורו למלה "נא"].

[7] [כמובן, יש גם הבדל בין "מניעה" להסרה" בעצמן, ואיך כלל אותן רש"י כמין מקשה אחת? אולם, כפי שיש לכל מלה בלשון הקודש הוראה מיוחדת וייחודית, כך יש לה גם משמעות כללית, המשייכת אותה לקבוצת מלים המשתתפות במשמעות דומה (וכך יש להסביר את הביטוי המופיע רבות בפירושי רד"ק ומצודות: "כפל ענין במלים שונות"). לדוגמא, תפוח הוא מאכל בעל תכונות מיוחדות מחד, אבל מאידך יש לו גם מאפיינים משותפים עם מאכלים אחרים, ולכלל הקבוצה הזאת קוראים "פרי". כ"כ, משותף ל"הסרה" ו"מניעה" עכ"פ התוצאה הסופית:  עיכוב, הפסקה, הפרעה].

[8] [ספרי מטות קנג].

[9] [לעומת המלה "הפרה", שמקורה מפורש בכתוב, המלה "התרה" שנוקט בה החכם אינה מופיעה בענין נדרים בכלל. ואכן, כל ענין שאלת הנדר אצל חכם נסמך על רמזים בלבד, כגון הצעת שמואל]: חגיגה י.משנה – היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו… גמ' (ת"ד) – ר"א אומר: י"ל על מה שיסמכו… א"ר יהודה אמר שמואל… שנא': לֹא יַחֵל (במ' ל:ג) הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו; רש"י – פורחים – התרת נדרים… מעט רמז יש במקרא. [הפסוק המלא שציטט שמואל הוא]: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'… לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במ' ל:ג). [כמצויין בהערות לקמן, רמב"ם פסק שבנוסף ללשון "מותר לך", יכול החכם לומר גם "מחול לך", בהסתמך על דברי שמואל אלו (ראה נ"י נדרים כד:, מעשה רוקח לרמב"ם נדרים יג:ב). ובעל הצרור המור הציע שלשון "התרה" מבוססת על הביטוי "לאסור איסר" – והיפך "איסור" הוא "היתר". ובגמרא הביאו סמך נוסף]: נדרים כב. – מאי פתח?… יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא (משלי יב:יח) – כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא (השוה גם ירוש' נדרים ט:א, ע"ז א:ט); רש"י – כל הבוטה – כל הנודר… ולשון חכמים מרפא – שמתירין לו. [ומצינו לשון "מרפא" הנופלת על היתר קשרים (בדומה לנדר הכובל את מעשיו של אדם), כגון]: יר' לח:ד – מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה; רש"י – לשון רפיון. [וכן בענין דבור]: משלי טו:ד – מַרְפֵּא לָשׁוֹן; רלב"ג – רפיון לשונו.

[10] [וכן מועילות לשונות אחרות המורות על ענין הפרה לבעל והתרה לחכם]: ירוש' נדרים י:ח – הבעל שאמר אין כאן נדר א"כ שבועה ל"א כלום. וזקן שאמר מופר ליך בטל ליך ל"א כלום. אלא… הבעל אמר מופר ליך בטל ליך. והזקן אומר א"כ נדר א"כ שבועה. [וכך מובא ברמב"ם (שבועות ו:ה; נדרים יג:א, ב. וראה שם גם ד:ה). והוסיף שה"ה ב"כל לשון" – משמע גם בשפות אחרות].

[11]  [דברים דומים כתב רלב"ג, והביא סמך מפסוק אחר]: רלב"ג במ' ל:ו – וענין ההפרה הוא ביטול הנדר והאיסר מאז ולהבא, כאומרו: וַתֻּפַר… וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי (זכריה יא:יא).

[12] [כי כל הנודרת ע"ד בעלה (או "מפרנסה" – ראה ר"ן נדרים עג:) נודרת. וראה משנה למלך הל' שבועות ו:ד].

[13] [וכ"כ תוס' רבנו פרץ נדרים פרק י', אות ד', נימוקי יוסף יבמות לט., הון עשיר נדרים ח:ז].

[14] [וכך פירשו רוב המפרשים את לשון "התרה" (ראה למשל גור אריה במ' ל:ב, שפתי חכמים ל:ג). ברם לעומתם,  רמב"ם (הל' נדרים יג:ב; ובפהמ"ש נדרים י:ח, וראה כלי יקר, במ' ל:ג) פירש בצורה הפוכה (ש"הפרה" = עקירה מעיקרא. "התרה" = ביטול מכאן ולהבא). וראה בהרחבה כסף משנה הל' נדרים יג:ב, קרן אורה נזיר כא:].

[15] [כמאמר מוסגר, נעיר שצורת "תמניעו" משרש 'מנע' בבנין הפעיל היא ייחודית כאן, ואין לה חבר בכל המקרא (שנגזריו מופיעים רק בבנין קל או נפעל, כגון: בר' ל:ב, במ' כד:יא, יואל א:יא, משלי יא:כו) ולא בשום מ"א בפרש"י. מצד אחד, הצורות הפשוטות של 'מנע' מתארות מצבים רגילים של גרימת אי-הצלחה בהשלמת יישום כלשהו. אלא שצורת ההפעיל של "תניאון" מלמדת על פעולה כבדה ועמוקה יותר שגורמת לאדם להימנע -מדעתו- מליישם תכנית כלשהי. (יש לציין שבמהדורות מסויימות מופיעה "תמנעו" במקום "תמניעו", אם כי צורה זו לא מתאימה למשפט כולו לכאורה, שהרי גם "תניאון" וגם "תסירו" מופיעות בבנין הפעיל)].

[16] [מלת "ראש" מופיעה כאח וחבר של "לב" ו"דעת" (במובן מושב הרצון) במקומות רבים בפרש"י. ראה דב' לב:מד ד"ה הוא והושע, ברכ' כב. ד"ה מכאן אמרו, שם לא. ד"ה קלות ראש, יומא עו: ד"ה נעשה ראש].

[17] [מלה נוס' מגזרת 'נוא' לדעת רד"ק מופיעה בס' איוב]: איוב לג:י – הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי. [בנוסף לפסוק הזה, רד"ק חבר בערך 'נוא' גם את חברו, הפסוק בפ' שלח שהשוה רש"י במטות למלת "הניא", והוראתה  הסרה]: רש"י במ' יד:לד – תְּנוּאָתִי – שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה לשון הסרה. [ברם, את המלה באיוב פ' באופן אחר]: רש"י איוב לג:י – תנואות – עלילות ל' תֹאֲנָה (שופ' יד:ד) לשוב מן המקום. [שרשה של "תואנה" לרד"ק הוא 'אנה' (למנחם 'אן'), אבל רש"י סובר לפי ההקשר באיוב, שפירושה  עלילה. ברם, יש לשים לב שלמרות ההבדל בשרש המלים, תורף פירושו לשתיהן מאוד דומה (וכן פירושו למלה "כמתאוננים": רש"י במ' יא:א – מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום), היינו שהתוצאה הסופית היא  הסרת החפץ והרצון מפעולה / קיום כלשהו].

[18]  [עי' מסכת נזיר, מהדורת מתיבתא, בהקדמה דף יא, שהביא מהנצי"ב ועוד מקורות שהפירוש המודפס לנזיר אינו של רש"י, אלא של חתנו, ריב"ן. אולם הביא מאידך גם מדברי ר' אלחנן וסרמן שציטט מראשונים רבים שאכן התייחסו אליו כפירוש רש"י ממש].

[19] [וכך היה נראה לפרש במבט ראשון גם את תרגום המיוחס ליב"ע, שתרגם "תְנִיאוּן" בסוף הפרשה כל'  ביטול הרצון]: במ' לב:ז, ט – וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב ב"י; תמ"י – וּלְמָא תְבַטְלוּן רַעֲוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שם – וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב ב"י; תמ"י – וּבָטִילוּ רְעוּת לִבָּא דְיִשְׂרָאֵל. [אלא שבתמ"י ל"הניא" בענין נדרים (וכן בתרגום המודפס לתה' לג:י, קמא:ה), מלת "רַעֲוַת" מושמטת, מה שמלמד ש"רַעֲוַת" מתייחסת רק למלה "לב" המופיעה בענין בני גד וראובן שם].

[20] [גם רשר"ה הדגיש את ענין מניעת והפסקת הרצון שבמלת "הניא"]: רש"ר הירש בראשית יב:י-יג – הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי – כל "נא" מפריע או מפסיק את דרך מחשבתו או רצונו של אחר. מכאן "הניא": למנוע, לעכב, לסרב. [והשוה גם פירוש בית שאול נדר' ח:ז. וראה הכוה"ק (במ' ל:ו), שחילק בין ב' פירושי רש"י למלה "הניא": א) מניעה ב) הסרה, שהגם ששתיהן מתייחסות לרצון… ב"מניעה" נשאר הרצון, וב"הסרה" הוסר הרצון].

[21]  תה' לג:י; מצ"צ – הפיר הניא – מענין בטול ומניעה, כמו: יניא אותה והפר (במדבר ל).

[22]  במ' ל:ו.

[23]  תה' קמא:ה; מלבי"ם – יני – כמו הניא מחשבות עמים, אל יפר.

[24]  במ' לב:ז; רש"י – ולמה תניאון – תסירו ותמניעו לבם.

[25]  [מצוטט לעיל בהערות בענין  ביטול רצון, וכאן בענין השוואת "הניא" ל"נא" – בישול שהופסק].

[26]  [והשוה את מאמרינו לפ' בא בענין ההוראות השונות של מלת "נא"].

image_print

השאר תגובה