image_print

 

 

טיפול שורש בתופל – נפלאות שפת הקודש לפרשת דברים

 

דברים א:אאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

 

[חז"ל העירו על כך שלא הוזכרו במסעות המדבר מקומות הקרויים "תופל ולבן"]: דברים רבה (ליברמן) א:ט[1] – רשב"י אמ' חזרתי על מ"ב מסעות ולא מצאתי מקום ששמו תופל. [אלא, דרשו מכאן שֶׁרָמַז הכתוב לַ"תִּפְלוּת" שדברו על המן, שהוא לבן]: ומהו תופל? דברים של תפלות שהוציאו על המן ששמו לבן, שנאמר: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא (במדבר יא:ז). [ובספרי מופיע בנוסח אחר]: ספרי פרשת דברים פיסקא א – [ובין תפל ולבן] דברי תפלות שתפלו על המן. וכן הוא אומר: וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (במ' כא:ה).

 

[יש להבין מדוע השמיטו במדרש רבה את הפסוק הברור המובא בספרי, המעיד ישירות על תרעומתם על המן: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" – והביא ראיה מפסוק בפרשת בהעלותך שלא מבואר בו שהיה להם תלונה על המן. ממ"נ, אם בשביל מה שאמרה התורה בסמוך לשם "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" (במ' יא:י) – היה לו לציין זאת בפירוש. ואם בכדי לתאר את לובן המן, הרי צבע זה לא מוזכר כאן במפורש, ועדיף היה להביא ראיה מפרשת בשלח (שמ' טז:לא), שם גוון המן נקוב מפורשות. ובכלל, מה ענין הצבע לתלונה ול"תפלות"? לשאלות אלו נחזור בהמשך].

 

[קודם כל, יש להבין את כוונת המלה "תִּפְלוּת" שבלשונם חז"ל. לדעת רוב המדקדקים, שרש המלה המקראית "תִּפְלָה" הוא 'תפל'[2], ונקטו המפרשים במלים שונות בפתרונה:  בלי טעם, לא מתוקן, לא מבושל, לא יציב, גרוע, שמץ, לשוא, כדלהלן]: איוב א:כב – לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים; רש"י – תפלה – לא שום שמץ ותפלות נתן על הקב"ה, כמו: וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה (יר' כג:יג); רד"ק (שרשים) – דבר גרועה שאין לו טעם; מצ"צ – תפלה – ענין דבר גרוע שאין בו טעם, וכן: ובנביאי שומרון ראיתי תפלה (יר' כג). איוב ו:ו – הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח; רד"ק (שרשים) – פירוש בשר חי או דג חי, כי דרך לאכלם חיים אם לא יהיו מלוחים הרבה; מצ"צ – תפל – ענינו דבר שאינו מתוקן כל צרכו, וכן: טחים אותו תפל (יחז' יג). איוב כד:יב – וֶאֱלוֹקַּ לֹא יָשִׂים תִּפְלָה; רד"ק (שרשים) – דבר גרועה שאין לו טעם. ופירוש ואלוק לא ישים תפלה לא ישים להם גרעון ומניעה על מעשיהם. יחזקאל יג:י – וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל; רד"ק (שרשים) – כלומר בנין שאין לו קיימא. ואמר בו התרגום ושעע ליה טין פתיר בלא תבן; מצ"צ – תפל – כל דבר שאינו מתוקן כל צרכו קרוי תפל, וכן: היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו:ו)[3]. איכה ב:יד – נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל; רד"ק (שרשים) – דבר גרועה שאין לו טעם. ירמיהו כג:יג – וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל; רד"ק – תפלה – כמו נביאיך חזו לך שוא ותפל (איכה ב:יד). ולא נתן תפלה (איוב א:כב). ענין דבר גרוע שאין לו טעם.] ויש שהשוו שרש 'תפל' ל'טפל'[4], המורה במקרא על  חבור[5], כגון]: תה' קיט:סט – טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים; מצ"צ – טפלו – ענין חבור, כמו: וַתִּטְפֹּל עַל עֲוֹנִי (איוב יד:יז)[6].

 

[מצינו שימושים דומים גם למלה "תפלות" בלשונם ז"ל, כמו במובן  שוא, כדוגמת]: תוספתא ברכות ו:יב – יש דברים שהן תפילת תיפלה[7]. כיצד כנס מאה כורין, אמר יהי רצון שיהיו מאתים. הוריות יב: – שמואל כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר: כל קרע שאינו מבדיל שפה שלו – אינו אלא קרע של תפלות[8]. [וכן טענות  שוא וסרק]: תוספתא סוטה ו:ד – דרש רבי עקיבא הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במ' יא:כב)… רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על תיפלתם; אם תתן להם בשר בהמה גסה, יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו אנו; גור אריה במ' יא:כג – ורבן גמליאל מפרש כך: שאמר משה כי לא יוכל לעמוד על הטפל, שאף אם יעשה להם ויביא להם תאוותם, יהיו מחפשים עוד תואנה ועלילות. [וכן  דבר שאין לו טעם / לא מלוח[9], כפשטות לשון מקרא]: נדה סא: – שבעה סמנין מעבירין על הכתם: רוק תפל; רש"י – רוק תפל – לקמן מפרש שלא טעם כלום כל אותו היום קודם לכן והיינו תפל בלא טעם. שבת קכח. – איתמר: בשר מליח מותר לטלטלו בשבת; בשר תפל, רב הונא אמר: מותר לטלטלו, רב חסדא אמר: אסור לטלטלו; רש"י – בשר תפל – שאינו מלוח.

 

[בדומה לכך הסביר בעל המעט צרי על תרגום אונקלוס (אונקלוס תרגם "תֹּפֶל וְלָבָן": "אתפלו על מנא"), שניתן לפרש את התרגום לפי ב' עניני שרש 'תפל': 1. בלי טעם 2. חבור]: מעט צרי – אתפלו – כתוב בספרי "שתפלו דברי תפלות על המן". ונראה שפירש הספרי "תפל" בשתי דרכים. האחת: שאמרו שהוא דבר בלי טעם, כלשון הכתוב: חזו לך שוא ותפל (איכה כ:יד). ועוד פירשו תפל שהוא לשון חיבור ודיבוק כמו טפל, כלשה"כ: טפלו עלי שקר (תהלים קיט:סט), וכלשון המשנה: הנטפל לעושי מצוה (מכות ה:) – שהדביקו למן דברים בטלים.

 

[אלא שמצינו הוראה נוספת ל"תפלות" בחז"ל השונה לגמרי מהאחרות, היינו  עריות, כגון]: סוטה ג:ד – רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות; רע"ב – כאילו מלמדה תפלות – חבור משכב אנשים; תפארת ישראל – תפלות זנות… פסחים צא. – ואין עושין חבורת נשים ועבדים… משום תפלות; רש"י – תפלות – עבירה[10]. שמות רבה ה:א – אמרו רבותינו ז"ל כל נשיקות של תפלות הן [מת"כ: פריצות ושוא], חוץ מג', נשיקה של גדולה [עליה לגדוּלה], נשיקה של פרישות [פורש מחבירו], נשיקה של פרקים [חברים הנפגשים לפרקים]. ויקרא רבה ה:ג – ואם הכהן המשיח יחטא… זה שאמר הכתוב: וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וגו' (איוב לד:כט)… הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן (עמוס ו:א)… אומות העולם בשעה שהן יושבין בשלום אוכלין ושותין ומשתכרין ומתעסקין בדברי תפלות. תוספתא ע"ז ד:ב – ור' אומר, אומר אני שמוציאין יין לסוריא מפני שממעיט את התיפלה. [וכן ענינים שבין איש לאשתו]: תנא דבי אליהו רבה (איש שלום) טז – אל אשה בנדת טומאתה [וגו'] (ויקרא יח:יט), יכול יחבקינה וינשקנה וידבר עימה דברים של תפלות, ת"ל לא תקרב (שם שם). סוטה שם – רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות.

 

[מניין נבעה משמעות כה רחוקה מההוראות המקוריות במקרא? וכי תאמר שיחסי עריות הם לשוא וריק, הרי יש א"ס בילוים ועיסוקים שיסבלו את התיאורים האלה, וכן מספר ההופעות של הוראה זו בספרות שוות לכל המשמעויות האחרות של המלה ביחד, דבר שאומר דורשיני. נראה שאפשר שהרע"ב הנ"ל הרגיש בקושי הזה ורמז לקשר בפירושו: "חבור משכב אנשים". הרי המלה "חבור" כאן מיותרת, אמנם בכך אולי רמז לקשר מהותי ל'תפל' / 'טפל' בהוראת  חבור, כנ"ל. אולם עכ"ז, עדיין רחוקה ההוראה מן המשמעויות המקוריות].

 

[פתחנו את המאמר במדרש שדרש את המלים "תופל ולבן" כרמז "שהוציאו דברים של תפלות על המן". ברם, שאלנו למה הביא המדרש ראיה (מפרשת בהעלותך) השונה מראיית הספרי (בפרשת חוקת), ועוד, הרי בפסוק שהביא לא מוזכרת תלונתם על המן כלל. עכ"פ, דבר אחד נראה ברור, היינו שהפתרון הפשוט של "תפלות" במדרש הוא שאמרו על המן דברי שוא וסרק, בלי טעם].

 

[אמנם בעיון בפרשת בהעלותך, מקום שבכו על המן, דרשו חז"ל דרשה אחרת. כתוב שם על המן]: במ' יא:ז-י – וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח… שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם… לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו… וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו. [דורשת הגמרא]: יומא עה. – בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו – על עסקי משפחותיו שנאסרו להם לשכב אצלם. [ובספרי פירטו]: ספרי זוטא יא:י – וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, ר' נהוראי אומר מלמד שהיו בוכין בשעה שאמר להן לפרוש מן העריות היה כל אחד מהן נושא לאחותו לאחות אביו לאחות אמו לאחות אשתו, וכיון שאמר להם לפרוש מן העריות התחילו מתרעמין. בוכה למשפחותיו כיון שגבה לבם בחטא נזדווגו משפחות, ואמרו את הדברים ברבים.

[ולפלא – הרי מפורש שבכו על המן, ומה ענין עריות לכאן? אלא נראה שאכן רמזו ז"ל כאן לקשר בין המן לבין עריות, כדלהלן].

 

[בתיקוני זוהר קשרו בין תיאור המן המתואר "כזרע גד" לבין ה"גיד" -אות ברית הקודש- שנשלמת ע"י י' (אות ראשונה של "יונה", כינוי לנשמה[11] הטמונה בזרע הלבן)]: תק"ז ת' עשרין וחד ועשרין (דף נד.) – קם סבא מבתר טולא [קם זקן מאחר הצל] פתח ואמר והמן כזרע גד הוא… כזרע גד – דא יונה [הוא "יונה", היינו הנשמה הנקראת יונה. אות (הי' הזאת של "יונה")]… טפה חוורתא דביה אשתלים גד [היא הטפה הלבנה שבה משתלמת "גד"] ואתכביד גיד [ונעשית "גיד"]. ועל דא האי זרעא דאיהי יו"ד דאיהי טפה קדישא [ועל כן הזרע הזה שהוא י', שהיא טפה קדושה. ע"כ לשון התק"ז. נראה להציע שדור המדבר -דור דעה- הבינו מיד את הרמז הזה שבמן. הבינו שהקב"ה רוצה לגמול חסד בלי די; להעניק לעמו הקדוש לחם בלא טורח וללא דאגה. אולם, עליהם אכן לחיות כעם קדוש, היינו לפרוש מן העריות, וזו היתה סיבת תרעומתם / תִּפְלוּתָם[12]].

 

[כעת ניתן ליישב גם את הקושיא הראשונה ששאלנו על דרשתו של רשב"י במדרש רבה, שהביא כראייה דווקא את הפסוק "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד" (במ' יא:ז), והשמיט את הפסוק "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (שם כא:ה). כי מי כרבי שמעון בר יוחאי הבין שצערם העיקרי של דור המדבר היה על "משפחותם" שנאסרו להם, וטענת המן היתה אך טפלה ונספחת לה, תירוץ שוא לעומת דאגתם האמיתית].

 

[יהי רצון שנקדיש את כוחותינו לתפילות ולתפילין ונמלא את העולם כולו בקדושה, כך שלא ישאר מקום בו לדברי שוא ותִּפְלוּת].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]  [מובא ברש"י (דב' א:א) בש"נ. וע' תרגום אונקלוס כאן].

[2]  [בניגוד למנחם בן סרוק, שחבר אותה בערך 'פל' (במחלקת "לא נפל אנכי מכם", היינו  פחות, ירוד). ומעניין להעיר שמחלוקת הפוכה מצינו בין הערוך לבין שאר המפרשים בענין "תפילה" / "תפילין", שחברה הערוך בע' 'תפל', ובעלי הלשון גזרוה מן 'פלל'. ראה תשבי ערך 'תפילין', ור' אור ישראל (מאנסי, תשס"א סימן כה). ובענין מקבילות בין 'תפל' ל"תפילה", ראה קדושת לוי המבואר (שה"ש דף לח)].

[3]  [ורש"י ביחזקאל פירש (בלע"ז) שעניני  ציפוי או  טיח]: יחז' יג:י – וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל; רש"י – תפל – אוטומנ"ץ בלע"ז [שכבה, ציפוי] וי"א בלאשטניי"א [טיח] בלע"ז. [יש להציע שאף אלו ההוראות קשורות, שהרי יש שמנסים לכסות גריעותא באיכות (היינו חוסר התבן הנצרך) ע"י ציפוי או טיח].

[4]  [בחילוף אותיות דטלנ"ת. ראה מעט צרי על התרגום (דב' א:א), המובא להלן].

[5]  [וראה שם משמואל (נצבים, תרע"ז) שקישר 'תפל' לשרשים אחרים הקשורים לחבור: 'פתל' ("צמיד פתיל", "נפתלתי"), בחילוף מיקום אותיות ('תפל'-'פתל'). וראה רש"י (בר' ל:ח) שקישר בדרך אחרת].

 [6] [ומכאן "עיקר וטפל" בלשון חז"ל, היינו דבר שנתחבר ונספח ליסוד, אבל אינו בסיסי בעצמו, כמו]: ברכות לה: – כל שהוא עיקר ועמו טפלה – מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

 [7] [ויש גורסים "שוא" במקום "תיפלה"].

[8]  פני משה (ירוש' מ"ק ג:ח) – קרע של תפלות – ולא כלום הוא.

[9]  [הבאנו הוראות אלו, כי לא מצאתי דוגמאות של "לא מתוקן" (כפירוש מקצת המפרשים הנ"ל) בספרות חז"ל].

[10]  ["עבירה" היא כינוי לעריות בלשון רש"י בכ"מ כגון]: מגילה לא. – ובמנחה קורין בעריות; רש"י – קורין בעריות – שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן… שהעריות עבירה מצויה. יומא סט: – הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה [נבקש רחמים על יצר העריות]. בעו רחמי ואמסר בידייהו… נבעי פלגא; רש"י – לבעו פלגא – שלא יהא שולט במקום עבירה, כדי שלא יהא תובע עריות. רש"י סנהד' ק: – המרגילים לדבר עבירה – ניאוף, הרי הן כניצוץ מבעיר גחלת.

  [11] [ראה זהר ב:קצט,ב].

[12]  [יש לציין תמיד ביחס לדור המדבר שהוא היה דור דעה ומלא מצוות כרימון. אין אנו באים אלא לפרש את דברי חז"ל כמובאים ברש"י ולהבין את כוונתם במה שנראה מדרש פליאה. ואשרי תמימי דרך, דור המדבר].

image_print

השאר תגובה