עקב: הדובדבן שבקצף ~ נפלאות שפת הקודש

image_print

[שרש 'קצף' מופיע בפרשת עקב יותר מבכל פרשה אחרת בתורה]:

דב' ט:ז – זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'.

דב' ט:ח – וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

דב' ט:יט – כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא.

דב' ט:כב – וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'.

[יש שפירשו "קצף" ככעס גדול, הדומה לקצף שמופיע על פני המים (המתורגם "ריתחא")[1]]: אב"ע אסתר א:יב – ויקצוף המלך – הראה קצף יוצא מפיו מרוב הכעס, כמו: כקצף על פני המים (הושע י:ז). רד"ק דב' ט:כב – מקציפים הייתם את ה', ענין הרתיחה בכעס, ומזה נאמר לרתיחת המים בחוזק הרוח כקצף על פני המים (הושע י:ז) וכן תרגומו שם: כריתחא על אפי מיא. [גם בעלי התוס' קישרו כעס זה לקצף שעל פני המים, וכפי שהוא בד"כ רושם הנשאר בעקבות רתיחת המים, כך נשאר רושם הזיעה בעקבות הכעס המרתיח]: תוס' השלם שמות טז:כ (חלק ז, דף רעג) – ויקצוף כעס גדול כקצף על פני המים כך זיעה בפניו.

[ובדומה לכך מצינו בתלמוד ששה מלאכי חבלה שבאו להמית את אנשי[2] דור החורבן הקרב ובא, והראשון מביניהם הוא המלאך המכונה "קצף"]: שבת נה. – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה… וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים (יחז' ט:ב)… ומאן נינהו ששה אנשים? אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר ומכלה. [המדרש זיהה את "הקשה" שבמלאכים אלו כמלאך גבריאל]: איכ"ר ב:ג – א"ר יוחנן למלאך קשה שביניהם אמר, זה גבריאל… ג' דברים היה אותו מלאך משמש, קסנטור [סופר המלך לעניני דין], ספקלטור [ההורג את הנידונים למות], וכהן גדול… ספקלטור, שנאמר: כִּי קֶצֶף לַה' עַל כָּל הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח (ישעיה לד:ב); [מציע בעל העץ יוסף שחז"ל דייקו בלשון "קצף", המוזכר ראשון בפסוק הזה בישעיה]: עץ יוסף[3] – החרימם נתנם לטבח – לפי מה שנאמר בבמה בהמה (שבת נה.) דששה אנשים אלו הם קצף, אף, וחימה, משחית, ומשבר ומכלה, אתי שפיר הך ילפותא. דמסתמא גבריאל הוא הנקרא קצף, שהוא הקשה וראשון שביניהם. ומכיון דהתם כתיב: וקצף ה' על כל הגוים החרימם נתנם לטבח, שמעינן דע"י גבריאל דאיקרי קצף, הוא שנתנם לטבח[4].

[הצעה אחרת למשמעות המיוחדת של "קצף"[5] הציע הכוה"ק, והיא: פירוד, תלישה, שבירה]: דברים כט:כו-כז – וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ… וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; הכתב והקבלה – עיקר הוראתם פירוד הדבקות וריחוק האחדות[6]; וכן שם קצף הנאמר אצלו ית' יש לפרשו… מענין הבדל ופירוד הנעשה בינו ית' לבין ברואיו… וכן: שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה (יואל א:ז)[7]. והוא דומה לשם קצב בבי"ת, אשר פעל ממנו: וַיִּקְצָב עֵץ (מ"ב ו:ו), שהוא על הבדלת הדבר לחלקיו. [והשווה לפירוש רשר"ה, שפירש ש"קצף" מורה על  עשיית קץ וגבול]: רש"ר הירש בראשית מא:י[8] – פרעה קצף על עבדיו – ['קצף'] קרוב ל'קצב'… 'קצב': להפעיל כח גדול כדי לשים קץ, גבול ומטרה – לקבוע. 'קצף': להתנגד לדבר בחמת זעם, ולשים לו קץ, או לפחות הגבלה.

[רבינו אפרים (תלמיד חבר של רי"ף) מנה שמונה "מלים נרדפות" לכעס. ואף הוא דימה "קצף" לקצף שעל המים, אולם הדגיש דווקא את צד החולשה שבקצף]: רבינו אפרים, ואתחנן[9] (ת"ד) – ויתעבר ה' בי למענכם – שמונה שמות יש לכעס וכלם על שם המעשה. 1. כעס 2. זעם 3. אף 4. עברה 5. חרון 6. חימה 7. קצף 8. רוגז. כעס – הוא ארס [חיד"א: "כעס" הן אותיות "עכס"]. זעם – שכל גופו מזדעזע ונרתע בכעס וזיעה נופלת עליו. אף – עלה עשן אפו. עברה – מעבירו מדעתו ומדעת קונו. [ומוסיף הסבר שני לכך]: ויתעבר – עבר על מדתו התרומיה[10], כי זעמו רגע ועתה לזמן ארוך. חרון – שורף כל גוף האדם כאש בוערה. חימה – שמחמם כל גופו. קצף – דבר שאינו לכלום, כקצף על פני המים פי' זוהמא. רוגז – מרגיז כל גופו של אדם.

[גם הגר"א הבליט את הצד הרפוי של הקצף. הגר"א מפרש את המלה  ככעס גלוי, בניגוד לחימה – המוסתרת, שהרי הקצף בד"כ הוא השלב הסופי של הכעס (בדומה לקצף שעל המים[11]), היינו ששלב הקצף הוא סימן שהכעס הולך ומשתכך מכאן והלאה]: אסתר א:יב – וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ; קול אליהו אסתר אות קלו – ויקצוף המלך דהנה קצף הוא בגלוי כקצף על פני המים, וחימה הוא בסתר[12]. וזאת קושית הגמ' (מגילה יב:) אמאי דלקה ביה כולי האי – ר"ל כיון שכבר קצף בגלוי, כמ"ש: ויקצוף המלך, למה שוב בער בו כל כך? הא דרכו של אדם כשקוצף בגלוי חמתו שככה. ואמאי דלקה "ביה" – פי' מבפנים. ומתרץ ששלחה לו בזיונות אהורייריה [שומרי הסוסים] דאבא וכו', וזה בוש מלדבר בפה. לכך וחמתו בערה בו, ויקצוף בגלוי על המיאון [סירובה] לבא, וחמתו בערה בו על הבזיונות.

[על פניו, אכן היה נראה ש"קצף" מתאר כעס נורא שמופיע בעקבות חרון אף בוער, הכינוי ל"קשה" שבמלאכים, המיישם את גזר דין המוות על בני אדם ל"ע. והגם שמצינו מלה דומה המתארת בועות תמימות בלבד, מי הכריח את רבינו אפרים והגר"א לקשרם ולייחס לקצף המחריד לכאורה תכונות הפוכות?].

[אולם, כל הפירושים הנ"ל אינם נעלמים מה"קצף" המוחשי שצף על פני המים. ואכן, בבדיקת מלים אחרות המכילות אותיות 'צף', מצינו תכונות דומות. למשל, שרש 'צף' עצמו נושא מספר הוראות לפי מחברת מנחם: א) הבטה, השקפה (צַפֵּה דֶרֶךְ[13], צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק[14]) ב) כיסוי, חיפוי (מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ[15]) ג) תקווה והמתנה[16] (אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה[17], בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ[18]) ד) סולת או דבש שצפים למעלה (צוּף דְּבַשׁ[19], וְנֹפֶת צוּפִים[20]) ה) השט על המים; שטף מים (אֶרֶץ צָפָתְךָ[21], וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל[22]) ו) ציוץ כגון של העוף (הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים[23]) ז) אילן שדומה לערבה (צַפְצָפָה שָׂמוֹ[24])].

[בעל השרש ישע הציע מכנה משותף לחלק מהוראות אלו, היינו:  גובה, רוממות]:

ספר שרש ישע (ערך 'צפה' – ת"ד): 'צפה' מורה על: א) השקפה (הבטה), כמו: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ (בר' לא:מט). ב) כיסוי, כגון: וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ (דה"ב ג:טו) – הוא כמו עטרת, ועל היותו בגובה, וכמו הציפוי בראש העמוד: וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם (שמ' לח:יז). ג) תוחלת ותקוה, כמו: וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה (מיכה ז:ז) – שהשקפתו למעלה לה'. [במלים אחרות: א) המשקיף מפסגת הגבעה נקרא "צופה", ובהשאלה, ב) תקווה והמתנה לעתיד – נקראות "צִפִּיָּה", שהוא דומה למשקיף בעד החלון כשהוא מקווה וממתין שיבוא חבירו. ג) כיסוי, הִינוֹ השכבה העליונה של חפץ, ולכן נקרא "ציפוי"].

[ויש להוסיף למשפחה זו גם לשון  צף[25], כגון]: ד) דב' יא:ד – אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף; [חפץ המתרומם במים נקרא 'צף'[26]. ומעין כך גם רש"ר הירש קישר ביניהם]: רש"ר הירש שם – אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף – 'צוף' קרוב כנראה ל'צפה'; ומכאן בלשון פיעל: "ציפוי" המכסה את השטח העליון. וכך 'צוף': לשוט על פני המים. [ומביא גם ב' דעות בענין "נופת צופים" (מחלקה ג' במנחם)]: רש"ר הירש תה' יט:יא – ונפת צופים – פֵרוּשו של "נופת צופים" מוטל בספק. לפי סוטה (מח:), הרי זו: א) הסולת הדקה ביותר הצפה למעלה, לאחר שניפו אותה כמה פעמים (השווה פרשר"ה לבר' טז:לא), המצטיינת במתיקות טבעית… ב) לפי דעת אחרים (שם בסוטה), הרי זה סוג משובח של דבש שאותו אוספות הדבורים מן העשבים הצומחים בהרים. [ועכ"פ, כל הפירושים קשורים  לגובה ורוממות, או ברמת האיכות, או במישור הגשמי (שגדֵל בגובה ההרים)].

[וכן נראה שיש לקשר גם את המחלקות האחרונות של מנחם. את המלה "צפצוף" (ציוצי העוף)]: ישע' לח:יד – כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף; רש"י – כעוף זה שתפשוהו בגרונו והוא מצפצף[27]. [והרי הצפורים צפים למעלה ומשם צופים ומצפצפים].

[והמחלקה האחרונה של מנחם היא ה"צפצפה",  אילן הדומה לערבה. דרשו חז"ל להלכה שהוא מין ערבה פסול, שבניגוד לערבי נחל (היינו שגדֵלה בעמק, בשיפולי ההר), הצפצפה גדֵלה בגובה ההרים]: סוכה לד. – ערבי נחל – הגדילות על הנחל, פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. [ופירש ח"ש שהוא עץ הצופה ממרומי גב ההר]: חשק שלמה (ערך 'צף') – נקראה "צפצפה" על שם שהיא צפה למעלה על כל שאר מיני ערבה שהם גדלים בעמק, או שהוא מלשון מִצְפָּה שהוא תמיד במקום גבוה, והטעם אחד[28].

[לסיכום, שרש 'צף' מורה על ארבעה עניינים עיקריים: 1.  גובה, והנלווים אליו: 2. צְפִיָּה, ראייה למרחקים (וממנו: 3. צִפִּיָּה, תקווה והמתנה), 4. ציפוי, השכבה העליונה המכסה, 5. צף, תכונת  המים השוטפים לרומם חפצים על פניהם. כפי שנאמר, הוראות אלו מהוות בסיס למלים האחרות המכילות אותיות אלו, ונבדוק אותן אחת אחת]:

 

  1. קצף – [טבע הקצף שעל המים הוא לעלות למעלה[29]. תכונת לוואי של עליית הקצף היא שכל הנמצא תחתיו מתכסה. תכונה זו של כיסוי והסתרה קצת מרומזת גם בכתוב]: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ (ישעיהו נד:ח). [יש לרמוז מכאן שה' "מסתיר את פניו" כביכול – באמצעות בועות הקצף בעצמן. (כמאמר מוסגר נציין שרוב רובן של הופעות "קצף" בהוראת כעס במקרא מלוות במלה "על" ביחס לאנשים שגרמו את הקצף[30], וזה בניגוד לכל נרדפי כעס האחרים, שנשוא "על" היא סיבת הרוגז [או שמתפעל על המתרגז] ולא על האנשים שגרמו את הקצף[31]. שמא יש לרמוז מכאן ש"קצף" -לפחות של הקב"ה על עמו- מרמז ל"נחמה בתוך הפורענות", היינו שעל אף ששונאיהם של ישראל נתחייבו כלייה בגופם ממש, הרחמן "מקיים" גזרה זו ע"י בועות דלילות חולפות בלבד[32]. ונרחיב על רעיון זה בהמשך המאמר)].
  2. צפה / צפת – [רד"ק חבר את שני הפסוקים הבאים בערך 'צפה'[33]]: וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ (דה"ב ג:טו). עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית (ישעיהו כא:ה). [למלה "צפת" מספר הוראות: 1) כתר / כותרת[34], ציפוי לעמוד[35]. 2) לפי המדרש, ה"צפית" היא המנורה[36]. אור המנורה היה יוצא דרך החלונות ונראה לעולם כולו]: במדבר רבה טו:ז – יאירו שבעת הנרות… מה כתיב בחלונות: וְחַלֹּנוֹת אֲטֻמוֹת אֶל הַתָּאִים (יחזקאל מ:טז)… רחבות מבחוץ וצרות מבפנים כדי שיהיו מוציאין אורה לחוץ. [היינו שיהיו צופים באור המנורה בכל העולם[37] ומתעלים ממנו, כי תכלית "העלאת הנרות" היא לרומם בו את רוח צופיו, כהמשך דבריהם]: במד"ר שם – ויאמר אלהים יהי אור, ומתוך החשך הוצאתי אורה, ואני צריך לאורה שלכם? ולא אמרתי לך אלא לעלות אותך – לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמ' כז:כ, וי' כד:ב). 3) העיר צפת או משום שהיא כמו  כתרו של ההר[38], או משום  המשואות שהיו משיאים בה[39]. 4) יהושע בן צפיתא[40], מכונה כן או משום  שהיה צפתי[41] או משום שביער את ארמון הורדוס במשואות[42]].
  3. צפר – [מנחם חבר ד' מחלקות בערך 'צפר': א) ציפורן (וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ[43]) ב) שעיר עזים (וּצְפִיר הָעִזִּים[44]) ג) עוף השמים – (הַצִּפֹּר הַחַיָּה[45]) ד) אור / בוקר (בָּאָה הַצְּפִירָה[46]). רש"ר הירש הציע שמשותף לג' הראשונות ענין הכיסוי]: רשר"ה בראשית ז:יד – וכל העוף למינהו כל צפור – מוצא תיבת 'צפור' איננו ידוע. משרש 'צפר' נגזר 'צפורן' וכן 'צפיר' = שעיר. הוי אומר: בעל שער, תיש. יִתכן אפוא, שהעוף נקרא 'צפור' ע"ש  כיסוי נוצותיו; שרש 'צפר' מציין אפוא  צפורן, שער ונוצה… אולי… 'עוף' מציין אפוא את שרץ העוף שהוא מעופף, אך אין לו נוצה[47]; ואילו 'צפור' מציינת את המעופפים, בעלי הנוצה. [ונראה שגם המחלקה הרביעית (אור / בוקר) קשורה לענין  כיסוי. הרי מצינו במזמור ברכי נפשי]: תהלים קד:ב – עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה; מצ"ד – עוטה – מלביש את העולם באור כשלמה. [וכן הוא מכסה את העולם יום יום, בוקר בוקר בנוגה ואור][48].
  4. צפן – [שרש זה מורה על שני ענינים עיקריים: א) הסתר ב) הפאה הצפונית. משרש זה מצינו את הפסוק הבא[49], המתפרש כלשון הסתר ומארב לרש"י וסייעתו]: משלי א:יא – נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם; רש"י – נצפנה – ל' מארב; מצ"ד – נצפנה – נסתר לארוב על דם נקי לשפוך חנם. [ולרס"ג, היא מורה על  צפיה והבטה]: רס"ג – נצפנה – 'נטאלע'; הערות ר' יוסף קאפח לרס"ג – 'נטאלע' – ענינה לצפות ולעקוב אחריהם. וכן תרגם "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ" (להלן לא:כז), והנו"ן נוספת, כנו"ן: "שִׁבְעָנָה בָנִים" (איוב מב:יג) ושם הביא דוגמאות נוספות. [ואכן פירש יריעות שלמה שפועל "צופה" בעצמו מורה על  המסתכל ממקום מוסתר]: י"ש (ב:נו,א ת"ד): מענין 'צפן' שם 'צפה' להוראת ההבטה… כמו: נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם (משלי א:יא), עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ (תה' י:ח)… ענין "צופה" הסתרת הראיה, שיהיה רואה ואינו נראה. ובין 'צפה' ובין 'צפן', שניהם מגזרת 'צפה' המונח בפרטות על הכיסוי, כמו: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב (שמ' כה:יא). [ומצינו תיבה זו המשמשת לענין  צפיה מחד ולענין  מחבוא[50] מאידך במשפט אחד, בלשונם ז"ל]: עירובין נג: – הצפיננו, היכן רבי אלעאי צפון; רש"י – הצפיננו – הראנו, לשון: צופיה הליכות ביתה (משלי לא). צפון – הוה מתחבא, דלא היו יודעים התלמידים להיכן היה, והיו שואלים ממנו; ערוך (ערך 'עלץ') – הצפיננו – הראה לנו, ענין צופה ורואה. צפון ענין צפנת פענח, כלומר היכן טמון. [וכן את הפאה המכונה "צפון" פירש חשק שלמה מלשון  הסתר ומחבוא]: ח"ש (ערף 'צף') – ומענין מצפון והחבאה נקרא פאה מפאת העולם "צפון", כמו: צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה (בר' יג:יד), צָפוֹן וִיְמִין (תה' פט:יג), על שם שהוא צפוּן ונחבא מאור השמש[51].
  5. צפע – ירמיהו ח:יז – כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ. [רש"י פירש שה"נחשים צפעונים" הם נחשים בני שבעים שנה, אטומי האוזן[52]. ובגמרא אמרו שארס הנחש הזקן "צף" למעלה]: עבודה זרה ל: – אמר רב ספרא משום ר' יהושע דרומא, שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע, של בינוני מפעפע, ושל זקן צף; רש"י – ראשון לא ישתה שמא נחש זקן שתה שם וצף הארס למעלה. [הציע בעל ספר יקרא דשכבי שהנחש הזקן הזה הוא הנחש הצפעוני, הנקרא "צפעוני" ע"ש שארסו צף למעלה]: יקרא דשכבי[53], דף יח – כמו הצפעוני שהוא נחש זקן שארס שלו צף למעלה. [ובעל ביאור שמות הנרדפים הציע שחז"ל רמזו לנוטריקון, "צפעני" = "צף"-"עני"]: אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מג – צִפְעוֹנִי שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא נוֹשְׁכוֹ שְׂעָרוֹ פּוֹרֵחַ עָלָיו וּבְשָׂרוֹ מִתְמוֹסֵס; ביאור שמות הנרדפים[54], דף רל"ה – צפעוני שכל מי שהוא נושכו פורח עליו ובשרו מתמוסס – ונראה שהוא דורשו נוטריקון: "צף" ששערו צף ופורח, "עני" שגופו מוכה ומעונה…
  6. צפח – שמות טז:לא – וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. [ה"צפיחית" היא הסולת הצפה ע"פ הנפה לדעת ר"א[55]]: מכילתא בשלח, פרשה ה – וטעמו כצפיחית בדבש… ר' אליעזר אומר כסולת זו שצפה על גבי נפה.
  7. רצף – [שטח הדריכה מכונה "רצפה" (מַרְצֶפֶת אֲבָנִים [מ"ב טז:יז]). אולם, משרש 'רצף' נגזרת גם הוראת גחלים (עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם [מ"א יט:ו])! רש"ר הירש הציע קשר בין משמעויות אלו הרחוקות זו מזו לכאורה]: רשר"ה (מבוא לספר ישעיה)[56] – וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ (ישע' ו:ו) – "רצפה" מהשרש 'רצף' הקרוב בהגייתו ובמשמעותו לשרש 'רשף'[57]להט, "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ" (שה"ש ח:ו). לפי אופיים של השרשים שבהם מקבילות ש' וצ', הרי "רשף" זו גחלת לוהטת, "רצף" – גחלת בה האש כמו נאבקת, נעצרת בכח: הגחלת המכוסה, מבחוץ כבר השחירה, וטומנת אש רק בתוכה, בגרעינה. מכאן "עֻגַת רְצָפִים" (מ"א יט:ו), גחלים לוהטות היו שורפות את העוגה, לכן נאפתה על גחלים שהשחירו מבחוץ, כמו כן: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה" (שה"ש ג:י), אהבה לוהטת בפנימיותו, חבויה. בהתאם לכך פירוש "רצף": לכסות באורח יציב, לכן "רצפה" היא הכיסוי היציב של אדמה באבנים. [כלומר, הוראת היסוד של רצף היא  כיסוי / ציפוי / חבוי[58], והוראה זו מתאימה גם לסוג הגחלת הזאת וגם לציפוי הקרקע המכונה "רצפה"[59]. כ"ז כמובן מתקשר להוראות  הגובה וכיסוי של אותיות 'צף'].
  8. שצף – ישע' נד:ח – בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'; [רוב מפרשי המקרא פירשו את המלה כלשון מעט, כפי שהביא רש"י בשם ת"י ודונש. גם תוס' רי"ד הביא כן, אולם הציע גם הצעה שניה]: ר' ישעיה מטראני (שם) – בשצף קצף אין לו דומה, ומתפרש לפי עניינו במעט קצף. או בשטף הקצף, כלומר בשעת הכעס. [וכן השווה בעל התורה תמימה "בְּשֶׁצֶף קֶצֶף" ל"וְשֶׁטֶף אָף"[60]]: תורה תמימה (מהדורה החדשה, "פירוש המלים והענין" להפטרת נח) – בשצף קצף – וְשֶׁטֶף אָף (משלי כז:ד). [על פניו, נראה שפירושים אלה סותרים אחד את השני, שהרי "שטף" מורה על "ענין הרחיצה בכח והגריפה" (רד"ק, ערך 'שטף') בכמות גדולה של מים, כדוגמת]: רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים (תהלים לב:ו). [אולם נראה להציע שאין בהכרח סתירה ביניהם, כפי שנבאר להלן].

 

[שאלנו למעלה על שיטת רבינו אפרים וסייעתו הרואים במלת "קצף" צד הקלה כלשהי לעומת המלים האחרות המורות על כעס. אמנם, היתכן שהכועס על חבירו מתכוון להרגיעו? אלא, י"ל שהתורה בוחרת במלה "קצף" לעתים דווקא בכדי להדגיש שיש הבחנות דקות במידת העוצמה בין סוגי הכעס, ושמא ניתן למצוא בכך פתח לרצות את הכעס ולהגיע לפיוס].

[דוגמאות רבות של נחמה הטמונה בתוך הצרה בעצמה מצינו אצלו ית', כגון בתוכחה בפ' בחוקותי]: וי' כו:לב – וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ; רש"י – והשמתי אני את הארץ – זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה. [ומעין כך דרשו ז"ל את מלת "אגוז" מלשון  גזיזה, היינו פורעניות, אמנם חז"ל הדגישו דווקא את העידוד הטמון בה]: פסיקתא רבתי פ' יא – ד"א אל גינת אגוז א"ר יהושע בן [לוי] [הגינה] שאני גוזז אותה כל שעה… ישראל איני מקיף להם, אלא – חטאו מיד אני גוזזם; אף על פי כן כל דבר שהוא נגזז מיד הוא מחליף ומשבח, אמר הקב"ה אף על פי שגזזתי אותם מיד הרביתי אותם יותר ממה שהיו וכחול שאין לו מניין[61].

 [ואכן, מדגים המדרש את חסדו ית' – דווקא ע"י דוגמאות הכעס המכונה "קצף"[62]]: פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שה"ש ב:ו – שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי – שבח לפני השם שהשמאל מרחקת וימין מקרבת. וכן הוא אומר: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ (ישע' נד:ח). ואומר: כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ (שם ס:י). [ויש שהוסיפו גם מקרא המלמד על ענין קרוב, היינו שקצפו ית' אינו עומד לעולם]: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף (שם נז:טז). [שים לב ששני הפסוקים שציטט הפסיקתא מספר ישעיה מופיעים דווקא בהפטרות הנחמה המכונים "שבעה דנחמתא" שקוראים לאחר תשעה באב[63]. ומתוך שמונת המלים הנרדפות לכעס שמנה רבינו אפרים הנ"ל, "קצף" היא היחידה שמוזכרת בהפטרות אלו!].

[והמלה מופיעה שוב עם לקח דומה במדרש נוסף]: איכה רבה ה:כב – כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד (איכה ה:כב). אמר ר"ל, אם מאיסה היא לית סְבָר [תקוה], ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא; מתנות כהונה – אם מאיסה היא – כלומר, אם רחקת אותנו בטענת מיאוס, אין תקוה ח"ו… ואם הוא מחמת קצף יש תקוה, שכל מי שכועס סוף שיתרצה כשיעברו פני הכעס… [ומציע בעל המת"כ עוד רמז לכך במלה "מאד" שבפסוק זה, שדרשוה חז"ל במקומות אחרים כלשון  מדה מדודה]: או יש לפרש שדרש "מאוד" לשון שיעור ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו מאוד מאוד[64]. כלומר ואם קצף הוא עד מדה ושיעור[65].

[ובכן, אפילו אם נפרש "שצף" כמו "שטף", היינו  גל של קצף, יש לראות בו שתי נחמות: 1. הגל הוא חד-פעמי (כמו הסיפא "ברגע קטן"). 2. "קצף" מושאל מן הקצף שעל המים כנ"ל, והוא בנוי על בועות בעלמא, כך שלכאורה אין לראות בו איום של ממש[66]].

[שירחמינו ה' ויביא קץ לכעס וקצף מִקַּל ועד חמור, ונזכה לניחומיו, כדברי הנביא בהפטרתינו]: כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיהו נא:ג).

[1]  [מלה המשמשת כנרדפת לכעס בלשונם ז"ל בכ"מ (ברכ' ז., ר"ה לב:, סנהד' מח: (אמ"ש)].

[2]  [ל' הכתוב היא "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ", אמנם דרשוהו ז"ל (שבת נה.) כמו "מְקוּדָּשַׁי" – היינו צדיקי הדור שלא מיחו].

[3]  [בשם בעל היפה ענף על אתר].

[4]  [ומעין כך פי' גם בעל הזרע יעקב (ר' יעקב בן חיים פייבוש, גרודנה, תקמ"ח) עה"פ אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי (תה' לח:ב)].

[5]  [וכן של "חימה", ע"ש].

[6]  [ויש שדייקו דברים דומים גם מפי' ספורנו, שנראה כמקשר בין "קצף" לגלות]: זכ' א:ב – קָצַף ה' עַל אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף; ספורנו – קצף להגלותם ולא ליסרם בארצם. וי' כה:יח – וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח; ספורנו – וישבתם על הארץ לבטח. שלא תגלו ממנה… ועל הפך: בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי (ישע' נז:יז). שם כו:יא – וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם; ספורנו – ולא תגעל נפשי אתכם. לעולם כאמרו לא יוסיף להגלותך (איכה ד:כב) וכאמרו כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (ישע' נד:ט).

[7]  [כדהביא רד"ק שם]: וי"מ לקצפה לקליפה -וכ"מ כקצף על פני המים- ר"ל שיסיר הארבה הקליפה שיאכלנה.

[8]  [וראה גם רשר"ה לדב' ט:ז].

[9]  [בפירושו לפסוק "ויתעבר ה' בי למענכם" (דב' ג:כו). דבריו מובאים גם בחיד"א (נחל קדומים, ואתחנן)].

[10]  [על פי יחזקאל מח:יב, והכוונה שם שיפרישו תרומה מהארץ, אבל כאן הכוונה למדות מרוממות ונשגבות, כדמצינו]: בכור שור שמות לד:ח – וימהר משה: כיון ששמע אילו מדות תרומיות שהקב"ה "חנון, ורחום, ארך אפים", נתיישבה דעתו.

[11] [כפי שהדגישו הראשונים בתיאורם לקצף שעל המים]: יואל א:ז – שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה; אב"ע – לקצפה – כמו קצף על פני מים שאין בו ממש; ר' אליעזר מבלגנצי1 – לקצפה – כקצף הנימס על פני המים. תת הערות: 1[פירוש ליחזקאל ותרי עשר (וורשא, תרע"ג מכ"י עתיק). נולד דתת"ק (1140 למנ'); מגדולי הפרשנים בתחילת המאה הי' לאלף הה'. מבלגנצי שבצרפת, בן דורו הצעיר של רשב"ם, ואולי היה תלמידו (ספר עידן הראשונים, דף 149)].

[12] [השווה  לתורה תמימה לאיכה פרק ה', הערות מ"ד ומ"ה].

[13] נחום ב:ב; רש”י – צפה דרך – הבט אתה איש יהודה על אם הדרכים.

[14] שה"ש ז:ה; רש"י – צופה פני דמשק – צופה ומונה כמה בתים יש בדמשק.

[15] משלי כו:כג; מצ"צ – מצופה – מחופה.

[16] [מנחם חבר אלו הפסוקים במחלקה הראשונה, עם פסוקי  השקפה והבטה].

[17] תה' ה:ד; מצ"צ – ואצפה – ואקוה.

[18] איכה ד:יז; רש"י – צפינו – חכינו; אהל מועד (ערך 'קוה') – הרצון בו התקוה.

[19] משלי טז:כד;יאיר אור למלבי"ם (אות צ') – צוף דבש – דבש הצף למעלה.

[20] תה' יט:יא; [כדעת רב]: סוטה מח: – ונופת צופים. מאי נופת צופים? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה.

[21] יחז' לב:ו; מצ"צ – צפתך – ענין שטיית המים ממעל [מלשון "שט על המים"], כמו: צפו מים (איכה ג). [וראה בשרשים לרד"ק, שהתלבט אם הוראתה  הצפה או  השקפה, וחבר את הפסוק גם בערך 'צוף' וגם ב'צפה'. אמנם למנחם, שתי המשמעויות נובעות משרש 'צף', וקשורות על פי הפירושים המובאים להלן במאמר].

[22] מ"ב ו:ו; רש"י – ויצף – צף על המים.

[23] ישע' ח:יט; מצ"צ – המצפצפים – כן נקרא השמעת קול העוף כמו ופוצה פה ומצפצף (ישעיהו י).

[24] יחז' יז:ה; רש"י – צפצפה – מין אילן ערבה שענפיו מרובים, שאלק"א בלע"ז.

[25] [וקרובה "צף" ל"טף" (בחילוף צ' בט')]: שבלי הלקט שבת ס' פב – יטפו ההרים… צף וטף אחד הוא אשר הציף תרגום דאטיף.

[26] [וכן כל דבר מרומם בהכרח מכסה את הנמצא תחתיו].

[27] [בעל חשק שלמה פירש צפצוף העוף מלשון צפיה ותוחלת]: ח"ש (ערך 'צף' -ת"ד) – צפצוף של עופות, כמו: כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף (שם לח:יד). ענין צפצוף לשם תוחלת… מיַחל אל המזונות או אל בת זוגו, [קול] המצוי בעופות יותר מבשאר בעלי-חיים.

[28] [בעל הלשמוע בלמודים (ר' יצחק לאנדא, סוכה לד.) הציע שהפסול מרמז על מדת הגאוה של הצפצפה הגבוהה לעומת הערבה הגדלה לרוב בנחל הנמוך. ויש שקישרו את השם למלה "צף", שהיא גדלה בארץ משקה ונראית כצפה על המים (ח"ש שם בפירושו הראשון, בעל ה"אוצר" [ר' שמואל פין, ערך 'צפצפה'], פתח עניים [ר' בן ציון פריצי, ערך 'צפצפה'], בצלו חמדתי [ר' נסים דיין, דף ע"ו]). וראה התורה והתלמוד (ר"ד גולומב (פתיח' זעירתא למס' ברכות, דף לט) לפירושו המחודש].

[29] [היינו שהקצף "קופץ" למעלה, ואכן מצאנו כמה רמזים לקירבת "קצף" ל"קפץ" ביחס לכעס]: איכ"ר א:א – אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד:ו) – אם קפץ באף רחמיו סלה, אף על גב דהוא כעיס רחמיו קרובין; עץ יוסף – אם קפץ באף רחמיו סלה… כלומר ואם קצף. מקור ברוך – כנראה דרש קפץ כמו קצף בהפוך אותיות. תה' לח:ב – ה' אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי; זמרת ישע – קצף כמו קפץ, זאת אומרת תוכחה הבאה להשיב מדרך חטאה צריך שתבא בדברים רכים, ומתוך נתינת מקום להצטדק. אבל אם באה בקפיצה ובהלה, מבהילה היא את החוטא ולא נותנת לו מקום שישוב לדרך טובה. [וראה גם דב"ר יא:י ומת"כ שם].

[30] [כגון]: פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו (בר' מא:י). וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף (וי' י:ו). וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים (זכ' א:טו).

[31] [כמו]: וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישע' י:כה). מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ (משלי כו:יז). וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ (דנ' יא:ל).

[32] [כלומר, "קצף" הוא גם ביטוי של סוג העונש שה' יפנה על עמו, אבל בהיותם אהוביו למרות הכל, העונש הפיזי הוא פשוטו כמשמעו: "שצף קצף", כמות קטנה של בועות].

[33] [אולם, חבר "צפת" גם בערך בפני עצמו, ערך 'צפת', שם הפנה לערך 'צפה' לפירוש המלה].

[34] [תרגום "וְהַצֶּפֶת" הוא "וקרונתא" – כתר ביוונית]: תרגום דה"ב ג:טו – וקרונתא הי כדמות שרגא דעל רישיה.

[35] רד"ק (ערך 'צפה') – וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ (דה"ב ג:טו). ונקראת הכותרת כן לפי שהיתה צפוי לעמוד.

[36] ישעיה כא:ה – צָפֹה הַצָּפִית; רש"י – צפה הצפית – זקוף המנורה בב"ר צווחין למנרתא צפיתא. [ובהשאלה:  משואה / מדורה וכו', שצופים בהן ממרחקים, שכן "צפית" מתורגם "סַכְוָאִין" – תרגומה של צפייה וראייה בכל מקום]: ת"י שם – אֲקִימוּ סַכְוָאִין.

[37] מלבי"ם זכריה ד:ב – המנורה רומזת על אור ה' המאיר לעולם כולו בכבודו ובעת שיזרח כבוד ה' והלכו כולם לאורו.

[38] [שיטות קמאי, סוטה מט.].

[39] [ש"צפת" מוזכרת בענין המשואות שהיו משיאים להודיע על קידוש החודש]: ירוש' ר"ה ב:א – אילין דחמיין צפת מהו דיסבון? א"ל, רבי ביטל את המשואות, צפת למה מסבה. [וע"ש בפירושי ידיד נפש, ובשיירי קרבן בשם ה"גליון"].

[40] [לוחם בזמן החשמונאים; ראה בהערות להלן].

[41] [סיני (קיב, דף קעב)].

[42] חיי יוסף [בן מתתיהו] (דף צו –ת"ד) – יהושע בן צפיא (נקרא גם: צפיתא [חיי יוסף, פרק כז (דף מו)]) – ראש הקנאים בטבריה, וראש העיר. שורף את ארמון הורדוס בטבריה. [ושמא י"ל ע"ש שמעשיו הובילו לשיקום המנורה הנקראת "צפיתא"].

[43] דברים כא:יב; ת"א – ותרבי ית טופרהא.

[44] דנ' ח:ה; רש"י – צפיר – שעיר.

[45] ויקרא יד:ו.

[46] יחז' ז:ז; מצ"צ – הצפירה – ענין שחר ובוקר, כמו: ישוב ויצפור (שופטים ז).

[47] [כגון עטלף וחרקים המעופפים].

[48] [י"ל שגם הפירושים השונים של "צפירה" ביחז' שם קשורים  לכיסוי, כדלהלן. ע' רד"ק שפירש את דברי ת"י שתרגמה "מלכותא" ע"ש שהמלך מעוטר בכיסוי הכתר. וכן לאלו שפירשוה מלשון  סבוב (מובא בריב"ג, רד"ק), פירש בספר השהם ([ספר שרשים קדמון] ערך 'צפר') שהיא ל' "חזרת הגלגל", ובכך היא דומה ל"צפירת תפארה (ישע' כח:ה) – כתר הסובב", עד כאן לשונו. ואולי יש לפרש שכן האור חוזר ומסובב את העולם כל בוקר, כמו כתר המסובב ומכסה את הראש].

[49] [חברו רד"ק בערך 'צפן'].

[50] [ומלבי"ם חישב אותו כדוגמת שרש אחד המורה על ב' הוראות שהן "דבר והיפוכו"]: יהושע ב:ד – וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ; מלבי"ם – ותקח ותצפנו. יש הבדל בין צפן ובין טמן, הצפון הוא העומד במקום שאין העין רואהו (והוא ההיפוך מפעל צפה, כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו…) והטמון הוא המכוסה מלמעלה בכסוי או בעפר.

[51] [וגם דרשו חז"ל את לשון "צפונה" כלשון  כיסוי ומחבוא]: דברים רבה א:יט – מהו: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה (דברים ב:ג) א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו הוי פנו לכם צפונה, א"ר יהודה בר שלום אמרו לו ישראל רבש"ע אביו מברכו על חרבך תחיה ואתה מסכים עמו ואומר לנו הצפינו עצמכם מפניו ולהיכן נברח אמר להן אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה! ואין צפונה אלא תורה, שנאמר: יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה (משלי ב:ז).

[52] [ובמק"א פרש"י דברים דומים על נחש זקן]: תה' נח:ה – חֲמַת לָ֗מוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ; רש"י – חרש יאטם אזנו – הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באזנו א' ואוטם הב' בעפר שלא ישמע את הלחש כשחבר [קוסם נחשים] משביעו שלא יזיק.

[53] [ר' יוסף דוד בן שבתי, שלוניקי, תקל"ד].

[54] [לר' שלמה אהרן ורטהימר (תרכ"ה-תרצ"ה), ניו יורק תשי"ג].

[55] [פירוש זה הוא זהה לדעת רב בהסבר ללשון "נופת צופים" (סוטה מח:), המובא לעיל בהערות].

[56] [מובא בכתב עת המעין (כט, דף 10)].

[57] [השווה]: רש"י ישע' ו:ו – רצפה – גחלת וכן עוגת רצפים (מ"א יט) כמו עוגת רשפים ונאמר בישע' ובאליהו בצ': רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך (מ"א יט) אמר הקב"ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני.

[58] [יתכן שמכאן גם השק העשוי מעור המכונה "מרצוף"]: כלים כ:א – וְהַשַּׂקִּין, וְהַמַּרְצוּפִין שֶׁנִּפְחֲתוּ; רע"ב – מרצופין – כמין שקים של עור גדולים. [וראה גם רש"י במדבר ד:י].

[59] [וכן יש לה משמעות  חיבור בהשאלה בל' חז"ל]: נגעים יא:ט – הַשְּׁתִי אִם הָיָה רָצוּף, מִטַּמֵּא; ר"ש – אם היה רצוף – שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה שסמוכים זה אצל זה. [גם יש להעיר על קירבת 'רצף' ל'צרף' בחילוף מיקום אותיות. תוצאת תהליך הזִכּוּך היא: דחיסת החומר הטהור ליחידה מגובשת – ומכאן 'צרף' בל' חז"ל, המציינת   חיבור, כדוגמת]: מעשרות ב:ה – אוכל אחת אחת, פטור. ואם צִרֵף, חיב.

[60] [ובמקור ברוך (פרק "מבוא בי"ד פרקים", דף קנב) הביא דוגמא זו (בתוך רבים אחרים) כדוגמת חילוף צ' וט'].

[61] [וכן]: איכ"ר א:נז – בדבר שחטאו ישראל בו לקו ובו מתנחמים. [והשווה מכות כד:, שר"ע צחק בראותו שועל יוצא מבית קה"ק. ורשר"ה דב' לא:כז ד"ה ממרים. וכן ע' רש"י וגור אריה לדב' כח:כג ד"ה והיו שמיך].

[62] [לפי זה, לא רק "וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ" בהמשך הוא שמנחם, אלא שנחמה זו מרומזת גם בתחילת הכתוב בקצף, המסמל את הכעס ההולך ומשתכך. וכך גם בפסוק השני, סופו "וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ" כבר רמוז בראש הפסוק].

[63] [הפסוקים המצוטטים מופיעים בהפטרות כי תצא (ישע' נד:א-י) וכי תבא (ישע' ס:א-כב)].

[64] [על פי דרשתם ז"ל]: ברכות ט:ה – בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד.

[65] [וקרוב לכך יש לדייק גם מקרבת "קצף" ל"קצב" (שכבר העירו על כך רשר"ה בר' מא:י, דב' ט:ז, הכוה"ק דב' כט:כו, שהבאנו לעיל) בהוראת  שיעור מסויים (כגון מ"א ו:כה, והשווה רש"י יונה ב:ז, רד"ק מ"א ו:ו, ראב"ע שה"ש ד:ב)].

[66] [ושמא משום כך נקט הנביא בל' "שצף" ולא "שטף", כי לפי המשל של קצף שעל המים, ל' "שטף" לא כ"כ שייכת בבועות!].

image_print