image_print

שופטים

התורה מתארת מעשה של רוצח בשגגה שדינו לנוס לעיר מקלט:דב' יט:ה – וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי. 

לדעת מחברת מנחם, המלה "ונדחה" נגזרת משרש 'דח' (שרש המופיע בחמישה חומשי תורה רק בספר דברים), וחבר במחלקה אחת את הפסוקים הבאים, שמשותף לכולם לדעתו עניני  דחיהוהעברתטינוף:

  1. דח – דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל ; גָּדֵר הַדְּחוּיָה; וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ; יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי ; לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח ; לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ – ענין מדחה המה. 1.a ומגזרתם: וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ ; שָׁם יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה –  ענין רחיצה המה, להעביר ולהדיח טנוף ודם. 

ונלע"ד להשוות עוד שרשים בעלי אותיות 'דח', היינו: 2. דחף, 3. דחק, 4. דחס, 5. קדח, 6. דחן. ונראה שמשותף לכולם ענינים מעין  לחץ, הדיפה, גירושו/או  הפלה. ונבדוק אותם אחד אחד:

  1. דחף – ענין  הדיפהודחייה. בספרות חז"ל, דחיפה היינו הדיפה, כגון: מכותז: – אם בפתע – פרט לקרן זוית, בלא איבה – פרט לשונא, הדפו – שדחפו בגופו. ויקרארבה (מרגליות) כד:ו – וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ (מ"ב ד:כז). אמר ר' יוסי בר' חנינה שדחפה בהוד יפיה. הערוך הביא בשם תר' ירושלמי שתרגם "להדוף" במלה "למדחף":ערוך (ערך 'דחף') – להדוף את אויביו תרגו' ירושלמי למדחף ית בעלי דבבך. ואונקלוס תרגם "הדפו" כלשון  דחייה: במ' לה:כב – וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ; ת"א – אם בתכיף בלא דבבו דחהי. 
  2. דחק – "לחץ" מתורגם "דוחקא": שמ' ג:ט – הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם; ת"א – דוחקא דמצראי דחקין להון. גם שרש 'אוץ' מתורגם בלשון "דחיקה": בר' יט:טו – וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט; ת"א – ודחקו מלאכיא בלוט. שמ' ה:יג – וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים; ת"א – ושלטוניא דחקין.
  3. דחס – לשון חז"ל, והיא מציינת  סמיכהודחיפה (ב' מיני לחץ): יבמותקב. – אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק – בשמיטת רוב העקב… דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס; רש"י – דחיס – נסמך לשון דחיס בריימב"ר בלעז לעזי רש"י: לחץ. שםקג. – אמר אמימר: האי מאן דחליץ, צריך למדחסיה לכרעיה; רש"י – למדחסיה – לדחוף רגלו בקרקע. וכן  מעיכה: שםמב. – משום דחסה; רש"י – דחסה – שממעכו בשעת תשמיש. דחסה לשון לחץ שלוחצו, כדאמר לקמן: גבי חליצה צריך למידחסיה לכרעיה (דף קג.).
  4. קדח – בלשון מקרא השרש מציין  חום ("שריפה") פנימי, כגון: כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי (דברים לב:כב), אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת (ויקרא כו, טז). אולם בלשון חז"ל המלה נשאלת לענין  ניקובוכליהמנקב, כמו: שבתיב:א – הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב; רע"ב – הקודח – הנוקב. כליםיג:ד – הַמַּעֲצָד, וְהָאִזְמֵל, וְהַמַּפְסֶלֶת, וְהַמַּקְדֵּחַ, שֶׁנִּפְגְּמוּ, טְמֵאִים; רע"ב – מקדח – כלי שבו מנקבים הלוחות. ונראה שהקשר הוא שהחום הפנימי יוצר לחץ שחודר החוצה, ופעמים מנקב את הגוף, כדמצינו אצל החולי המכונה "קדח" בלשונם ז"ל: נגעיםו:ח – הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים; רמב"םפהמ"ש – וקדח. הנגע ההוה מליחה נשרפה בלהבה בגוף כמורסית והיציאות אשר ינקבו העור ויקצרוהו.
  5. דחן – מין קטנית, דכתיב: יחזקאלד:ט – וְדֹחַן וְכֻסְּמִים. ברם, רבינו יונה העיר שייחודיות קטנית זו היא שאין הדרך לאוכלו כ"א ע"י כתישה וטחינה (שיש השלכות לגבי ברכתו). וכפי שראינו לעיל בענין שרש 'דחס' (סעיף #4), כתישה / מעיכה היא תוצאת לחץ (חוזר ונשנה). וז"ל רבנו יונה: רבינויונהעלהרי"ףברכותכו. (לפידפיהרי"ף) – ובפת אורז ודוחן וכיוצא בהן מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. מיהו נראה למורי הרב נר"ו שיש הפרש בין האורז והדוחן שעל האורז מברך עליו בורא מיני מזונות ואפי' כשהוא שלם אבל על הדוחן אינו מברך עליו כשהוא שלם חדא שאין דרכו אלא על ידי כתישה או טחינה.

יה"ר שנגאל וניקבץ מכל קצווי תבל בקרוב, לקיים את הכתוב: דבריםל:ד – אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. אמן ואמן.

1 לעומת שיטת ריב"ג ורד"ק ,שחילקו את הפסוקים לשלשה שרשים:'נדח', 'דוח' ו'דחה'. אולם, כתב רד"ק בערך 'דוח' ש'דוח' ו'נדח' הם "שני שרשים בענין אחד". וכן התלבט בפסוק "נדחי ישראל יכנס" וחברו גם בערך 'דחה' וגם ב'נדח').

2 תהלים קיח:יג; מצ"ד – דחה דחיתני – אף אם הם דחו אותי לנפול בארץ עכ"ז ה' עזרני ולא יוכלו לי.

3 תהלים סב:ד; מצ"ד – וכגדר הנדחה ממקומה.

4 ישעיהו כז:יג; רד"ק – נדחים בכל פאה ומפוזרים.

5 ישעיהו טז:ד; רש"י – יגורו בך נדחי – בני ישראל הבורחים.

6 ש”ב יד:יד; רלב"ג –  שלא יהיה נדח אחד מן האנשים שידמה בנפשו לברוח מהמות.

7 ש”ב יד:יג; רש"י – אבשלום בנו שנדחה ממנו וברח לו.

8 ישעיהו ד:ד; רש"י – ידיח – ל' רחיצה בל' משנה ובמקרא ושם ידיחו את העולה (יחזקאל מ).

9 יחזקאל מ:לח; רש"י – ידיחו את העולה – ירחצו את הקרביים.

10 והשוה את מאמרינו לפרשיות צו ונשא להצעה אחרת בענין שרש זה.

11 ושרש 'הדף' בעצמו הרי אינו אלא חילוף מיקום אותיות (וחילוף אותיות אחע"ה הקרובות) של 'דחף', וכך הביא בתרגומנא: תרגומנא (שמותכג, דףתיטת"ד): 'הדף' למפרע – 'דחף'… כי הה' והח' אות אחת ממש.

12 תרגום זה מובא גם בספר תוספות וחילופין תרגום ירושלמי.

13 השרש נמצא רק בתלמוד פעמים בודדות, ולא מצאנו הופעה בתרגומים.

14 יש שהשוו מחלה זו ל"קדחת" המקראית (ע' ערוך השלם, 'קדח' ג').

15 כלומר, אינו מברך עליו ברכת במ"מ, אלא בפה"א.

image_print

השאר תגובה