image_print

[התורה מצווה בפרשתינו שלא לְמַשְׁכֵּן בגד אלמנה תמורת חוב]: דב' כד:יז – וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה; ת"א – ולא תסב משכונא כסות ארמלא .

[מספר מלים מצאנו בלשון הקודש הקשורות לחוב ו/או הלוואה:

1. "חבל" (כמו כאן).

2. "ערבון".

3. "לוה" / "מלוה."

4. "משכון" (בארמית).

5. "עבוט". ונראה שכולן מורות על הקשר / החיבור החזק העשוי להבטיח את תשלום החוב, כדלהלן]:

1. [חבל – נקרא המשכון "חבל" ע"ש הקשר הצמוד שבין הממשכן לממושכן, כפי שהסביר רש"ר הירש]: שמ' כב:כה – אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ; רשר"ה – הכתוב מביע את מושג המשכון בביטוי "חבל", שהוראתו המקורית היא: מיתר עבה; ויש לבאר את הקשר שבין שניהם. אפשר שהמשכון נקרא כך, משום שהוא נשאר "קשור" אל המלווה, ואין הלווה רשאי למכור אותו להפסדו של המלווה.

2. [ערבון – חפץ המבטיח קשר בין בעל החוב לבין חבירו שחייב לו (מלשון "עירובין" "עירוב פרשיות", וראה גם לקמיה, סעיף #4)]: בר' לח:יז – וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.3. [לוה / מלוה – נתינת כסף ע"מ להחזיר נקראת "הלואה"]: שמ' כב:כד – אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי. [הרי ה"לווה" מתלוה ומתקשר למלוה, כפרשר"ה בענין שמו של לוי בן רבקה]: רש"ר הירש בר' כט:לא – ילוה אישי אלי. ואכן, "לווה", "מלווה" מציין התקשרות הדוקה של שני בני אדם, בה כל אחד רואה את עצמו כ"לווה" וכבעל חוב לשני, ורק בו הוא מוצא את אושרו. [והחכם מכל אדם תיאר את הקשר בין הלוה למלוה כעבד לאדוניו]: משלי כב:ז – וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.4. [משכון – מלה ארמית (כת"א לפסוקינו המובא למעלה) הנקראת כן על שם שמקושרים הממשכן והממושכן ביחס – כמו שכנים ממש]: י"ש א:קט,ב – ולשם כך נקרא הערבון "משכון" ע"ש שתופס לו שכונה ברשות המלוה, וכטעם "ערבון" ע"ש ערוב הרשויות – שמתערב ברשות המלוה… ובש"ס אמרו (ב"מ סח.) – מאי משכנתא? דשכונה גביה, למאי נ"מ, לדינא דבר מצרא; [רש"י – דשכונה גביה – אין שכן קרוב ממנו].5. [עבוט-] דברים טו:ו – וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט; רש"ר הירש – 'עבט' קרוב ל'עבת' [חבל עב], והיחס ביניהם דומה ליחס שבין 'חבל' לבין 'חבול' [הנזכר למעלה].

[כמו כן יש להציע שעיקר הוראת המלה "חוב" בעצמה היא קשר / חיבור. מביא בעל ספר תרגומנא שבלשון חז"ל המלה "חובין" מציינת לולאות המיועדות לחיבור ומתיחת בגדים בעת סריקתם]: ב"ק קיט.-קיט: – ת"ר: הכובס נוטל שני חוטין העליונים והן שלו, ולא יטיל בו יותר משלשה חובין; רש"י – ולא יטיל בו יותר מג' חובין – דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד שמותחו בהן כשהוא נסרק. [ובדומה לכך, מצינו את הפעל 'קשר' מתורגם "חביב", כגון]: ש"א יח:א – וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד ; ת"י – וְנַפְשָׁא דִיהוֹנָתָן אִתְחַבִּיבַת בְּנַפְשָׁא דְדָוִד .

[מכאן, מציע בעל ספר אבני שיש קירבה בין מלים אחרות בעלות שתי אותיות 'חב', שרש המציין חיבור וקישור]: אבני שיש (ערך 'חב' – ת"ד): 'חוב', 'חבה', 'חבב', 'חבל', 'חבק', 'חבר', 'חבש', 'חבת', 'חבץ'… כולם יוצאים ממקור 'חב', ומורים על חבור וקשור דברים. [להלן פירוט דבריו (מלווה עם פירושינו במרובעים)]:

1. חוב – "וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב (יחז' יח:ז) – הוא המקור הראשון". [כפי שהבאנו לעיל, החוב מקשר את החייב לבעל חובו. ברם, לדעת מהר"ל ויריעות שלמה , לשון 'חוב' קשורה לחביון וסתר, על שם שהממון נסתר מבעליו עד עת הפרעון – לשון גילוי, שאז מתגלה הבעלות האמיתית].
2. חבה – [שני השרשים 'חבא' ו'חבה' מורים על הסתר / הטמנה / סגירה, כגון]: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ (בר' ג:ח). לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ (בר' לא:כז). חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה (מ"א כב:כה). חֲבִי כִמְעַט רֶגַע (ישע' כו:כ). וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל (יר' מט:י). לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי (איוב לא:לג). [ומצינו לשון סתר / סגר הנופלת על לשון צרירה / קשירה, כגון]: הושע יג:יב – צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ; מצ"צ – צרור – ענין קשירה כמו: צְרוֹר כַּסְפּוֹ (בר' מב). צפונה – ענין הטמנה, כמו: וְצָפוּן לַצַּדִּיק (משלי יג:כב). איוב יד:יז – חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשעי; מצ"צ – חתום – ענין סגירה. בצרור – ענין קשור, כמו: צְרוֹר כַּסְפּוֹ (בר' מב). ישע' ח:טז – צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי; מצ"צ – צור – ענין קשירה, כמו: מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה (ישע' כט). [כי הרוצה להסתיר חפץ או ענין – יקשרנו ויצררנו היטיב. כך גם לשון 'חבא' מורה על הטמנה וקשירה].
3. חבב – "מורה על חבור וקשר של אהבה: דב' לג:ג – אַף חֹבֵב עַמִּים ". [יש שפירשו "חובב" גם מלשון חיבה וגם מלשון חובה, כי אהבה אמיתית מתבטאת גם בהתחייבויות הדדיות]: מי השילוח (שנת תר"כ) שם – אַף חֹבֵב – חובב הוא גם לשון חיבה וגם לשון חוב, והוא כמו אב הכופה בנו ללמוד תורה אשר לדעת הבן חוב הוא לו. [גם רש"ר הירש ביאר "חובב" מלשון חובה]: רש"ר הירש שם – אַף חֹבֵב עַמִּים. "חבב"… הוא לשון הווה משרש "חוב"… "חובב" הוא פועל יוצא : לחייב, להביא לידי קיום החובה. [ורמב"ן פתר "חובב" מלשון להחביא ]: רמב"ן שם – והנראה אלי, כי 'חובב' מגזרת: לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי (איוב לא:לג), מענין: חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵא (דה"ב יח:כד), וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה (חבקוק ג:ד). יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים, כל קדושי ישראל הנזכר, ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו, כטעם: וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ (ישע' נא:טז), כענין: סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה (תה' קיט:קיד), וכן: וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ (שם פג:ד). וזה רמז למה שאמר: אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם (במ' יד:יד), וכן אמר בשירה: יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (דב' לב:י). [ונראה ליישב את כל הפירושים של חיבה עם הוראת קשירה, שהרי החובב חפץ או אדם שקשור אליו, והוא חייב לשמרו ומחביאו מכל פגע. א"כ תרמז "חובב עמים" לכל אלה ההוראות].
4. חבל – "החבל הוא עשוי לקשירה. וכן חבל במובן נתינת משכון: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל (שמ' כב:כה) – שמורה ג"כ על קשור, חבור". [כפי שפירשנו לעיל] .
5. חבק – "מורה על דבוק וקשור, כגון: עֵת לַחֲבוֹק (קהלת ג:ה), וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה (משלי ה:כ) מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב (שם ו:י) ".
6. חבר – [מורה על סוגים שונים של קשר, איסוף וחיבור. וגם "חבורה" המציינת פציעה, ענינה כינוס הדם למקום הפצע]: "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה (שמ' כא:כה) – מורה גם כן על עשית מכה בכנוס הדם למקום אחד".
7. חבש – [מורה על כריכת וקשירת אספלנית (תחבושת), כגון]: וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם (יחז' לד:ד), בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ (ישעיה ל:כו). [וכן על סגר (ובהשאלה: ממשלה, שיש לה כח לאסור ולהסגיר עבריינים)]: "לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ (ישע' ג:ז), הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ (איוב לד:יז) . ובתלמוד: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכ' ה:)". [ומופיעה המלה בהוראות קרובות – לחגור]: בר' כב:ג – וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ; ת"א – וְזָרֵיז יַת חַמְרֵיהּ .
8. חבץ – [לשון חז"ל המורה על כינוס וגיבוש מרכיבים שונים, כגון לעשיית גבינה]: שבת צה. – החולב והמחבץ והמגבן… חייב חטאת; רש"י – המחבץ – המעמיד החלב בקיבה, ולי נראה מחבץ עושה כמין כלי גמי, ונותן הקפוי בתוכו, ומי החלב שהן נסיובי נוטפין , ולועזין אותן אנקייד"ש . [גם לפי פירוש א' וגם לפירוש ב' (שהם למעשה שני שלבים בתהליך עשיית גבינה), הרי ענין החיבוץ הוא העמדת החומר הגולמי בתוך כלי קיבול כלשהו ע"מ לגבשו. בדומה לכך, פירש רש"י (ברכ' לו:) בענין המאכל הנקרא "חביץ" שהוא מתגבש ע"י הוספת נוזלים כגון שמן ודבש ].
9. חבת – "'מחבת' הוא כלי העשוי לטגון ולחבר חלקי הקמח ע"י טיגון". [החביתים (שבמקדש) היו מתגבשים ע"י טיגונם בשמן שבמחבת . אם כן, יש לדמות את הכנת המנחה המתגבשת בטיגון בשמן לחביצים הנ"ל שהתגבשו ע"י לישה בשמן ודבש – זה מתחבר ע"י טיגון בשמן שמחוצה לו, וזה ע"י השמן הפנימי שנילוש איתו].
[ונראה להוסיף לרשימתו עוד מספר מלים, כגון]:
10. חבצלת – שה"ש ב:א – אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים ; [המלה "חבצלת" נדרשת כלשון "חביון" ו"צל" על שם שעליה נחבאים זה בה (ראה 'חבה' לעיל)]: שהש"ר ב:ג – אני חבצלת… כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה חבצלת, הגדילה קורא אותה שושנה… ולמה נקראת חבצלת, שחבויה בצלה; מתנות כהונה – ולמה נקראת חבצלת שחבויה בצלה – בצל עצמה מתוך שכפולה בדפין הרבה נעשה זה צל לזה .
11. רחב – בראשית כו:כב – וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. [הרחבה היא סיפוח שטח לגוף המקורי, היינו חיבורם. ויש להעיר כי 'רחב' = 'חבר' בחילוף מיקום אותיות – תוצאת חיבור בין ב' גופים הוא גוף א' גדול ורחב. וכן מרמז לקירבה זו השל"ה הקדוש במסכת יומא]: השל"ה הקדוש (יומא – פרק דרך חיים תוכחת מוסר [נז]): קנה לך חבר… 'חבר' אותו אליך, 'רחב' [כמו הַרְחֵב] דבורך עמו, לדבר תמיד.
12. תחב – ["תחיבה" בלשון משנה היא תקיעת אמצעי בין שני גופים שמחבר אותם , כגון]: אהלות ג:ד – שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר… טָמֵא. הָיוּ תְחוּבִים בִּידֵי אָדָם, טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר; רע"ב – תחובים בידי אדם – שלא היה הבשר מחובר לעצם מעיקרו, אלא אדם תחבו לשם כדרך שתוחבים הבשר בשפוד.
13. סחב – ["סחיבה" בלשון מקרא היא מלה נרדפת לגרירה . כפי שחפץ יכול ליגרר לקראת מטרה או בכדי להתרחק ממנה, כך סחיבה מורה על גרירה לכל עבר (בניגוד לשרש הקרוב 'סחף' המורה רק על שטיפה וזרימה למרחקים). ברם, מצינו "סחבות" בספר ירמיה כשם עצם – "טפסן" בארמית]: ירמיה לח:יא-יב – וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת; ת"י – ואמר עבדא דמלכא צדקיה לירמיה שוי כען בלאי טפסן. [פירש"י ש"בלואי הסחבות" הם בגדים בלויים הנסחבים. אולם, מצינו מלה דומה בזוהר בארמית, המתארת את בגדיו של עֵשָׂו]: זוהר חדש שה"ש ח:-ט. – פתח ר"ש ואמר, כתיב: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וגו' (בר' כז:כז)… אינון לבושין לא הוו דידיה דיעקב [אלה הבגדים לא היו של יעקב], דהא אורייתא אסהידת [התורה העידה] דכתיב: אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל (שם פסוק טו), והכא כתיב: אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו! וכי בגדיו הוו? רֵיחַ הבְּגָדִים מיבעי ליה [היה צ"ל], מאי בגדיו! אלא בגדיו… ממש [היו באמת בגדיו של יעקב], ולאו דעֵשָׂו, ואף על גב דכתיב בִּגְדֵי עֵשָׂו, בטופסא הוו גביה. [בעל הניצוצי זהר פירש "טופסא" כלשון גזילה, היינו שגזל אותם עֵשָׂו מיעקב (מלשון "תפיסה" בלשון חז"ל ) – והבגדים נסתפחו ונתקשרו לרשות עֵשָׂו דרך גזילתם. ומכאן גם י"ל שבהשאלה נקראים בגדים ש"נסחבו" מרשות לרשות ("יד שניה") "סחבות", גם אם לא נגזלו – כי הבעלים החדשים קונים אותם והם מתחברים לרשותו ].
14. חבט – [שרש זה מורה על הכאת עץ הזית, כגון הופעתה בפרשתינו]: דב' כד:כ – כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ. [אולם רש"י בספר ישעיה -בניגוד לתרגום יונתן- מדגיש ש"חיבוט" קשור למטרת לקיטת התבואה הנחבטת]: ישע' כז:יב – יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם; ת"י – יִתְרְמוּן קְטִילִין קֳדָם ה' מִכֵּיף נַהֲרָא פְּרָת עַד נַחֲלָא דְמִצְרָיִם; רש"י – יחבט ה' – ת"י יתרמון קטילין. ואני אומר ב' לשונות הללו חיבוט ולקיטה נופלין זה על זה, כחובט זיתיו וחוזר ומלקטן… כך הקדוש ברוך הוא יתחיל האסיפה, כמו שנאמר [בפסוק הבא]: יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל. [לכאורה, תרגומו של יונתן כאן משקף את משמעות "חיבוט" המקובל במקרא ובכל מקום בש"ס, המורה על מכה / הכאה מכל הסוגים, כגון]: בבא קמא נ: – אמר רב: בור שחייבה עליו תורה – להבלו ולא לחבטו . [וכן במקומות אחרים פירש רש"י בעצמו ש"חיבוט" היינו בעיטה / מכה סתם]: ש"ב יז:יז – עֹמְדִים בְּעֵין רֹגֵל; רש"י – בעין רוגל – כובסי בגדי צמר שחובטין אותם שם שבועטים אותם ברגל. רש"י הושע ו:ט – מחבר בהן שני ראשין מן הבגד יחד כשחובטו במקלות.

[בכדי להבין את כוונת רש"י, יש לעיין יותר בדבריו]: ישע' כז:יב – יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; רש"י – יחבט ה' – ת"י יתרמון קטילין. ואני אומר ב' לשונות הללו חיבוט ולקיטה נופלין זה על זה… [כלומר, "יחבוט ה'" קשור ל"ואתם תלוקטו" בהמשך הפסוק . כל המפרשים פירשו "ואתם תלוקטו" כלשון אסיפה המופנית כלפי ישראל. אלא שיונתן הפריד בין "יחבוט ה'" לבין "ואתם תלוקטו", שכן כל הפרק עד כה מתמקד בפורעניות שמגיעות לשונאי ישראל, ולכן גם "יחבוט ה'" מופנה לצוררינו, לעומת הקטע של נחמה המתחיל ב"ואתם תלוקטו" . לעומת זאת, רש"י קישר בין "יחבוט ה'" ל"ואתם תלוקטו", ושניהם קשורים גם לפסוק הבא "יתקע בשופר גדול" , כפי שממשיך רש"י]: …כחובט זיתיו וחוזר ומלקטן, ואחרים מלקטין אותו מן הארץ. כך הקדוש ברוך הוא יתחיל האסיפה, כמו שנאמר : יתקע בשופר גדול . [סוף דבר, לפי רש"י אף שרש 'חבט' קשור לענין חיבור בפסוק הזה, שכן מטרתה כאן היא לצורך לקיטה ואסיפה].

[נסיים בתפילה שיקיים הרחמן ב"ה את נבואת ישעיהו, ויתקע בשופר הגדול ההוא עוד לפני ראש השנה הבעל"ט. שילקט את עמו החביב, ויחביא אותנו בצל כנפיו בב"א].

image_print

השאר תגובה