image_print

[בפסוק האחרון בפרשתינו, התורה מתארת את תוצאת שמירת מצוותיה במלה "תשכילו"]: דב' כט:ח – וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

[לכאורה, פירוש "תשכילו" הוא "תחכימו", וכן מתורגמים נגזרי שרש 'שכל' במקומות אחרים במקרא, כגון]: בראשית מח:יד – וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר… שִׂכֵּל אֶת יָדָיו; ת"א – אחכימינון לידוהי. יר' ט:כג – יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי; ת"י – יִשְׁתַּבַּח דְמִשְׁתַּבַּח דְחַכִּים וְאַלִיף לְמִידַע דְחַלְתִּי. יר' ג:ו – וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל; ת"י – עָבְדֵי רְעוּתִי וִיפַרְנְסוּן יַתְכוֹן בְּמַדַע וּבְחוּכְמָא. [ולכאורה, התרגום הירושלמי התכוון לפירוש דומה, שתרגם "למען תשכילו" כאן מענין  התבוננות]: תר"י – בִּגְלַל דְתִתְבּוֹנְנוּן יַת כָּל מַה דְמִתְעַבְּדִין.

[אלא שמצינו תרגום אחר לפועל "השכל", החל מהופעתו הראשונה בתורה, כתיאור לעץ הדעת]: בראשית ג:ו – וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. [שם תרגמה אונקלוס במלה אחרת לגמרי]: ת"א – ומרגג אילנא לאסתכלא ביה. [לכאורה, המלה "לאסתכלא" היא כמו המלה "להסתכל" בלשון חז"ל, מלה נרדפת עם "ראייה", כגון]: עירובין ד:ב – הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל, וְהָיִינוּ בְתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁכָה; רע"ב – שכבר הייתי מסתכל – בשפופרת של קנה חלול שהיתה מתוקנת למדת צפיית אלפים אמה.

[אולם, בוודאי שאין לשון "הסתכלות" זהה עם "ראייה" סתם, שכן מצינוה כתרגום של השכלה ממש במקומות אחרים, כדוגמת]: דב' לב:כט – לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת; ת"א – אלו חכימו אסתכלו בדא[1]. ישע' מא:כ – למַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו; ת"י – בְּדִיל דְיֶחֱזוּן וְיֵדְעוּן וִישַׁווּן דְחַלְתִּי עַל לִבְּהוֹן וְיִסְתַּכְּלוּן כַּחֲדָא. ישע' מד:ח – לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם; ת"י – מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מְטַמְטְמָן מִלְמֶחֱזֵי עֵינֵיהוֹן מִלְאִסְתַּכָּלָא בְּלִבְּהוֹן. [וכן כתרגומה של פועל "בינו"]: דב' לב:ז – זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; ת"א – אדכר יומין דמן עלמא אסתכל בשני דר ודר[2]. [וכך פירשו את המלה הארמית בהופעתה בספר דניאל]: דנ' ז:ח – מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא; אב"ע – משתכל – מגזרת שכל משתכל ומתבונן בקרנות; מצ"ד – מסתכל – מתבונן הייתי בהקרנות.

[כל אלה מצביעים על משמעות של  ראייה והבטה לעומק, בדומה למשמעות "בינה" / "התבוננות", כפירושם של אלה שפתרו אותה מלשון "בֵּין"[3]להבין דבר מתוך דבר[4]. ובכן, נוקט הזוהר במושג "עין השכל" ביחס להתבוננות אדם בעניינים נשגבים כגון במלאכים, וכביכול בשכינה וגם בהקב"ה בעצמו. (להלן תורף דברי הזוהר מתורגם לעברית)]: זוהר (ב:קטז:-קיז. -ת"ד) – [אמר רשב"י, אתה לא יכול להסתכל… במלאכים וכ"ש לא בהקב"ה ושכינתו, אבל בעין השכל של לבך אתה רואה בכולם… וכן אמר שלמה, שכתוב בו]: וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מ"א ה:יא), וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת (קהלת א:טז). [ובעל הספר "דף על הדף" השתמש במושג זה להסביר את המלה "הסתכלות" במספר מקומות שקשה להסבירן כלשון  ראייה פשוטה]: דף על הדף (מנחות מג:) – נכנס למרחץ ראה עצמו ערום, אמר: אוי לי שאני ערום מן המצות! נסתכל במילה[5], התחיל… השבח, שנאמר: למנצח על השמינית מזמור לדוד[6] (תה' יב:א). יש לעיין, דאטו לא הקפיד על זה כנכדו רבינו הקדוש ור' יוסי בן חלפתא[7]]. וי"ל דמש"כ דנסתכל היינו רק במחשבה, וכמאמר עקביא בן מהללאל: הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' (אבות ג:א). וכן… דוד המע"ה הסתכל ביום המיתה ואמר שירה (ברכות י.) – דהוי הסתכלות "בעיני השכל" ולא "בעיני בשר". וזהו אף שכתב בדוד שנסתכל במילה – והיינו בעיני השכל, ולא כפשוטו בעיניו ממש, דודאי הקפיד שלא להסתכל על ערותו.

[לפי זה, תִּרְגּוּמֵי המלה כלשון  הַחְכָּמָה וגם  הסתכלות קולעים למטרה דומה, היינו  הבנה ודעת. מכאן נציין תרגום שלישי, היינו שאונקלוס תרגם "למען תשכילו" בפרשתינו מלשון  הצלחה]: דב' כט:ח – וּשְׁמַרְתֶּם… לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן; ת"א – בְּדִיל דְתַצְלְחוּן יַת כָּל דְתַעַבְדוּן. [ואכן מצאנו תרגום דומה במקומות רבים במקרא, כמו]: יהושע א:ז – לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה… לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵך; ת"י – בדיל דתצלח בְּכָל אֲתַר דִתְהָךְ. ישע' נב:ג – הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי; ת"י – הָא יַצְלַח עַבְדִי[8]. [אמנם, י"ל שאף משמעות זו משתלבת עם הקו של  הבנה ודעת, שהרי החכם המשכיל בוודאי מסוגל יותר מהכסיל להצליח בכל דרכיו[9]].

[אונקלוס תרגם גם את הפסוק הבא כלשון הַחְכָּמָה]: בראשית מח:יד – וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר; ת"א – אחכמינון לידוהי. [רש"י ורוב המפרשים פירשו את המלה כלשון  חכמה והשכל]: רש"י – שכל את ידיו – כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו… יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו. [אולם, אברבנאל השווה "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" ל"הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" ול"סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל"]: אברבנאל בר' מח:יד – שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר – ברצות ה' שיתברך אפרים יותר… יוסף שמו בימינו לשמאל אביו, ואביו לא חשש להנחתו, אבל שלח ידו על ראש אפרים – עם היותו צעיר – ואת שמאלו על ראש מנשה… ופי' שכל כמו: וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל (ש"ב טו:לא), ועַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ (בר' לא:ח) כי הס' והש' מתחלפים.

[יש לשאול על פירושו זה של אברבנאל: מפרשי המקרא פירשו "הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" מלשון  סכלות ושטות, כגון]: בר' לא:כח – וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ; רד"ק – ר"ל אף על פי שאתה חכם, עתה היית סכל בזה הדבר; תוס' השלם – הסכלת סכלות ושטות היה בך[10]. [א"כ, מה שייך להשוות "עצת שטות" זו (מבחינתו של לבן) לפעולתו של יעקב בענין ברכת בני יוסף, שנעשתה בחכמה ותבונה, ואף כוּונה ברוח הקודש[11]? כ"כ יש להבין מה ענין "סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל", שתרגומו וענינו  קלקול[12], לברכתו של יעקב שהתכוון לתיקון, ולא ח"ו לחבלה וקלקול. ברם, בהשוואה האחרונה ללשון  קלקול, נראה שרמז אברבנאל למכנה משותף מפתיע בין שרש 'שכל' (חכמה) ל'סכל' (סכלות[13]). הרי הכסיל דרכו להיכשל ולהכשיל אחרים, ומשאיר תכניות מסוכלות ומקולקלות בעקבותיו. אולם, יש תכניות שגם החכם מוצא לנכון לקלקלם, כגון דוד שביקש מה' לסכל את עצת אחיתופל. וכך הוא גם במקרה של בני יוסף הצדיק, שתכנן סדר מסויים לברכתם, אבל יעקב שכל את ידיו, וע"י כך גם תכניתו של יוסף נסכלה. ובדרך הזאת יש להבין גם את השוואת אברבנאל את הפסוק "הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ". הנה דבריו המלאים של לבן]: בר' לא:כז-כח – לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. [הרי יש לפרשו "אני תכננתי לשלוח אתכם במסיבת פרידה גדולה ובכבוד רב, בפני כל עם ועדה, אבל אתה סכלת וקלקלת את כל תכניותי[14]].

[ומצינו בענין "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" מחלוקת תנאים במדרש]: בראשית רבה (תיאודור-אלבק[15]) צז:יג-יד – שִׂכֵּל אֶת יָדָיו (בר' מח:יד)… ר' יודה אמר נישתכלו ידיו של אבינו יעקב מליתן בכורה למנשה. ר' נחמיה אמ' ניתחכמו ידיו של אבינו יעקב ליתן בכורה לאפרים; [פירשו המפרשים את המלה "נישתכלו" מלשון "שכול"]: מהרז"ו[16] – שכל – לשון מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה (שמ' כג:כו), כדֹב שַׁכּוּל (הושע יג:ח). מנחת יצחק (ת"ד) – נישתכלו ידיו – נראה לפרש שר' יהודה קורא שכל בשי"ן ימנית, והיינו נשמטו ידיו של יעקב מליתן בכורה למנשה, שסירבו לנוח על ראש מנשה. ור' נחמיה מפרש ניתחכמו, וכמו שמתורגם באונקלוס: אחכמינון לידוהי.

[דעת ר' יודה א"כ מקבילה לפירוש אברבנאל הנ"ל, שפירש "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" כלשון  סיכול וקלקול, וקישר ר' יודה גם את לשון "שִׂכֵּל" ל"שכול"[17]. דעת ר' נחמיה במדרש היא היא דעת אונקלוס, שפירש "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" כלשון שכל וחכמה. אולם, בפסיקתא נמצאת הוספה ונימוק לדברי ר' נחמיה]: פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ג[18]ורבי נחמיה אמר, שכל – השכילו ידו של יעקב לרוח הקודש, כמה שכתב: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תה' פט:א); ["השכילו" לפי זה היא לשון כיוון, כפי שפירש ז"א שם]: זרע אפרים – השכילו ידיו כוונו ידי יעקב לרוח הקודש. [ויש להבין את הקשר בין "השכילו"  להכוונה, ואמנם ענין דומה מצאנו בתרגום לספר יהושע, כדלהלן].

[לאחר מות משה, צוה ה' את יהושע להגות בתורה ולשמור מצוותיה, וגם הבטיח ע"ז שכר]: יהושע א:ח – לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ… אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל; [עד כאן ראינו כמה וכמה תרגומים לפועל "שכל", אבל כאן תרגמו יונתן בתרגום ייחודי]: ת"י – אֲרֵי בְּכֵן תַּצְלַח יַת דַרְכָּךְ וּבְכֵן תַּכְשָׁט; [מה פירוש "תכשט", ומה הקשר ל"תַּשְׂכִּיל"? שרש 'כשט' בארמית מקביל לשרש 'קשט' בלשה"ק[19], המופיע פעמיים במקרא, ומציין  אמת]: תה' ס:ו – נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה; ר"י חיון – ר"ל אמת. משלי כב:א – לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת; מלבי"ם – קשט, אמת. קשט תרגומו של אמת. [אמנם חז"ל שימשו בשרש 'קשט' גם בענין ירית חץ, כגון]: במד"ר יב:ג – א"ר ברכיה יש מזיק שהוא פורח באויר כעוף וקושט כחץ. [י"ל שכפי שאמת ויושר הם אחים, כך בכדי שהחץ יגיע למטרתו, הוא חייב להיות מכוון הַיְשֵׁר למטרתו. ובכן מצינו שלושת המלים הללו, "קושט", "יריה" ו"מכוון" כמלים נרדפות, המתחלפות בלשונם ז"ל, כדוגמת]: פסיקתא רבתי מא:ו [20]דבר אחר מהו המוריה, אמר רשב"י בארץ שהיתה מקושטת כנגד מזבח של מעלה – אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה  (שמ' יט:יג)[21]; [ובתנחומא מופיעה המלה "מכוון" במקום "מקושטת"]: תנחומא פ' וירא ס' מה – רשב"י אומר מהו מוריה, מקום מורה מכוון נגד בית המקדש של מעלה, שנאמר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמ' טו:יז).

[לסיכום, כל מעשיו של המשכיל מכוונים וישרים, גם במקרה שצריך לסקל תכניות לא מוצלחות. נסיים בתפילה שנזכה לראות, להסתכל ולהשכיל במכון בית ה' בהר המוריה, מקום ה"ראוי כנגד בית המקדש של מעלה", כאמרם ז"ל]: ב"ר נה:ז – וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה… רשב"י אמר למקום שהוא ראוי כנגד בה"מ למעלה.

[1]  [וענין דומה בתרגום ירושלמי]: תר"י דב' לב:כט – אִלוּ חַכִּימוּ יִשְׂרָאֵל וְיַלִיפוּ אוֹרַיְיתָא.

[2]  [וכן "נבון", "תבונה", "בינה" מתורגמים בנגזרי "סוכלתן", כגון]: בר' מא:לג – נָבוֹן וְחָכָם; ת"א – סוכלתן וחכים. שמ' לא:ג – בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה; ת"א – בחכמה ובסוכלתנו. ישע' כט:כד – רוּחַ בִּינָה; ת"י – רוּחַ דְסוּכְלְתָנוּ.

[3] [בעל ספר אפיקי ים פירש את המלה מלשון "בֵּין"]: אפיקי ים שבת קד. (ר' יצחק אייזיק חבר, בעל הפתחי שערים) – ובינה הוא… להבין דבר מתוך דבר ולחלק החכמה לפרטים, ולכן נקראת בינה מל' בין, הבניים (ש"א יז:ד). [ונראה שתכונה זו שייכת גם לבנין, היינו בנין סברא איתנה. שכמו שסברא אמיתית בנויה על היכולת "לקרוא בין השורות" – להבין דבר מתוך דבר, והיא בין השאלות ששואלים לע"ל (שבת לא.), כך במישור הגשמי, כל חוזקו של בנין תלוי על שילוב של טיט וטיח בין הלבנים].

[4]  [השוה את מאמר פ' שמות בענין שרש 'בן', וקישרנו לו גם את "בינה", וכולם קשורים  לבנין בגשמי ובמופשט].

[5]  [גירסת הספרי, ואתחנן ל"ו, והשוה למנחות מג:].

[6]  [ובגמרא הוסיפו הסבר]: מנחות מג: – "על מילה שניתנה בשמיני".

[7]  [ראה שבת קיח:].

[8]  [דוגמאות נוספות לתרגום זה: ש"א יח:ה, יד; ירמיה י:כא, כ:יא, כג:ה].

[9]  [ומעין נימוקו של מצ"צ בספר משלי]: משלי א:יב – מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע; מצ"צ – משכיל – ענין הצלחה, כי המצליח במעשיו נראה להבריות שעושה בהשכל.

[10]  [כך פי' גם ר"י בכור שור, אלשיך וחתם סופר (שם פ' כז), ואף מפירוש אברבנאל בעצמו בפ' ויצא משמע כן].

[11]  [ראה במדבר רבה יד:ה וכן פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ג שהובא לקמן].

[12]  ת"י – קַלְקֵל כְּעַן יַת מִלְכָּא דַאֲחִיתוֹפֶל.

[13]  [לשון  טפשות ושטות, כדוגמת]: ש"א יג:יג – נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ; ת"י – טְפֵישְׁתָּא לָא נְטַרְתָּא. ש"א כו:כא – הסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה; ת"י – אִסְתַּכָּלִית וְאִטַפָּשִׁית. קהלת א:יז – ודַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת; רש"י – וסכלות – שטות.

[14]  [כ"ז כמובן רק טענתו של לבן, אבל יעקב בוודאי עשה בחכמה, כפי שהשיב מיד: כִּי יָרֵאתִי… פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי (בר' לא:לא). ולכן יש שפירשו (ראה למשל מגיד תהלות, פ' ויצא) אף את הביטוי הייחודי "הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" מענין שכל, ומשמים הוציא את הניב הזה שיש לפרשו לכמה פנים. ואולי עפ"ז יש להבין למה רש"י לא פירש את המלה "הִסְכַּלְתָּ" בשום מקום, וגם התרגומים רק העתיקו את המלה מעברית ולא תרגמוה, בניגוד לת"י בנביא שרגיל לתרגם שרש 'סכל' כלשון  טפשות (ראה ש"א יג:יג, כו:כא, יר' ד:כב, ה:כא, כי היא מלה רבת-משמעויות)].

[15]  [כתב יד וטיקאן (כי"ו)].

[16]  [בפירושו לפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ג. ושם הגירסא "שכל ידיו של יעקב בבכורתו של מנשה" – לשון  הרג וחיסול, כדוגמת]: יר' נ:ט – כְּגִבּוֹר מַשְׁכִּיל; מצ"צ – משכיל – מל' שכול והרג, כמו: ומשכלת גוייך היית (יחז' לו).

[17]  [בחילוף אותיות זסשר"ץ. וכן יש להעיר על קירבת שרש 'כשל' וכן 'כסל' בחילוף מיקום אותיות].

[18]  [והשוה במדבר רבה יד:ה].

[19]  [רמב"ן בר' מא:מז, וי' כג:כח. ובענין הקשר בין במשמעויות השונות, ע' רשר"ה תה' ס:ו, מלבי"ם משלי כב:א].

[20]  [ומעין כן מופיע גם ביל"ש שה"ש ד:תתקפח].

[21]  שמ' יט:יג – סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה; תר"י – מִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם אוֹ גִירֵי דְאֵשָׁא יִתְקַשְׁתּוּן בֵּיהּ.

image_print