נצבים: חקירת עקירה – נפלאות שפת הקודש

image_print

[שרש 'נתש'[1] מופיע רק בפרשתינו בכל חמשה חומשי תורה]: דב' כט:כז – וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. [אונקלוס ורש"י פירשוה מלשון  טלטול (העברה)]: רש"י – ויתשם ה' – כתרגומו וטלטלינון, וכן הנני נותשם מעל אדמתם (ירמיה יב:יד).

[רבים השוו את שרש 'נתש' לשרש 'נטש', ואף הביאום כדוגמא למופת של חילוף אותיות ת' וט' (דטלנ"ת)[2]. וכך משמע גם מרש"י במקום אחר]: יחזקאל יט:יב – וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה לָאָרֶץ הֻשְׁלָכָה וְרוּחַ הַקָּדִים הוֹבִישׁ פִּרְיָהּ הִתְפָּרְקוּ וְיָבֵשׁוּ מַטֵּה עֻזָּהּ אֵשׁ אֲכָלָתְהוּ; רש"י – ותתש – כל נתישה ונטישה[3] היא דבר המוטל בפיזור על פני כל הארץ.

[אולם, הגם שקרובי ענין הם, יש בכל זאת להבחין ביניהם. רד"ק למשל, חילק את נגזרי 'נטש' לשתי מחלקות עיקריות; הראשונה, הוראתה  עזיבה, הנחה]: וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת (ש"א י:ב), וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן (שם יז:כח), כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב (ישעיה ב:ו), וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק (בראשית לא:כח), וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה (יחזקאל כט:ה)[4], תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג:יא), כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ (ש"א יב:כב), וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים (שם יז:כב), וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ (משלי יז:יד)… ענין הכל ענין עזיבה והנחה. [המחלקה השניה הוראתה  התפשטות, פרישׂה]: וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה (במדבר יא:לא), ענינו ויפשוט. וכן: וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה[5] (ש"א ד:ב), וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (שם ל:טז), מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה[6] (ישעיה כא:טו), כלם ענין פשיטה והנחה[7]. [ומכאן בהשאלה הכינוי  לסוג של ענפים]: ונקראו מזה הענין הַסְּעִפִּים הארוכים שמתפשטים אנה ואנה נטישות: וְאֶת הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז (ישעיה יח:ה), הָסִירוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ (ירמיה ה:י)[8].

[במבט ראשון לכאורה יש להשוות את מחלקה ב' של רד"ק (פשיטה) למשמעות 'נתש' על פי מכנה משותף  פיזור (ואכן כך קישרם רש"י הנ"ל ביחזקאל). ברם, על אף היסוד המשותף הזה, אין להתעלם מההבדל הבולט שביניהם:  הפיזור וההתפשטות המתוארים בכל פסוקי מחלקה ב' של 'נטש' ברד"ק, הם על פי דעתו ותכניתו של המפזר[9], שבוודאי אינו מתכוון לנתק את המתפשטים ממוצאם ומקורם. בניגוד לכך, הפסוקים שחבר רד"ק בערך 'נתש' מורים כולם על  טלטול ועקירה[10], כגון]: יר' יב:יד – הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם; ת"י – הָא אֲנָא מְטַלְטֵיל לְהוֹן. מ"א יד:טו – וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל; ת"י – וִיעַקֵר יַת יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַרְעָא. יר' א:י – רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ; ת"י – לְמֶעֱקַר וּלְתַרָעָא וּלְאַבָּדָא. יר' לא:לט – לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס; ת"י – לָא יִתְעַקֵר וְלָא יִתְפַּגֵר. יחזקאל יט:יב – וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה; ת"י – וְאִתְעַקְרַת בִּתְקוֹף מֵאַרְעָא בֵּית שְׁכִנְתָּא לְאַרְעָא אוֹחֲרֵי. מיכה ה:יג – וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ; ת"י – וְאַעֲקַר שְׁתִילֵי עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ.

[עכ"פ, למרות ההבחנה הנ"ל בין מחלקה ב' של שרש 'נטש' ברד"ק (פשיטה) לבין הוראות אלו של שרש 'נתש', שתיהן משתתפות בכלל ענין  פיזור, כאמור. לעומת זאת, מחלקה א' של שרש 'נטש' ברד"ק (עזיבה והנחה) אינה נוגעת בהכרח  לפישוט ופיזור בכלל, רק  בעזיבה או  בהזנחה והשארה ללא השגחה. עכ"פ נראה לבדוק את שני השרשים האלה לעומק בכדי לנסות להבין את משמעותם היסודית וההבדלים הדקים שביניהם. נתחיל עם מלים הקרובות לשרש 'נטש', שלפי מחברת מנחם אות נ' שלו אינה שרשית, וחברו בערך 'טש'. ומצינו, בסה"כ חמישה שרשים במקרא בעלי אותיות 'טש' (וכן מלים קרובות בארמית ובלשון חז"ל) הקרובות כולן לעניני  פיזור, התפשטות, מריחה וכו'. ונבדוק אותם אחד אחד].

  1. נטש – [כאמור, מורה על עניני פיזור והתפשטות מחד, ועל  עזיבה והזנחה מאידך].
  2. פטש – [הפטיש מפוצץ ומפזר רסיסים לכל עבר[11], ולכן המשילו תלמידי ריב"ז את רבם ל"פטיש חזק"]: ברכות כח: – וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה; ערוך (ערך 'פטיש') – פטיש החזק – פירוש, כשם שמתפזרות ניצוצות תחת הפטיש, כך מתפזרות הלכות בשמו בכל העולם.
  3. רטש – [חז"ל פירשו "רטושים" כמו "נטושים", ושתיהן מורות על עזיבה, אלא ש"רטושים" עזיבה על דעת הבעלים ו"נטושים" בע"כ]: ב"מ לח:-לט. – מאי שנא הנך דקרו להו נטושים, ומאי שנא הני דקרו להו רטושים? נטושים דבעל כרחן… רטושים – דמדעתן. [רש"י פירש "רטוש" לרוב כלשון  ביקוע[12]. ובפירושו להושע, הביא גם פירוש ב', היינו  עזיבה]: הושע י:יד אֵם עַל בָּנִים רֻטָּֽשָׁה; רש"י – רוטשה – נבקעה, וכן: נערים תרטשנה (ישע' יג:יח), ועולליהם ירוטשו (שם יג:טז). ל"א רוטשה עזובה, כמו נוטשה. [ברם, לפי פי' ביקוע -העיקרי לפי רש"י- יש לדמותו לשרש 'פטש', היינו שהדבר מתבקע ומתפזר לכיוונים שונים].
  4. עטש – [המלה מופיעה במקרא פעם אחת]: איוב מא:י – עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר; תרגום – זרירוהי תנהר נהורא. [ולפי רש"י, המלה "לזורר" ג"כ מורה על עיטוש (כעין התרגום באיוב)]: מ"ב ד:לה – וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו; רש"י – ויזורר – נתעטש[13]. ["זורר" מורה על  הפיזור[14], כפי שמצאנו בתפילת טל]: תפילת טל[15]: זֶרַע בָּן עִתִּים חִפַּשֹ. לָעַד בְּלִי יֶאְפַּס. טַל זוֹרֵר עַל פַּס. כְּבַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס; פירוש בית לוי למחזור – זורר – לשון פיזור[16].
  5. לטש – [הפירוש הפשוט של "לטוש" הוא חידוד, צחצוח, השחזה[17]. ברם, רבים פירשו ש"לטוש" ו"נטוש" מתחלפות, כדוגמת]: בר' כה:ג – וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים; רש"י – ולטושים – הם בעלי אהלים המתפזרים אנה ואנה, ונוסעים איש באהלי אפדנו, וכן הוא אומר: וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (ש"א ל:טז), שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו. [כמו כן להיפך, "נטוש" מתפרשת כמו "לטוש"]: ישע' כא:טו – מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה; רש"י – וחרב נטושה – פשוטה על פני הארץ… ד"א נטושה כמו לטושה כל אותיות אשר מוצאיהם קרובים להיות ממקום אחד מתחלפות זו בזו נ' בל' כענין שנא': לעשות לו נשכה (נחמיה יג:ז) – כמו לשכה; רד"ק – חרב נטושה שפשטה בארצם… ויש מפרשים[18] כמו לטושה. [לפי רש"י שם בבראשית, וכן לפי רש"י ורד"ק בפירוש הא' שלהם בישעיה, "נטושים" מורה על  פיזור, התפשטות, בעוד שלפי פירוש הב' של שניהם בישעיה, "נטושים" מורה על  ליטוש, חידוד[19]].

[אמנם לגופו של ענין, יש להציע גם קשר עקרוני בין "ליטוש" בהוראת  צחצוח והברקה לבין  פיזור, התפשטות. שהרי האבן הטובה המצוחצחת מחזירה ומפיצה את זוהר האור הנופל עליה, וכעין דברי האדמו"ר ריי"ץ מליובאוויטש בסגנון לשון חכמת הנסתר]: אגרות הקודש (חלק ד, דף רפ"ט) – כשם שהמאור התפשטותו הוא אור המאיר, כן הוא באור המתקבל בדבר המלוטש מתפשט באור המאיר, היינו שהוא טופח ע"מ להטפיח[20].

  1. טשטש – [תרגומה של "טיחה", הוא "טש" דהיינו פיזור טיח על פני שטח כלשהו]: וי' יד:מב – וטח את הבית; תמ"י – ויתטש ית ביתא. [וכן בלשון חז"ל]: פסח' ל: – אין טשין את התנור באליה; רש"י – טשין – לשון טח. [ומכאן לשון חז"ל "טשטוש" (מריחה), כדוגמת]: תוספתא גיטין ז:י – נמחק או שנטשטש. [וקרוב לכך גם ענין  שפשוף ולטישה, כגון]: ביצה לד. – ואין טשין אותן במטלית; רש"י – טשין – שפין.

[לסיכום, בהשוואה מול השרשים האחרים בעלי אותיות 'טש', נראה שההוראה המשותפת לכל נגזרי שתי אותיות 'טש' היא  התפשטות / פיזור. ברם, הוראת  עזיבה / הנחה של מחלקה א' של רד"ק, היא תוצאה מצויה  -אבל לא הכרחית- של מעשה ההתפשטות, היינו שֶכְּברירת מחדל, חפצים מפוזרים יֵעָזבו ויונחו, אבל בוודאי שאינו מן הנמנע שבעליהם יחליט בכ"ז לאספם].

[את הפסוקים הנ"ל שחבר רד"ק בערך 'נתש', חבר מנחם בן סרוק בערך 'תש' (כדרכו, שכן סובר שאות נ' בתחילת תיבה איננה שרשית, לרוב). כמו כן חבר אותם בעל החשק שלמה בערך 'תש' (המורה ביסודו על "רפיון הדביקות" כלשונו), אולם חבר ח"ש בערך זה עוד מלה שלא חוברה במחברת מנחם]: דברים לב:יח – צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי; [רש"י (ורוב המפרשים) פירש "תשי" כלשון  שכחה, וגם הביא שחז"ל פירשוה כענין  חולשה]: רש"י – תשי – תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם. [ברם, חשק שלמה חבר "תשי" גם בערך 'נש' (המקביל לערך 'נשה' של רד"ק [ענין  שכחה[21]]), והסביר שהשרשים 'תש' ו'נש' קרובי ענין הם, וזה תורף דבריו בערך 'תש']: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" – מלשון נתישה, והיינו חולשת כח הדביקות בה'… צור שילדך עזבת, במעמד ההתש וחולשת כח הדבקות בו. כי גם פעל "תש" בעצמו הוא כפי הנראה מלשון נשה, [כדוגמת] "גִיד הַנָּשֶׁה" (בר' לב:לג) – דהיינו העתקה וסור הדבקות. [ואכן, בערך 'נש' פירש ענין  שכחה בעצמו כלשון  הסחה והעתקה מהזכרון ומההשגחה, וזה ת"ד שם]: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דב' לב:יח) ופירושו, צור שהוא נשכח… וכן "יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי" (ישע' מד:כא), "וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה" (תה' פח:יג)… שהוא ענין העתקה שמעתיק את הדבר מזכרונו והשגחתו[22].

0000

0000

[ויש להעיר, שיש פסוקים[23] שלפי רוב המפרשים מורים על  שכחה, שרש"י פירשם מענין  טלטול וקפיצה (היינו  העתקה ועקירה[24])]: יר' כג:לט – וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא; רש"י – ונשיתי – לשון: גיד הנשה (בר' לב), ולשון: נשתה גבורתם[25] (יר' נא:ל) – קופץ ומטלטל ממקום למקום. בר' לב:לג – לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה; רש"י – גיד הנשה – ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון  קפיצה, וכן: נשתה גבורתם (יר' נא:ל), וכן: כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים את כל עמלי (לקמן מא:נא). [ברם, רד"ק (ערך 'נשה') הציע מיזוג בין שתי ההוראות הללו בפירושו לפסוק "גיד הנשה"]: גִּיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב:לג), אמרו רבותינו ז"ל (חולין צא.): כי נקרא כן שנשה ממקומו ועלה, כלומר כאילו שכח מקומו וסר לו ממנו[26].

[שתי מלים נוספות חבר חשק שלמה בערך 'תש': 1. "תיש" –  זכר העזים. 2. "יתוש" (לשון חז"ל) –  חרק מעופף קטן. 3. ונציע להוסיף לרשימה זו גם את השרש 'כתש' –  סחיטה. ונסביר את אלו המלים אחת אחת]:

  1. תיש – [דרשו חז"ל קשר בדרך רמז בין המלה "תיש" לבין התשת כח]: סנהדרין פב: – אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב: זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ (משלי ל:לא), ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע [זמרי] אותו היום. והמתין לו פנחס עד שתשש כחו[27]; רש"י – ארבע מאות וכו' – זרזיר בגימטריא הכי הוו. מתנים – לשון המתנה. או תיש – עד שתשש כחו[28].
  2. יתוש – [קישר חשק שלמה בין ה"יתוש" לבין לשון "תש"]: וקראו בלשונם מין זבוב קלוש וחלוש-כח "יתוש": "יתושים וזבובים" (בראשית רבה ה:ט). [מצד אחד, היתוש משמש כדוגמא למופת של ייצור רפה ושולי, כגון]: סנהדרין לח. – אדם נברא בערב שבת… שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. תנחומא (בובר) חקת נב – אילו היתה [ארץ] חשבון מליאה יתושין, אין כל בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר. [אמנם מצד שני, אפילו בו יש את הכח להתיש ולהחליש את את ענקי הקומה והכח]: שבת עז: – חמשה אימות הן, אימת חלש על גבור: אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל. ויקרא רבה כב:ג – אמר ר' אחא בכל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו… ואפילו על ידי יתוש טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים… וזימן לו הקדוש ברוך הוא יתוש אחד ונכנס לתוך חוטמו והיה אוכל והולך עד שהגיע למוחו התחיל מנקר את מוחו.
  3. כתש – [מצינו את המלה במשלי במובן לחיצה ומעיכה]: משלי כז:כב – אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ. [צייר שלמה המע"ה נסיון להפריד את הכסיל מכסילותו כפי שמפרידים את האוכל מהפסולת במדוכה. ובלשון משנה המלה מופיעה רק בענין זיתים, היינו  דחיקת הזית במכתש בכדי להוציא ממנו את מיצו. וכן לשון רש"י]: רש"י שמות כז:כ – כתית – הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים. [כלומר, מעשה הכתישה מטרתו למצות ולרוקן את השמן מן הזית, להפרידו מעיקרו, ולהשאיר רק פסולת מותשת במקומה].

[עכ"פ, ברור מהדברים שיש הבדל בין הוראות היסוד של 'נתש' ו'נטש', כי שרש 'נתש' מורה כאמור על  טלטול / שכחה / הפרדה ועקירה (היינו,  תלישה וסילוק החלטי[29]), משמעויות החמורות בהרבה מהוראות השרש 'נטש' שמשמעותו הפצה ופיזור ולא  עקירה לחלוטין (כדוגמת חלקת אדמה בשמיטה עליה נאמר "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ", שבכ"ז אינו שולל עבודות חיוניות של תחזוקה בסיסית)].

[ואכן, העונש שיפקוד את החוטאים מתואר בשפה מחרידה בפרשתינו, המתאימה להחלטיות לשון "נתישה"]: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה (דב' כט:כז). [וכן נקט הנביא בלשון נתישה גם בתיאור העונש המגיע לאויבי עם ישראל]: כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם (ירמיהו יב:יד)…

[אמנם, פרשתינו תמיד נופלת מיד לפני יום הדין, והרי שערי תשובה אינן ננעלין לעולם[30]. והנה עדיין בתקופת שבעה דנחמתא עומדים אנו. ולפלא – ממשיך שם הכתוב בדברי נחמה באותה לשון "נתישה" ממש כלפי ישראל, אבל הפעם בהקשר של  רחמים ונחמה!]: ירמיהו יב:יד-טו – …וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם. וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ; [מסביר אברבנאל את הענין]: אברבנאל שם יב:יד-טו – …ואת בית יהודה אתוש מתוכם ובזה הודיעו שיפקוד גלות בבל וישיבם לירושלם.

[שנזכה בקרוב לראות את קיום נבואה זו, ואת אחותה להלן שניבא הנביא]: ירמיהו לא:לז-לט – הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִבְנְתָה הָעִיר לַה'… לֹא  יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם.

[1]  [לשיטת רד"ק וסייעתו].

[2]  [רד"ק (ערך 'נתש', 'צבט'), ספר זכרון לר' יוסף קמחי (חלוף דטלנ"ת), ספר מהלך (ר' משה קמחי, דף יד:); ספר נימוקים (על שרשים לרד"ק לר' אליהו בחור, ערך 'רטש'). וראה רד"ק יר' יח:יד, כג:לט].

[3]  [במודפסים נמצאת גירסא זו וגם גירסת "ונטיעה", אולם מצאנו "ונטישה" במהדורה קדומה (ונציה רפ"ה)].

[4]  [ושים לב שרש"י בישע' טז:ח (מובא להלן בהערות) פירש פסוק זה כלשון  הפצה, כענין מחלקה ב' ברד"ק].

[5]  רש"י – ותטש המלחמה – ותתפשט המלחמה, כמו: והנם נטושים על פני הארץ (ש"א ל), וכן: וינטשו בלחי (שופ' טו).

[6]  רש"י – וחרב נטושה – פשוטה על פני הארץ כמו: והנם נטושים על פני כל הארץ (ש"א ל), וינטשו בעמק רפאים (שם כה)…

[7]  [ורש"י נקט גם במונחים "פיזור", "הפצה"]: שופ' טו:ט – וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי; רש"י – וינטשו – ויתפזרו. ישע' טז:ח – שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם; רש"י – נטשו – נפצו כמו: ונטשתיך המדברה (יחז' כט), והנם נטושים (ש"א ל), וינטשו בעמק רפאים (ש"ב ה:כה). ([ונקט רש"י גם במלה לועזית שתרגם "לעזי רש"י כלשון  שטיחה]: יחז' כט:ה – וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה… עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה; רש"י – ונטשתיך המדברה…  א"י אטינדר"י טו"י בלע"ז; לעזי רש"י – תרגום: ואשטח אותך.) ['נטש' מורה גם על  השלכה, הטלה (וגם  הפלה  – ראה רש"י יחז' לא:יב), אמנם רש"י קישר גם הוראות אלו לענין  הפצה]: עמוס ה:ב – נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ; רש"י – נטשה על אדמתה – כל דבר המושלך ומוטל ונופץ על השדה קורהו נטישה. [ושמא קרובה לכך המלה הייחודית "יטושׂ" (עם ש' שמאלית)]: איוב ט:כו – כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל; [כלומר, יפרוש את כנפיו וישליך את עצמו ויפול על הפגר שרוצה בו].

[8]  [וכן כתוב על סוג ענפים המתפשטים]: ישע' טז:ח – שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם.

[9]  [אם כי לעתים בע"כ של ה"מתפשטים", בהתאם לפירוש חז"ל (ראה להלן בסעיף 'רטש')].

[10]  [וכן על  הפסקה / עזיבה]: יר' יח:יד – אִם יִנָּתְשׁוּ מַיִם; ת"י – לָא יִפְסְקוּן מִמְטַר. רש"י – אם ינתשו מים – אם יעזבו מים.

[11]  [ושם נרדף לפטיש הוא "מפיץ" לפי המפרשים]: משלי כה:יח – מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר; אלשיך – מפיץ הוא פטיש יפוצץ וישבר סלעים; מלבי"ם – מפיץ. פטיש המפוצץ סלעים, מפץ אתה לי (ירמיה נא:כ).

[12]  [מ"ב ח:יב; ישע' יג:טז, יח].

[13]  [ופי' נימוקי יוסף שהיא לשון  פישוט זרועות]: נ"י ב"ב ד. – לעשות מחיצה י' טפחים בין הגגים כדי שאם יעבור שום אחד מהם לגג חבירו יהא נתפס כגנב ולא מצי משתמט ולומר אימצוריה – כמו אימזורי, כדכתיב: ויזורר הנער, דהיינו פישוט עצמות (מ"ב ד). [והשוה רבינו חננאל שם; וכן הביא ערוך, ערך 'מצר' ב'. ועכ"פ הכל ענין  התפשטות והשתרע].

[14]  [מעין פיזור והתפשטות הרוח והלחלוחית שגורמת העטישה].

[15]  ["תפילת טל" חוברה ע"י ר' אליעזר הקליר (עלי תמר, ירוש' תענית א:א)].

[16]  [וקרובה "זורר" למלאכת "זורה" (ע' רד"ק 'זור', 'זרה') ענין  פיזור, ומובא בירושלמי מקרה הדומה לעיטוש]: ירוש' שבת ז:ב – רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה [נ.ב. – דין זה אינו מובא להלכה. ע' תשובות רע"א א:כ לנימוקיו בענין].

[17]  ש"א יג:כ – לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ; ת"י – לְחָרָפָא גְבַר יַת פְּרָשֵׁיהּ. תה' ז:יג – חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ; רש"י – פורביר"א בלע"ז; לעזי רש"י – לע"ז: פורבי"ר forbir , תרגום: לצחצח. [והוא גם לע"ז רש"י ל"ברק" באיוב כ:כה, כא:כד. וכן ל"למרק" ביר' מו:ד. כולם מורים על  חידוד וצחצוח, כי פעולות קשורות הן, הברזל המחודד הוא המבריק ומצוחצח והממורט (ומעין המשמעות המקורית של המלה  furbishבאנגלית, המורה על  השחזה ועל  הברקה וצחצוח)].

[18]  [כגון אביו של רד"ק]: ס' זכרון לר"י קמחי (דף 71) – חלוף דטלנ"ת: לטושה, נטושה.

[19]  [וכן בתלמוד פרש"י "נטושה" כלשון  השחזה, היינו  מחודדת]: סנהדרין צה: – אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: מַגָּלְךָ נטושה?; רש"י – מגלך נטושה – שחוזה מגלך להרוג את אלו.

[20]  [ויש להוסיף ג"כ שהשחזת אבנים טובות ומתכת גורמת לפיזור שיירים וזיקים לכל עבר].

[21]  [והעיר רר"ח נ"י על הביטוי "דבי נשא" המופיע רבות בתלמוד (רש"י [שבת כג:] פ' או כלשון אביו או חמיו), שהציע בעל המוסף הערוך שמקורו מענין  שכחה]: ערוך (נשא א') – גברא דזבן אדעא אמצרי דבי נשא (ב"ב יב:) – פי' סמוך לשדה של חמיו… א"ב – פי' בית הנשכח, כי הנשים הנשואות שוכחות בית אביהם, מלשון: נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת… בֵּית אָבִי (בר' מא:נא).

[22]  [והשוה תורה תמימה (דב' לב, אות נח) שהציע ששרש "תשי" הוא 'נתש', כלש' "תש כחו", חלש. וראה גם תורת חיים (ר' אברהם שור, לובלין, שנת שפ"ד) לסנהד' מו., שפ' "תשי" כלש'  טלטול, כמו "ויתשם". וראה גם מדרש שכל טוב (בובר) בר' לב:לג, שפ' את לש' "גיד הנשה" בעצמה מענין  שכחה, והציע שיסוד כולם  חלש. (והשוה גם רד"ק, ערך 'נשה')].

[23]  [היינו את הפסוקים "ונשיתי" ו"נשני" שמביא רש"י בפירושיו (המובאים כאן)].

[24]  [שכן במקום אחר השווה רש"י את עניני "עקירה" ו"קפיצה"]: בראשית כח:יז – אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם; רש"י – שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה.

[25]  [רד"ק חברו בערך 'נשת', ומנחם חברו בערך 'שת' (מחלקה ה'), ע"ש].

[26]  [ושמא יש להציע שגם רש"י רמז שהמושגים "עקירה" ו"שכחה" קרובי ענין הם (היינו  עקירת הזכרון), ולכן הסביר את רוב נגזרי שרש 'נשה' כלשון  עקירה בעוד שפירש "תשי" כלשון  שכחה. וכן לפירוש ב' של רש"י, הרי  התשת כח אינה אלא עקירת כח, בדרך החלשה טבעית].

[27]  [ופסוק זה במשלי נדרש כל'  התשת כח גם בדרך אחרת]: איכה רבה ה:א – ר' יצחק פתח: זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ (משלי ל:לא), בנוהג שבעולם אדם מגדל שני זרזרין בתוך ביתו אחד גדול ואחד קטן כובש את הגדול לפני הקטן; חידושי רדכובש את הגדול לפני הקטן – דרש או תייש שמתיש כח הזרזיר הגדול, אשר כח במתניו (ודרש "או" כמו "דהא" לפני הקטן).

[28]  [היינו שנדרשת מהמלה "תיש" שמעשה הבעילה מתשת את כח האדם (וכלשון רמב"ם [דעות ד:יט] "כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכחו תשש"). ושמא יש לרמוז מכאן קשר גם לחיוב עונת האשה שנלמד מן התיש והאיל (אולי לרמוז נדרש איל וכח, אבל כח זה הולך ותשש), כמובא ברש"י, פ' וישלח]: בר' לב:טו – עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים; רש"י – עזים מאתים ותישים עשרים – מאתים עזים צריכות עשרים תישים… ובבראשית רבה (עו:ז) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה… הספנים אחת לששה חדשים… נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים… ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר.

[29]  [כפי שרש"י פירש לשון 'נתש'  כעקירה מהשרש, כגון]: יר' כד:ו – וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ; רש"י – אתוש – ל' עקירה. [וכך נקט במלה זו בפתרון שרש 'נסח' (וגם "לְשָׁרֵשׁ" במובן  תלישה מהשרש)]: דב' כח:סג – וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה; רש"י – ונסחתם – ל' עקירה וכן: בית גאים יסח (משלי טו:כה), איוב לא:ח – וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ; רש"י – וצאצאי ישורשו – יעקרו השרשין.

[30]  מדרש תהלים סה:ו.

image_print