image_print
ושים בסלע קינך
ַוַיְּרא ֶאת ַהֵקּ ִיני ַוִיּ ָשּׂא ְמ ָשׁלוֹ ַויּ ֹ ַאמר ֵא ָיתן ָמוֹשֶׁבָך ְו ִשׂים ַבֶּסַּלע ִקֶנָּך (במדבר כד, כא) "דברי תורה" – אמר רבי שמואל בר נחמני – "כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם" (עירובין נד:). אחד המקומות בהם אפשר לראות במובהק את תכונתם זו של דברי תורה היא לשון הכתוב. יכול אתה לקרוא משפט באופן אחד, ופתאום – על ידי שינוי משמעותה של מילה בודדת, לגלות בו משמעות חדשה ושונה בהחלט. ניקח את המשפט 'ושים בסלע קינך', מה רוצה בלעם בדברים אלו? בפשטות הוא פונה אל הקיני ומשיאו עצה, ראוי שתקבע את מושבך בסלע. וכך מבאר הרמב"ן את הדברים: "וישא משלו ויאמר – להם בדרך עצה, איתן מושבך ושים בסלע קינך – כלומר שים מושבך במקום איתן, ובסלע – קינך, שתסור ותרד מתוך עמלק פן תספה עמו, ותשים בסלע איתן מושבך עם ישראל". לדעת הרמב"ן מתייחס כאן בלעם בנבואתו לאירע שיקרה בעתיד בזמן מלחמת שאול בעמלק (שמואל א, טו), שאז אמר שאול לקיני " ְלכוּ ֻסּרוּ ְרדוּ ִמתּוְֹך ֲע ָמ ֵל ִקי, ֶפּן אֹ ִס ְפָך ִעמּוֹ, ְו ַא ָתּה ָע ִשׂ ָיתה ֶח ֶסד ִעם ָכּל ְבּנֵי יִ ְשָׂר ֵאל ַבֲּע ָ לוֹתם ִמ ִמּ ְצָריִם". יושם לב שהרמב"ן שינה את סדר הדברים בפירושו, והעביר את הציווי 'שים' אל תחילת המשפט: שים מושבך במקום איתן – ובסלע יהיה קינך. לדעתו שיעור הכתוב הוא "[ב]איתן [שים] מושבך, ושים בסלע קינך". כאילו מילת 'שים' משמשת גם עבור תחילת הפסוק. גם רס"ג עושה כך בתפסיר שלו, ומתרגם "יהי מושבך חזק, ותשים בסלע קינך". ברור שפשטות המילים 'איתן מושבך' אינה ציווי לעתיד, אלא תיאור המצב העכשוי: מושבך איתן, כפי שמדגיש התרגום המיוחס ליונתן המפרש את המילים כביטוי של התפעלות: " ָמה ַת ִקּיף הוּא ִמ ְשׁרוֹיְָך" [מה איתן הוא ַמ ֲחנֶָך], וכפי שכותב גם רש"י: "איתן מושבך – תמה אני מהיכן זכית לכך? הלא אתה עמי היית בעצת 'הבה נתחכמה לו'. ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל". מדובר כאן במצב קיים כבר, מושבו של הקיני איתן. ובלעם מתפלא על כך. רס"ג ורמב"ן שינו את המשמעות לגמרי, 'איתן' לדעתם אינו תיאור של המקום בו הקיני יושב כעת, אלא המלצה של המקום שראוי לו לשבת בו: יהי איתן מושבך, כפי שכותב רס"ג, או 'שים באיתן מושבך' כפי שמנסח זאת הרמב"ן. מה הביא אותם להידחק כך ולשנות את פירושה הפשוט של המילה? התשובה ברורה, ההמשך הוא שדחק אותם. אם מושבו של הקיני הוא איתן כבר כעת, כפי שמבינים רש"י והמיוחס ליונתן, מדוע מייעץ לו בלעם שישים את קינו בסלע? משמע שעתה עדיין אין מושבו איתן. לפיכך הוכרחו רס"ג ורמב"ן לפרש גם את 'איתן מושבך' כמדבר על העתיד ומייעץ לקיני לעשות כך. הקושיא אכן קשה מאוד: פתח הכתוב בתיאור מצב, והמשיך בעצה לעתיד. אמנם רבי יוסף בכור שור מבעלי התוספות, הופך את הכיוון לגמרי! לדעתו גם 'ושים בסלע קינך' אינו עצה לעתיד אלא תיאור המצב הקיים. וכך הוא כותב " ְו ִשׂים – שם דבר, כלומר: ושימת מושבך בסלע חזק". בור סיד או בור סוּד דברי ה'בכור שור' צריכים פירוש כדי לחשוף את המרגלית הטמונה בהם. לשם כך נתבונן בדברי המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ח) "בור סיד שאינו מאבד טיפה"; לשון המשנה מוזר, שהרי לא מדובר כאן בבור מלא סיד שממילא אין אפשרות להכניס בו מים, אלא בבור מסוייד. ואכן רע"ב מעיר שם שיש לגרוס 'בור סוּד', וביתר ביאור בפירוש 'מגן אבות' להרשב"ץ: "והגירסא המדוקדקת הוא בור סוּד, לא בור סיד, רוצה לומר 'בור של סיד', ומה שבח יש בו? אבל בור סוד הוא בור שסדוהו יפה, כמו המקואות והשיחין שהם מסויידין יפה ומעמידין המים שלא יבלעו בקרקע ובכתלין. וסוּד הוא פעול, על משקל 'שׁוּ ֵבי מלחמה' (מיכה ב, ח), 'נוּגֵי ממועד' (צפניה ג, יח), 'מוּ ִלים היו' (יהושע ה, ה), שיאמר מהם ליחיד שוּב, נוּג, מוּל… ובשלמותו היה ָסיוּד, על משקל 'עושר ָשׁמוּר' (קהלת ה, יב), ובא חסר יו"ד כדרך נחי העי"ן".
רשב"ץ מלמד אותנו כאן עיקרון לשוני חשוב: שרשים שהאות האמצעית שלהם היא ו"ו (המכונים 'נחי העי"ן', על שם שעין הפועל שלהם היא 'נחה' ואינה נשמעת בהגייה) עוברים התכווצות, ובמקום להגיד ָסיוּד אומרים סוּד, כשם שמצינו "שכל הבית ַ טוּח בזהב" (מידות ד, א) דהיינו ָט ַ יוּח, ובלשוננו היום: ְמֻטיָּח. אך דווקא דברי הרשב"ץ יכולים להראות לנו כי אותו הדבר יכול להיות גם ב'בור סיד'! גם הפירוש של 'סיד' יכול להיות 'מסוייד', כמו שמצינו "שדה נִ ָירה" בלשון התוספתא (ב"מ ט, ה) "שמא זו נירה וזו אינה נירה, זו מזובלת וזו אינה מזובלת". דוק! כשם ש'מזובלת' הוא תואר של השדה, כך 'נירה' פירושו שדה חרושה, שדה שנעשה בה ניר. ושתי הצורות נמצאות זו ליד זו בלשון הברייתא במסכת עירובין (יז:) "שדה בּוּר ושדה נִיר… שתיהן נירות, שתיהן זרועות, שתיהן בּוּרוֹת". בּוּר – על משקל בּוֹר סוּד, נִיר – על משקל בּוֹר ִסיד. נמצא שגם הנוסח שלפנינו מיושב ומאושר: בור סיד אינו בור של סיד, אלא בור מסוייד. ְו ִשׂים בסלע קינך מעתה נחזור לפסוקנו: " ְו ִשׂים בסלע קינך" פירושו – ָ וּמוּשׂם בסלע קינך, בדיוק כמו ש'בור סיד' פירושו בור מסוייד. אין זה ציווי לעתיד אלא תיאור המצב הקיים, בדיוק כמו 'איתן מושבך'. וישנם פסוקים נוספים עם מילה זו. הנביא עובדיה (א, ד) אומר על ֵע ָשׂו: " ִאם ַתּגְ ִבּ ַ יהּ ַכּנֶּ ֶשׁר, ְו ִאם ֵבּין ָ כּוֹכ ִבים ִשׂים ִקנֶָּך". משפט הפותח ב'אם' אינו יכול להיות משפט ציווי, היה מתבקש 'תשים קינך', ואכן ראב"ע שם נדחק וכותב: 'שים' כמו תשים. אבל לפי ר"י בכור שור הפירוש נפלא! "ואם בין כוכבים נמצא קינך". וכן "ַויֶָּרם ַה ַטּ ָבּח ֶאת ַהשּׁוֹק ְו ֶה ָע ֶל ָ יה, ַויָּ ֶשׂם ִל ְפנֵי ָשׁאוּל, ַויֹּ ֶאמר ִהנֵּה ַהנִּ ְשׁאָר ִשׂים ְל ָפנֶיָך ֱאכֹל" (ש"א ט, כד). הלשון נראה תמוה: הטבח שם לפני השאול את השוק, ואומר לו 'שים לפניך'? הרי השוק כבר מונח לפניו! אמנם לפי ה'בכור שור' הדברים מאירים: הנה הנשאר ָ מוּשׂם לפניך, אכול. כדברי ר"י בכור שור מוכח מלשון המיוחס ליונתן והתרגום הירושלמי " ִדּי ַשִׁוּית ְבּנִ ְקַריָּא ְד ִטנַָּריָּא ְמ ָ דוֹרְך" [אשר שמת בנקרת הצור דירתך], לשון העבר מראה בבירור שהם לא פירשו את 'ושים בסלע' כעצה לעתיד אלא כתיאור מצב שכבר התרחש. וכן עולה לכאורה גם כן מפירוש רש"י, שאמנם אינו מפרש בהדיא את מילת 'ושים', אבל הוא מתאר הכל בלשון עבר "ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל". אם רש"י היה סבור ש'ושים בסלע' הוא עתיד, היה צריך הדבר לבוא לידי ביטוי בפירושו. אלא שהוא מפרש 'ושים בסלע' כמו ' ְושׂוּם בסלע', ָ מוּשׂם בסלע הוא קינך. ר"י בכור שור גילה לנו אפוא משמעות חדשה במילה ' ִשׂים', היא יכולה להתפרש במשמעות של ציווי, כדעת אונקלוס, רס"ג ורמב"ן. והיא יכולה להתפרש במשמעות של תואר: קינך ָ מוּשׂם בסלע. אלו שני משפטים שונים בתכלית, המשליכים על כל הפסוק. וכך, שינוי מובנה של מילה אחת מאיר לנו את הפסוק באופן שונה לגמרי.
image_print

Yaqov Loyfer

Contributing Author at Veromemanu Foundation
Yaqov Loyfer

Latest posts by Yaqov Loyfer (see all)