image_print

האזינו

שרש 'עקש' מופיע לראשונה במקרא בפרשתינו: דבריםלב:ה – שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. 

רש"י נקט בשתי מלים בפירושו למלה זו – "עקום" ו"מעוקל": רש"י – דור עקש – עקום ומעוקל, כמו: וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ (מיכה ג:ט), ובלשון משנה: חולדה ששיניה עקומות ועקושות. כלומר, 'עקש' מורה לפי רש"י על ענין  עיוות. ויש להעיר שר' שלמה בן אברהם מאורבינו, בעל אהל מועד(ספר "שמות הנרדפים" הראשון), מנה לא פחות מעשר מלים נרדפות לשרש הזה, שהמשותף לכולן היא ענין  העקימות: 1. עקש 2. עוה [עוות] 3. עקל 4. סלף 5. פתל 6. לוז 7. עקב 8. עול 9. און 10. עמל. אמנם א"כ מה מיוחד בשרש 'עקש', ובמה הוא שונה מהקבוצה העשירה הזאת? במיוחד יש להבין את ההבדל בין המלים המופיעות בפסוק שלנו: "עִקֵּשׁ" ו"פְתַלְתֹּל". 

נציין שצמד השרשים 'עקש' ו'פתל' מופיע גם במקומות אחרים: ש"בכב:כוכז– עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. רבים כבר שאלו אודות השינוי מההתאמה המדוייקת בזוגות האחרים ("חסיד תתחסד"), ומדוע כאן לא כתוב בדומה לכך: "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְעַקֵּשׁ"?

במאמרינו לפ' תולדות בדקנו את המלה "עקש" מבחינת קישורה למלים אחרות בעלות אותיות 'עק', שנראה שקשר זה גם מרומז ברש"י כאן, בהשוותה לשרשים 'עקם' ו'עקל'. אמנם במאמר הנוכחי נבדוק את שרש 'עקש' מבחינת קירבתו לעשר מלים / שרשים אחרים בעלי אותיות 'קש', והם: 1. קשה 2. קשת 3. בקש 4. מוקש / נקש  5. קשח 6. קש 7. לקש 8. קשוא 9. קשר 10. עקש. נראה שמשותף לכולם עניני  קשיחות ו/או  ליכוד, ריכוז ודחיסה, שכן תנאי קדום לקשיחותו של חפץ הוא כינוס וצמצום מרכיביו, ונבדוק אותם אחד אחד.

  1. קשה – מלה המורה על  קושיוקשיות: לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ (דברים טו:יח).
  2. קשת – חז"ל דרשו מלת "קשת" מלשון  קשיותוקושי: בראשיתרבהנג:טו – וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת (בראשית כא:כ) – רבה וקשיותי עמו; יפהתואר – רבה וקשיותו – כל מה שרבה בגידולו והולך רבה וגדלה קשיותו עמו; מת"כ – רבה… וכתב "קשת"… ע"ש קושי ערפו ואמוץ לבבו. 

    שרש 'קשת' מורה גם על הקשת השמיימי: בראשיתט:יג – אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. ברם, אף משמעות זו מתפרשת מלשון  קושי: בראשיתרבהלה:ג – אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית ט:יג) – קישותי דבר, שהוא מוּקש לי. אפשר כן? אלא קשין דפירי; חןטוב (דףרלו) – אלא קשין דפרי – ירצה כמו קשין דפרי הוא הגרעין שבתוך הפרי, והוא הקושי של הפרי… כן קישותי שאמרתי הוא לשון קושי וכעס, כלומר הקושי שלי וכעסי שאני מתכעס על  עולמי נתתי בענן – ירצה, אני מייסר את עולמי על ידי הענן ועל העבים אצוה מהמטיר עליהם מטר.

  1. בקש – כהמשך לסעיף הקודם (ש"קשת" נדרשת כלשון  קשיות/קושי), נעיר שחז"ל דרשו את המלה "קשת" גם כמו לשון "בקשה": בבאבתראקכג. – וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (בראשית מח:כב), וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי (תהלים מד:ז)! אלא, חרבי – זו תפלה, קשתי – זו בקשה; מהרש"א – מלת בקשתי לפי הדרש ממש מלשון בקשה וב' בקשתי במקום שנים כמו בבקשתי.

    במבט ראשון, דרשה זו נראית תמוהה מאוד, שהרי ה"מבקש" דבר-מה מֵחֲבֵרוֹ ידבר בלשון רכה ופייסנית, על אחת כמה וכמה אם בקשתו מופנית כלפי אביו שבשמים! 

    אמנם יש לציין ששרש 'בקש' מופיע רבות בענינים קָשים, כדוגמת: שמותב:טו – וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה. שמותד:כד – וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. ש"אכ:א – וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. ש"אכד:ט – הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ.

    וכן נציין שהמלה "בקשה" אינה מופיעה בין שלוש עשר הלשונות של תפלה שמנו חז"ל. וי"ל שיש במשמעות "בקשה" עניני  תביעהודרישה ישירה מאת השי"ת, כפי שמשה רבנו מרמז בתפלתו, לפי המדרש: 

    דבריםרבהואתחנןב:א – אמר [משה] לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת לי כל מי שאין לו בידי וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו? עכשיו איני אומר שמתבקש לי אצלך מאומה, אלא חנם עשה עמי מנין ממה שקרינן בענין ואתחנן אל ה'. דהיינו איני מתחצף לנקוט במלה "מתבקש" במשמעותה הקשה של תביעה על פי דין ומשפט, אלא בלשון תחינה ומתנת חנם.

  1. מוקש – שרשה של "מוקש" הוא 'יקש' לדעת רד"ק, ונגזריו מופיעים עם מ' או י' בתחילה, כמו: כִּי מוֹקֵשׁ הוּא (דברים ז:טז), פַּח יָקוֹשׁ (הושע ט:ח), כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים (ירמיה ה:כו), מֹקְשִׁים שָׁתוּ לִי (תהלים קמ:ו), מִיַּד יָקוּשׁ (משלי ו:ה), בְּמוֹקְשִׁים יִנְקָב אָף (איוב  מ:כד). וכן עם ו' תמורת י' (בחילוף אותיות אהו"י): פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ (דברים ז:כה).

    [רד"ק אמנם חבר כערך נפרד גם את השרש 'נקש', אבל מסייג את דבריו שם בכך שאף הוא מורה על ענין  מוקש. וזה תורף דבריו שם: בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע (תהלים ט:יז), פירוש… ופועל כפיו הוא המוקש לו… וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי (שם לח:יג), כלומר שמו מוקש. כי נקש ויקש ענין אחד. וממשיך להשוות "פן תנקש" (משרש 'נקש'), ל"פן תוקש" (משרש 'יקש'): והנפעל: פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם (דברים יב:ל), כמו: פֶּן תִּוָּקֵשׁ (שם ז:כה)].

    חז"ל דרשו "מוקש" מלשון  קשיותוקושי:אסתררבהפתיח' ט – ר' יודא בר' סימון פתח: מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם (איוב לד:ל)… בשעה שהמלך חנף ומושל על הבריות, ממוקשי עם, מן קשיותיהן וחוביהן דבריתא די לא עבדין רעותיה דברייא עלמא; עץיוסף – מן קשיותיהון כו' – מפני קושי ערפם ורשעת הבריות שאינן עושין רצון בורא העולם ב"ה.

    וכך מסביר חשק שלמה (ערך 'קש') את ענין הקשיות של נגזרי 'קש': פַּח יָקוֹשׁ (הושע ט:ח), מִפַּח יוֹקְשִׁים (תהלים קכד:ז) – מלשון קשוי, והוא מין מצודה הנעשה… מדבר קשה – מעץ או ממתכות הלוכד את הנתפס ברגלו או בגופו [ולכן] נקרא "יקוש"… אמר: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים, הַפַּח נִשְׁבָּר (תהלים קכד:ז) – מזה ראיה שהוא מִדָבָר קשה שנופל עליו לשון "שבירה".

  1. קשח – אף שרש זה מורה על  קושי במיוחד בענין קושי הלב, כפי שסיכם רד"ק בשרשיו: הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא לָהּ (איוב לט:טז), תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ (ישעיהו סג:יז), ענין אכזריות וקושי הלב. 
  2. קש – לפי חשק שלמה בשם התוס', "קש" הוא החלק הקשה של קנה השבולת: ח"ש ('קש') – לשון קשוי נקרא התבן "קש": "לְקוֹשֵׁשׁ קַשׁ" (שמות ה:יב), "יֹאכְלֵמוֹ כַקַשׁ" (שם טו:ז). והוא הקלח התחתון שבשבולת הסמוך לקרקע שהוא קשה כעץ, ואינו רך כחלק מהקלח שלמעלה ממנו הקרוב לשבולת, שהוא רך וראוי למאכל בהמה, והוא הנקרא "תבן"… וכן הוא בתוספות פרק המקבל (ב"מ קג.): ש"תבן" הוא הרך הנקצר עם השיבולת, ו"קש" הוא הנשאר בקרקע. 

    כנגד זה, רש"י בחומש פירש "קש" מלשון  ליקוט: שמותה:יב – לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן; רש"י– לקשש קש לתבן – לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט. קש לשון לקוט. על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות. ברם, נראה שאין סתירה, שכפי שהערנו בפתח המאמר, תנאי קדום לקשיחותה של ישות הוא  כינוסוצמצוםרכיביה; אוספים את קני הקש המפוזרים ומרכזים אותם לגוש  אחד (ערימת שחת), העומד לצורך הפצה מבוקרת לעשיית לבנים או למאכל בהמה.

  1. לקש – רד"ק (ערך 'לקש') פירש שהמלה מורה על  איחור בכלל, ואיחור זה מתבטא במספר צורות, כדוגמת: יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ (דברים יא:יד) – היורה הוא המטר הבא ראשון ומלקוש הוא המאוחר. וכן העשב המאוחר: וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ (עמוס ז:א)… וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ (איוב  כד:ו)… שיאחרו הכרם לצורך הרשע.

    אולם חז"ל דרשו את "מלקוש" כמלה כפולה ("מל" ו"קש" [כולל  קשיות]): תעניתו. – תנו רבנן: יורה… שמשיר את הפירות… תלמוד לומר מלקוש, מה מלקוש לברכה – אף יורה לברכה. או אינו מלקוש אלא שמפיל את הבתים… מלקוש, אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: דבר שמל קשיותיהן של ישראל. דבי רבי ישמעאל תנא: דבר שממלא תבואה בקשיה. במתניתא תנא: דבר שיורד על המלילות ועל הקשין; רש"י – שמפיל את הבתים – ומשמעו כדלקמן, שמל קשיותן של ישראל, אי נמי: שמל דבר הקשה – חותך ומשבר את הבתים.

  1. קשוא -לפי חז"ל,  קשיםהםלגוףהאדם:ברכ' נז: –  למה נקרא שמָן קשואים – מפני שהן קשים לגוף כחרבות.מכילתאדרביישמעאלבשלחמסכתאדויסעפרשהא – את הקשואים שהיו קשים למעיהם. 

במדבריא:ה – אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים; רש"י – את הקשאים – אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות.

  1. קשר -הידוקם של חפצים ביחד מכונה "קשירה" – ולא דווקא ע"י קשר או לולאה, כדמצינו אצל "קשירת" התפילין, כמבואר בסמ"ג: ספרמצוותגדולעשיןכ"ב (ת"ד) – אמרינן בפרק הקומץ (מנחות לה:, ובתוס') – מאימתי מברך עליהם, משעת הנחתן… [אביי ורבא דאמרי תרוייהו:] משעת הנחה ועד שעת קשירתן, פירוש קשירתן זהו הידוקן בשעת הנחתן, כמו שיליא הקשורה בוולד… ובמסכת מקוואות (י:ג), מונה קשרים שאין צריך שיבא בהם מים בשעת טבילה, ומונה שם קשר של ראש בזמן שהוא אוצא… פירוש שקבוע ואינו עולה ויורד כשלנו. ומדאין צריך להתירו בשעת טבילה, יש ללמוד שקשר של קיימא הוא. פירוש "אוצא" – דחוק כלומר נקשר בדוחק, כמו אוצצא בפרק המפקיד (ב"מ מ.). כלומר, הצמדת הרצועות לעור בחוזק ו"קושי" – היא קשירתן. 
  2. עקש -כפי שראינו, רש"י (דברים לב:ה) פירש את המלה "עקש" כלשון "עקום" ו"מעוקל", וכך המלה בד"כ מתפרשת כענין  עיוות במקרא, כגון: משליב:טו – אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם; רש"י – ונלוזים במעגלותם – כל ל' נלוז ל' עקמימות הוא שבכ"מ הוא סמוך לעקש ועקש הוא ל' עקום כמו שנאמר ומעקשים למישור (ישעיה מב). 

    לעומת זאת, קיימת בלשון הראשונים משמעות שנייה ל"עקש", היינו  קושיעורף /סרבנות, כדוגמת: שמותלב:ט – וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא; אברבנאל – עם קשה עורף הוא – י"מ שלא יסורו מעקשות לבבם. בראשיתמב:ט – וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם; אברבנאל – חזר יוסף [להלן פסוק י"ב]… לא כי ערות הארץ באתם לראות… כמעקש: לא כי ערות הארץ באתם לראות. וכן משמעות זו קצת מרומזת במדרש, שדרש "עקשות פה" כלשה"ר, שהוא "קשה" כשפיכות דמים: משליד:כד – הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה; מדרשמשלי (בובר) פרשהד:כד – הסר ממך עקשות פה – זה לשון הרע, שהוא קשה כשפיכת דמים. ובמדרש לקח טוב מכנה את "חיזוק הלב" של פרעה "מתעקש": פסיקתאזוטרתא  שמותט:לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע (קהלת ח:יג) – וטוב לא יהיה לרשע. זה פרעה הרשע, שהיה מתעקש לשלוח את ישראל. וראה רד"ק (ערך 'עקש'), שסיכם את כל נגזרי 'עקש' בשלוש מלים: הכל ענין עזות.

עכ"פ, על פי כל הנ"ל נראה להציע ששרש 'עקש' הוא מעין שרש כפול, היינו 'עק'-'קש', המשלב את הוראות היסוד של שניהם:  עקוםוקשה. כלומר, דרכו המעוותת של העקש וצורת חשיבתו העקומה מובילות אותו אך לייסורים קשים ומוקשים.

אלא שמצינו צד חיובי גם לחוצפה ועקשות / עזות, כמאמרם ז"ל בענין בלעם הרשע: סנהדריןקה. – אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב לא תלך עמהם, ולבסוף כתיב קום לך אִתם; רש"י – חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני – דאהני ליה מה שהחציף פניו לומר לשלוחי בלק לינו פה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילה לא תלך – והדר אמר לך [קום לך אִתם]. והוסיף בספר ברכת אברהם שאם עזות מועילה אפילו למזימת רשע, כ"ש שעקשות לטובה תועיל: ברכתאברהם (דףס') – באו חז"ל להשמיע לנו בזה שהעזות והחוצפא של בלעם הפכה את הציווי כפי רצונו ברשעותו. ונראה דהעיקר יש ללמוד מזה שגם לטובה, שמדה טובה מרובה, אם אדם מתעקש לטובה גם במקום שרואה עיכובים רבים ונסיונות, ונראה שיש עליו גזירות. אבל אם לא מתיאש אלא מתחזק בעקשות לטובה, יתבטלו הגזירות ויתהפכו לטובה, כפי חוזק החלטתו לטובה. ומצוטט בשם הגר"א: מכתבמאליהו (תשובה, יוםכיפור, סוכותחלקב',דףתקסא) הגר"א ז"ל אמר שכלל הוא ברוחניות "עקשן יצליח".

וגם במדרש מצינו מדת החוצפה וקשיות העורף לשבח: שמותרבהמב:ט – אמר רב יקים ג' חצופים הם, חצוף בחיה: כלב, בעוף: תרנגול, ובאומות: ישראל. אמר ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן; או יהודי או צלוב, א"ר אבין עד עכשיו קורין את ישראל בחוצה לארץ האומה של קשה עורף; ידימשה – או יהודי או צלוב – פי' בשעת גזירת השמד נותנים הברירה ליהודי, או יהודי ואצלוב אותך על העץ והוא נותן את נפשו ואינו רוצה להמיר דתו. נמצא קשה עורף לשבח.

ואכן על פי מדת ה"עזות" זכו ישראל לקבלת התורה: ביצהכה: – מפני מה נתנה תורה לישראל – מפני שהן עזין; רש"י – עזים – קשים להנצח; מרומישדה (לנצי"ב) – נראה דפירושו, שעזות מועלת לקיום התורה, אף על גב שמגיע להם מזה הרבה צרות ומניעות, אבל רוח ישראל סובל הכל ויכולין לקיימה.

שאלנו למעלה על דבר הופעת המלים "עקש" ו"פתלתל" כזוג פעמים מספר במקרא, כמו בפרשתינו ובנביא: וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל (ש"ב כב:כז). הסבירו חז"ל (ספרי האזינו, שח:ה) שהפסוק הזה מלמדינו את הכלל של "מדה כנגד מדה". אמנם, עדיין לא פורש מדוע לא נשנה עם "עקש תתעקש" בהתאם ל: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם (תהלים יח:כו).

בטרם נפנה לשאלה זו, נעיר שבעל החתם סופר רמז לטעם נוסף -וחיובי- לפסוק "ועם עיקש תתפל": בראשיתכט:יב – וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא; רש"י – ומדרשו אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות. ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה; תורתמשה– לפי פירש"י שאמר לה אחיו אנכי ברמאות, ורוב בנים הולכים אחר אחי האם… רק יעקב תיקן זה לטובה דהיינו: ועם עיקש תתפל (ש"ב כב:כז). משמע מדבריו שמקשר "ועם עקש תתפל" גם למדת היישרות של רבקה אמו, והא כיצד תתוקן עקימות ע"י פתלתול?

ראש ישיבת טשעבין, ר' ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, המחיש את הענין: דבירהמוצנע (דףנ"ג) – בחור זה שכל הילוך מחשבתו עקום ואין מבין דבר ישר, לזה אולי יועיל הא דכתיב: עם עקש תתפתל – דדוקא בעקמימות שייך לפעמים להושיעו… צריך לנסות כל מיני דרכים שאינם מקובלים בדרך כלל מאחר ולא ניתן להשיג את שכלו של משוגע.

י"ל ששני מיני עקשים הם – 1. עקש בשיטה זדונית, שכלפיו מתאימה תגובה נגדית, בדרך מדה כנגד מדה. 2. עקש בטבעו, המכונה "משוגע" בלשון בעל דביר המוצנע הנ"ל. משוגע, או אמיתו בעל צורת מחשבה מעוותת ומעוקמת מוטבעת, ממש אינו מסוגל לחשוב בדרך ישרה ותקינה. ביחס לסוג אדם כזה, תגובת עקשות לעקשותו תוביל אך לעקשות מוגברת ולעוד פורענות. אמנם בדומה לאמרתם ז"ל "מדה טובה מרובה ממדת הפורענות", ניתן להסב לטובה אפילו את מדת העקשות גופא. הרי לא מצינו כפל של שרש 'עקש' ("עקשקש"), כפי שמצינו אצל "פתלתול" – היינו פיתול מכופל. פיתולם של סיבים בצורה שזירתית סביב סביב מוביל ל"פתיל" – היינו חוט מתוקן וישר. וכך יש ליישר ולתקן את העקש, דווקא ע"י תכונתו העקומה – שיעוות את עיוותו, עד שיחזור לאמת.

הדרך הרגילה לפתור תסבוכות ולשחרר מעצורים וסתימות היא ע"י התפלה. בפ' וירא, מספרת התורה שנתעקרו כל נשי בית אבימלך בעקבות לקיחת שרה לביתו:כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם (בראשית כ:יח). אמנם אברהם התפלל בעדן ונתרפאו: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ (שם פסוק יז).

עקרות זו מכונה במדרש "קשר", ש"הותר" בזכות תפלת אאע"ה: בראשיתרבהנב:יג – וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים… מתחלת הספר ועד כאן לא נאמר בלשון הזה. כיון שהתפלל אבינו אברהם הותר הקשר הזה, כי עצור עצר נאמר עצירה בפה עצירה בגרון עצירה באוזן, עצירה מלמעלה, עצירה מלמטה, והכל אומרים על דבר שרי אשת אברם.

ופירש מהרז"ו שסגולת התפלה היא ליישר ולהסיר את הפתלתל: מהרז"ו (שם) – בלשון הזה – לשון תפלה לא נאמר עד פרשה זו: ויתפלל בעדך, ואחר כך: ויתפלל אברהם, ומ"ש הותר הקשר הזה. נראה שדעת המדרש שלשון תפלה הוא מלשון נפתולי אלהים נפתלתי, שפירש"י שם מלשון עקש ופתלתל. ואונקלוס תרגם שם מלשון תפלה… ושניהם אמת, שהאלהים עשה את האדם ישר, אך בחטא האדם נעקש היושר, ונעשה פתלתול בעולם, והתפלה לישר ולהסיר הפתלתל. וזהו: נפתולי אלהים, שתחילה נעקשתי ונתפתלתי בהשגחה, ואח"כ ע"י התפלה הותר הפתלתל. ומציע שלשון "תפלה" ולשון "פתול" נבנות מאותיות זהות, ומורה "תפלה" על היפך ה"פיתול", כפי שמצינו בשרשים אחרים המלמדים על דבר והיפוכו: ועל שם זה נקרא תפלה לפי שמסיר הפתלתל, וע"ד: סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ (שמות כז:ג), וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (איוב לא:יב).

ואנו תפלה שכל עקשותינו תנוצל אך לקיום מצוותיו ולתקן עולם הפוך ומעוקל במלכות כסא כבודו ית' – שדומה לפתיל התכלת.

1  בהערות של ר' שעוועל כתב: "ועקושות" בגמרא (חולין נו.) – ליתא, וע"ש בדקדוקי סופרים אות ט שבכ"י – איתא. וראה גם מנחת יהודה לרש"י כאן. והשוה גם מגילה כד,ב. וראה פלתי סימן ל"א, שגרס כרש"י. 

2  שרש 'עקם' בעצמו אינו מופיע בכתבי הקודש, רק בתרגום (ובדברי חז"ל), לרוב כתרגומו של 'עקש'.

3  ובתהלים לשון דומה: תה' יח:כוכז – עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל.

4  ראה מבוא לבר' רבה (אלבק, דף 5) שהביא נוסחאות רבות אחרות. ברם, כולם דורשים "קשת" מל'  קושי. ובחידושי אגדות למהר"ל (ר"ה כג:) כתב: הקשת הזה הוא נקרא קשת בעבור שהוא ממדת הדין והוא קשה.

5  מת"כ – דבר שהוא מוקש לי, כלומר דומה לי. ופריך: אפשר לומר כן שהוא דוגמא לכבודי ית'?

6  וכן הביא אבן יק' לריקאנטי (פ' נח) ואדרת אליהו (בראשית יח:). ובעץ יוסף לב"ר פי' כלשון קליפת הפרי.

7  לסיכום: "קשתי" נדרשת כל'  קושי מבחינת 1. "קשין דפירי", המורה על קליפת הפרי ה"קשה" לעומת בשר הפרי בעצמו (או על הגרעין הקשה שלו, או על קשיות דין המבול), 2. "מוקש לי", ל'  היקש. לפי תפא"י (מכות א:ז [מובא באנצ' תלמודית ע' 'הקש']), המלה נגזרת מֵהַקָּשַׁת קורנוס (ע"ש לנימוקו. והוא מל': "וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן" [דנ' ה:ו]. ונראה להוסיף בד"מ שמתכת המוקשת בפטיש בסדן, מתקשה ומתחזקת). וראה פירוש אב"א (ר' אברהם בן אשר, תלמיד ר"י קארו) לב"ר לה:ג שסיכם: נמצא מלת קשת היא מורכבת מלשון קש ומלשון היקש. 

8  והציע מחבר ספר "התורה והתלמוד" שלשון "בקשה" עצמה קשורה למלה "קשה", והיא מורה על הרצון  לרכךאתהלבהקשה: התורהוהתלמוד (חלקב', דףקלהת"ד) – ולולא דמסתפינא הייתי אומר… שעיקר שרש "בקשה" – 'קשה', והב' שימושית: הפצר לרכך הלב הקשה… בקשה – הסרת ושלילת הקשה.

9  והשאלה בוודאי שייכת גם לראש הדרשה "חרבי – זו תפלה". אלא, שכבר מצינו תפלה משולה למצבי מאבק, 1. קרב / מלחמה, 2. פלילים / משפט, 3. חרב (היינו עניני  נחישותואומץבמטרהלהיוושע), כדלהלן: 1. קרב / מלחמה – אמרו ז"ל שתפקיד הש"ץ הוא לעשות "קרב" למען הצבור: ירוש' ברכ' ד:ד – זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל, אלא בוא וקרב – עשה קרבינו, עשה צרכינו עשה מלחמותינו1. 2. פלילים / משפט – וכן דרשו "תפלה" מן 'פלל', ל'  משפט: סנהד' פב: – ויעמד פינחס ויפלל (תה' קו:ל), אמר ר"א… ויפלל – מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. 3. חרב – בר' מח:כב – לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי; רש"י – בחרבי ובקשתי – היא חכמתו ותפלתו; פ' ברטנוראלרש"י – דאשכחן התפלה נקראת חרב, כדכתיב: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. וראה גם גור אריה בר' מח:מב. ~~~תת הערה 1 [וכן פירשו "קרבן" מענין קרב ומלחמה]: ר' בחייבמ' כח:ז – קרבני לחמי (במ' כח:ב) מלשון קרב ומלחמה. העמקדברוי' ט:ז – קרב אל המזבח – מל' מלחמה נגד המסטינים, ומזה נקרא בכלל שם קרבן מלשון קרב.

10  ובבנין התפעל יש לה משמעות  דרישהוזימוןלדין, כדוגמת: תעניתכט. – בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש; רש"י – מתבקש – ליהרג, ברמז אמר ליה, שלא יכירו בו אנשי המלך. ש"אכח:יג – אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ; רש"י – אלהים ראיתי – מלאכים שנים משה ושמואל שנתיירא שמואל שמא אני מתבקש בדין והעלה משה עמו. 

11  בספרי (ואתחנן פיסקא כו) מופיעות י"ג לשונות (למרות שהפיסקא פותחת "עשרה לשונות נקראת תפלה". והשוה דב"ר ב:א ויל"ש תתי"א שאכן מופיעות בכל אחד מהם עשרה ביטויי תפלה.

12  עכ"פ בענין צרכי יחיד, כמו תפילת מרע"ה ליכנס לארץ. ובענין "ויעמוד פינחס ויפלל", עי' בספרי הנ"ל, שהביא פסוק זה כראיה רק ללשון "עמידה", ואילו ללשון "פלל" הביא פסוק אחר: "ויתפלל אל ה'". וגם הדמויים למלחמה ופלילים שהבאנו בהערה לעיל, פירשו רבים שהם מסמלים את המאבק נגד היצר וכדומה.

13  וראה בבאור מעין גנים לכלה רבתי ג:טו שהציע קשר בין 'נקש' ל'נשק'. 

14  וראה ס' שערי התלמוד, דף תרכד, הערה 288.

15  וראה גם את מאמרינו לפ' שמות לעוד בענין הבדילי "קש" ו"תבן".

16  ורש"י הציע מקור ללשון חז"ל "היקש": צפניהב:א – הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף; רש"י – התקוששו – התלקטו ואספו יחד כמו לקושש קש (שמות ה); וקושו – מעשיכם השוו מעשיכם לדעת קונכם, ורז"ל דרשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים עשו שניהם לשון היקש אדם המשוה עצמו ומישר דרכו. וראה גם רש"י ש"ב יט:מד.

17  כלשון "יָרֹה יִיָּרֶה" (שמ' יט:יג).

18 חברותא תעניתו. – מלקוש – אלא לשון מל וקשה, והיינו שהגשם הזה מל את קשיות ליבם של ישראל [הערה בטקסט של חברותא- כלשון הכתוב: ומל ה' אלקיך את לבבך וגו (דב' ל:ו). והיינו, כשם שמילה מסירה את הערלה האוטמת, כך יסיר הקב"ה את המפריעים והמונעים מלשוב לעבודת ה'], שעל ידי חוזקו הוא מפיל את הבתים, ומשבר את האילנות.

19 גוראריה דבריםעקביא:יד – על המלילות ועל הקשין. לפי ש"מלקוש" היא מלה מורכבת מלשון 'קש' ומלשון 'מל'.

20 לפנינו בגמרא: "ועד שעת קשירה".

21 כלומר, ש"קשר" מורה גם על חיבור טבעי, ללא לולאה או קשר מלאכותי. והשוה לשון נדה כו,ב.

22 גרסתינו במשנה היא "חוצה". אמנם ז"ל רא"ש (חולין א:יב) – פירוש חוצה כמו אוצה שהוא לשון מיהדק.

23 רש"י – איצצא – דוחק, מתוך שהם במקום צר נדחקו יחד ואין תפוחין.

24 ולהלן במדרש משלי (ו:יב): שלשון הרע קשה כע"ז.

25 וראה גם רש"י תהלים קמא:ו, שנקט במלה "עקשותם" כתיאור למֶרי במי מריבה (במ' כ:א-יג).

26 ובמקום אחר הגדיר "עז" ו"קשה" כמלים נרדפות: ישע' יט מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם; רד"ק – אדנים קשה ומלך עז – כפל הענין במלות שונות. והשוה גם רבינו יונה ומצ"צ למשלי יח:ג.

27 כעין הדוגמאות שהביא רש"פ: י"ש (הקדמה, א:י,את"ד) – 1. 'שחט' נדרש (חולין כז.) כמו 'שח'-'חט': ושחט את בן הבקר (וי' א:ה), ממקום ששח חטהו – רמז לשחיטה מן הצואר. 2. 'זבח' נדרש (שם) כמו 'זב'-'חת': וזבחת (דב' יב:כא) -ממקום שזב חתהו. 3. 'פתום' נדרש (סוטה יא.) כמו 'פי'-'תהום'. 4. 'בפרך' נדרש (שם) כמו 'בפה'-'רך'. [ויש להוסיף גם ש'שחד' נדרש (כתוב' קה:) כמו 'שֶׁהֵם'-'חד'. ובאהלי יהודה (ערך 'פחד') הציע ש'פחד' מורכב מן 'פח'-'חד'. ובאור חדש (דב' כח:כד) שהציע ש'מטר'='מט'-'טר'. ועי' גם מלבי"ם פ' ויקרא (קטע א, ד"ה כרמל, אות קנב)].

28 מעין פ' רבינו יונה למשלי יז:כ – עִקֶּשׁ לֵב – הוא האיש אשר דעתו משובשת ולא יכיר האמת.

29 כפי שפירש מצ"ד: משליכב:ה – צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם; מצ"ד – צנים פחים – קוצים ופחים יקושים נמצאים בדרך עקש ר"ל המעקם דרכיו יתייסר בקוצים וילכד בפח.

30 במדברכב:יב – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם. שםפסוקכ – וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם.

31 וכדברי בעל האורחות צדיקים (שער הקנאה) בענין מידה רעה בעצם: אע"פ שהקנאה היא מידה רעה מאד, יש מקום שהיא טובה מאד… שישים קנאתו על יראת שמים, כ"ש: אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום (משלי כג:יז). ובספר הסכת ושמע (דף נט): גאוה על אף שהיא מידה גרועה ובעלי הגאוה מתועבים בעיני ה', כמו שנאמר: תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז:ה), אך כשמשתמשים בה למעלת החכמה היא משובחת, כמו שנאמר: ויגבה לבו [בדרכי ה'] (דה"ב יז:ו). וראה פסיקתא דרב כהנא ט"ז שמונה ענינים רבים שנהפכו לטובה.

32 והסביר בעל העץ יוסף גם את אימרתו ית': וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (שמות לב:ט) – כתיאור חיובי בעצם: עץיוסףש"רמב:ט – אינו אלא לשבחן – וה"ק: ראיתי את העם הזה שהוא טוב לי, לתת להם תורה מפני שהם קשה עורף, ולא ישובו ממנה אחר שיקבלו אותה, ועתה אינו כן, כי סרו מהר ולא היו קשה עורף לטובה.

33 וראה מהרש"א נדרים כ., שהבחין בין מדת הבושה שנשתבחה בה ישראל לבין העזות שבזכותה זכו לקבלת התורה. וכן הסביר ב' טעמים לקשר העזות לתורה. וראה מבשר טוב (לר' בצלאל רבנוביץ, אדמו"ר מביאלא, דף קמ"ג) בענין העקשנות וחוצפא ה"חיובית" בעצם של המעפילים לאחר חטא העגל.

34 ובתלמוד דרשוהו מכתוב אחר: סנהד' צ. – כפר בתחיית המתים – לפיכך לא יהיה לו חלק בתחה"מ, שכל מד' של הקב"ה מד' כנגד מד', שנא'… סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל… וכתיב… וירמסו אתו העם בשער… מאי בשער – על עסקי שער. ולמדו גם לרמאות: ב"בקכג. – א"ל: אחיו אני ברמאות… ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא? אין… ועם עקש תתפל. ורדב"ז הביאו גם להלכה: מצודתדודלרדב"ז (דףס"ג) – והותר הנקימה והנטירה למי שאינו עמך במצות כי במדה שהוא מודד מודדין לו, כדאיתא: ועם עקש תתפל.

35 מעין דרכם של חז"ל במקומות רבים, שמצאו נחמה ורמז לתיקון ותקווה אף בתוך קללות וחורבן, כגון: תעניתכ. – הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם (איכה א:יז), אמר רב יהודה אמר רב: לברכה. כנדה, מה נדה יש לה היתר – אף ירושלים יש לה תקנה. ספראבחוקותיה:ו – וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ (ויקרא כו:לב) – זו מידה טובה שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח.

36 וממילא אף אני יכול להחזיר רמאות מול רמאות.

37 סנהד' ק,ב.

38 וכן גם לתקן את המעוות: משמרתאריאל (דףקל"ג) – שמצד האמת היו מגיעות הברכות ליעקב ולא לעשו הרשע אלא שעשו ברמאותו הצליח להטעות את יצחק עד שסבור היה שהוא מדקדק במצוות ביותר, הרי מצד האמת יש להוציא את הטעות מיצחק ולהסב את הברכות ליעקב – ועם עקש תתפתל.

39 ורד"ק הדגיש את תכונת  החוזק של הפיתול: רד"ק (ערך 'פתל') – ענין העוות וההפוך, כי החוט כשהוא כפול ושזור הוא מעוות. וכן הבגד שנעשה מן החוטים השזורים. ויש מפרשים מזה נפתולי אלקים נפתלתי, כלומר נתחזקתי עם אחותי כי החוט כשיכפל ויהיה שזור הוא יותר חזק.

40 כלומר הפצרה והיאבקות תפילתית לביטול גזירה מפי עליון, ולהלן המשך לשון רש"י בפירושו לדברי רחל: בר' ל:ח – נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי; רש"י – נפתולי אלהים – מנחם בן סרוק פירשו במחברת: צמיד פתיל (במ' יט:טו) – חבורים; מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון: עקש ופתלתול (דב' לב:ה), נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי… ואונקלוס תרגם לשון תפילה, כמו נפתולי אלהים, נתפללתי בקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי.

41 ודברים דומים הובאו בשם רמ"ד וואלי (תלמיד רמח"ל): מבעדלחרכים (דףק"ס) – ומצינו שלשון תפלה משורש 'פלל'… לשון עיקש ופתלתל ליישר ליבו של אדם מנפתולי היצר לעבודתו ית'. והציע ר"א בן דוד דברים דומים גם בענין "פיתולי" התפלין סביב סביב: וזאתהמנוחה (דף 82) – תפילין הוא מלשון עקש ופתלתל התפילין באות ליישר את העקמימות וזהו נוסח להניח שבברכות להניח ליישב ולהסיר את כל החשבונות והפיתולים שיצרנו.

42 נראה שמהרז"ו סובר כמו הערוך, שלדעתו "תפילין" ו"תפילה" נגזרות משרש 'תפל' (חבר "תפילין" בערך 'תפל' ג' ו"תפילה" בערך 'תפל' ד'). מהרז"ו אמנם ציין 'דשן' ו'שרש', שהם דוגמאות של שרשים זהים המורים על דבר והיפוכו, אמנם יש דוגמאות רבות לכך משרשים בעלי אותיות שנתחלפו סדרם, כמו 'פלס' / 'סלף', 'שתל' / 'תלש', 'לחץ' / 'חלץ', וכן גם כאן לפ"ז. ברם, לעומת הערוך, רוב בעלי הלשון גזרו "תפלה" / "תפלין" מן 'פלל'; ראה תשבי ערך 'תפילין', וראה כתב עת אור ישראל (חלק כ"א, סי' כה). ובענין מקבילות בין 'תפל' ל"תפילה", ראה קדושת לוי המבואר (שה"ש דף לח). והשוה את מאמרינו לפ' דברים.


image_print