image_print

וזאת הברכה – אגף הבטחון הנצחי

השרשים 'שכן' ו'בטח' מופיעים ביחד פעמיים בפרשת וזאת הברכה:

דב' לג:יב – לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; ת"א – רְחִימָא דַה' יִשְׁרֵי לְרוֹחֲצָן עֲלוֹי.

דב' לג:כח – וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב; ת"א – וישרי ישראל לרוחצן בלחודוהי.

וכן מופיע זוג השרשים האלו ביחד עוד חמש פעמים במקרא:

  1. ישעיהולב:יח – וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת.
  2. ירמיהוכג:ו – בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.
  3. שםלג:טז – בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח.
  4. תהליםטז:ט – לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.
  5. משליא:לג – וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן־בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה.

חוץ מצמד שרש 'בטח' עם 'שכן', 'בטח' מופיע רק כתיאור של פועל 'ישב', כמו:

  1. מ"אה:הוַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח.
  1. ירמיהומט:לא – קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח.
  2. שםלב:לז – וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח.
  3. יחזקאלכח:כו – וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח.
  4. שםלח:יד – בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח.

במאמרינו לפרשת חקת, בדקנו את שרש 'שכן' ביחס למכלול השרשים המכילים אותיות 'שך', והצענו שמשותף לכולם עניני שקיעה, הנחהומנוחה.

    ואכן, גם כשמופיע שרש 'שכן' בלי תיאור נוסף, מפרשי המקרא לרוב מדגישים שהוא מורה על ענינים דומים, היינו  שלוה, שקט, קביעות, וכן נצחיות, כגון:

  1. בראשיתכו:ב – שְׁכֹן בָּאָרֶץ; הכוה"ק – שְׁכֹן, ישיבת קבע באותה הארץ אשר אומר אליך.
  2. ירמיהוז:ג – וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם; רד"ק – ואשכנה אתכם – אעמידכם בשכונכם… ולא תגלו ממנו.
  3. תהליםלז:ג – בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ; אב"ע – וטעם שְׁכָן ארץ: כל ימי חייך תשכן על הארץ.
  4. שםסט:לז – וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ; מלבי"ם – כי אוהבי שמו ישכנו בה בשלוה והשקט.
  5. שםפה:י – לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ; מלבי"ם – שהכבוד הזה ישכון לעולם ולא יבוטל בשום זמן.
  6. שםטו:א – מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ; פי' אבןיחייא – הזכיר בו מלת ישכון שהוא הדירה הנצחית.
  7. משליב:כא – כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ; רש"י – כי ישרים ישכנו ארץ – לעולם הבא.

תופעה כמעט זהה מצינו גם אצל שרש "ישב" כשהוא מופיע בלי תיאור נוסף; היינו שהוא מורה על ישיבהבשלוה, וכן על  קיוםנצחי:

  1. ירמיהויז:כה – וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם; מלבי"ם – שלא תחרב העיר, על זה אמר: וישבה העיר.
  2. יואלד:כוִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; מצ"ד – לעולם תשב – תתקיים לעולם ולא תחרב עוד.
  3. זכריהא:יא – הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת; מצ"צ – יושבת – רצה לומר יושבת בשלוה.
  4. שםז:ז – יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה; מצ"ד – יושבת – ר"ל יושבת בהשקט ושאנן.
  5. שםשם – וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב; רד"ק – והנגב והשפלה יושב… כלומר היה בהם יישוב בטח.
  6. תהליםט:ח – וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב; רד"ק – ישב הוא ענין העמידה והקיום, וכן: ה' למבול ישב (תה' כט:י).
  7. שםסט:לו – וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ; מלבי"ם – שזרעם ינחלוה מאתם ולא שיגלו אח"כ ממנה.
  8. שםקכה:א – כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב; רד"ק – יֵשֵׁב – יעמוד לעולם ויהיה קיים.

לפי זה מתבקשת השאלה, מה מוסיפה המלה "בטח" למלים הללו המורות בעצמן על  ישיבהושכונהבטוחהוקבועה? ומהי יחודיות "בטח" מול "שלוה", "השקט", "רוגע", "שאנן" או "מנוחה" (המונחים שנקטו בהם המפרשים הנ"ל בתיאור "ישיבה" ו"שכונה")? בכדי לענות על השאלה הזאת, ננסה לבדוק את עומק שרש 'בטח'. וכן נבדוק מלים אחרות המכילות אותיות 'טח', והן: 1. טוח 2. טחה 3. טחן 4. שטח 5. טחר 6. אבטיח 7. בטח.

מלה מרכזית מגזרה זו היא "טיחה". נראה שמספר תכונות מאפיינות את טיח ופעולת הטיחה: 1. מריחה / החלקה / טשטוש.  2. פרישה על פני שטח / כיסוי טווח מסויים. 3. סתימה. 4. תיקון. בד"כ התוצאות הן חיוביות, היינו תיקון וסתמית סדקים ונקבים המחזקים את השטח הנטוח, ומכאן לשון "בטח" המורה על תחושת "שלוה", "השקט", "רוגע", "שאנן" ו"מנוחה" (במקביל לרוגע של בעה"ב אשר סיים לטוח את ביתו בצורה יסודית, ויושב בו בטח).

  1. טוח מריחהבטיח, סיוד: וי' יד:מב – וְטָח אֶת הַבָּיִת; ת"א – וישוע ית ביתא; תר"י – וְיִטְשׁוּן יַת בֵּיתָא; תמ"י – וְיִתְטַשׁ יַת בֵּיתָא; אב"ע – וטח הפך יקציע, והוא מגזרת: טחים אותו טפל (יחז' יג:י). ומורה גם על  כיסויוסתימהשליליים: ישע' מד:יח – לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת; ת"י – לָא יָדְעוּן וְלָא מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מְטַמְטְמָן מִלְמֶחֱזֵי.

    נציין פסוק אחד במיוחד מגזרה זו, המתפרש לכמה פנים: איובלח:לו מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה. חז"ל (ר"ה כא.) פירשו ש"בַטֻּחוֹת" מורה על  הכליות, וכן פירשו מפרשי המקרא שם על פי פשט. בעלי השרשים גזרו את המלה משרש 'טוח' ('טח' לפי' מנחם), כלומר שהב' איננה שרשית. והוסיף רד"ק גם טעם לכינוי זה לכליות: רד"ק (ערך 'טוח') – מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה – פירוש: כליות, ואמרו כי נקרא כן לפי שהן טוחות ומכוסות בְּחֵלֶב. ואכן כך פירשוה ז"ל במדרש: במד"ר (י:ח) – מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה (איוב לח:לו) – אלו הכליות שהן טוחות בגוף; מתנותכהונה – טוחות – סתומות, מלשון: כי טח עיניהם, וכן פירש הרלב"ג בספר איוב, והרד"ק בשרשים .

    כלומר, הכליות עטופות היטיב ויושבות בטח, שמוּרות מזעזוע וחבלה חיצונית לא רק בשל החֵלב המלפפן סביב סביב, אלא גם ע"י הכסלים הסמוכים להם משני צדדיהם, והמגינים עליהם ועל אברים פנימיים אחרים.

    ברם, רש"י בתהלים פירש "בַטֻּחוֹת" מענין  חלקלקות: 1. תה' נא:ח – הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי; רש"י – בטוחות – אלו כליות שהן חלקות [היינו כלשון טיח / טוח].   בפירוש ב' שם בתהלים, ציטט רש"י את מחברת מנחם, שפירש "בַטֻּחוֹת" כלשון  משך: ומנחם חברו עם: כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כא:טז), וכן: מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה (איוב לח:לו) – פתרונו לשון משך, כי כאשר יש לקשת משך, כן יש משך לדעת. פירוש זה מוביל אותנו למלה הבאה בעלת האותיות 'טח'.

  1. טחהמרחקיריתהחץ: בראשיתכא:טז – כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת; רש"י – כמטחוי קשת – כשתי טיחות והוא לשון יריית חץ… ממשיך רש"י שמכאן נובעת לשון "הטחה" בלשונם ז"ל, ענין  בעילה: בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ; רד"ק (ערך 'טחה') פירוש כהורות החץ במשיכת הקשת, כלומר שיעור מרוצת החץ. 

    כפי שצויין בסעיף הקודם, רש"י הביא שמנחם חיבר במחלקה אחת (מתוך שתי המחלקות של ערך 'טח') את שני הפסוקים "כמטחוי קשת" ו"בַטֻּחוֹת חכמה", והגדיר אותם מנחם כלשון  משך. לעומת זאת, י"ש חיבר פסוק אחר עם "כמטחוי קשת" במחלקה אחת, היינו "וטח את הבית", ופירש ששניהם מורים על  התפשטותומתיחה:י"ש (א:ק,בת"ד): הונח שם 'טח' על פרישׂת והתפשטות דבר, כמו: כמטחוי קשת (בר' כא:טז) – דהיינו מדת השטח שיתפשט יריעת החץ עליו. ומזאת הגזרה ענין פעל 'טוח', כמו: וטח את הבית (וי' יד:מב) – דהיינו התפשטות טיט הטיחה על שטח הקיר.

    בהשאלה מ"יריה", בלשון חז"ל מורה המלה "הטחה" על  הכאה וחיכוך:אהלותיז:ב – הָיָה חוֹרֵשׁ וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע; רמב"םפהמ"ש – שהתחכך המחרשה בסלע או בגדר; רע"ב – והטיח בסלע – הכה המחרישה בסלע. עניני  הכאהוחיכוך מובילים לשרש 'טחן':

  1. טחן – לשון  כתיתהושחיקה, כמו: ישעיהג:טו – וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ; רש"י – תטחנו – תכתתו; אב"ע – תטחנו, כמו תשחקו.בכך דומה שרש 'טחן' לשרש 'טחה' לפי פירושי רמב"ם ורע"ב הנ"ל (שפ' לשון  חיכוך / שפשוף).

    ברם, החומר שנכתש לאבק או ממרח מעתה איבד צורתו המוצקת, ובכך השתרע ביחס להרכבו המקורי, גם אם אינו נמרח על שטח כלשהו בפועל כעת. כך קישר ח"ש בין שלושת השרשים הללו (שלדעתו שרש כולם הוא רק שתי אותיות 'טח'), וז"ל: 

    חשקשלמה (ערך 'טח' – ת"ד) – מתיחת הדבר ע"י שפשוף… כשרוצים למותחן ולעשותן מופשטים, משפשפין אותם… שתמתח ותתפשט… מלשון "טח"… יקרא כתיתת הרחים "טחן": "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק" (שמות לב:כ), "וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם" (במדבר יא:ח) – מלשון טיחה ושפשוף,שמשפשף על הגרגירין… והקמח שבהם מתפשט ונמתח על הרחים, כטיחה על הקיר.

    בשינוי גירסאות בתלמוד מומחשת קירבה ענינית זו בין 'טחן' ל'טחה'. בגירסא הנפוצה איתא: פסחיםנד. – והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור; אולם, רש"י גרס 'טחן' במקום 'טחנן': רש"י – וטחן – טח והכה ושפשף זו בזו. כתב בדקדוקי סופרים שהגירסא לפי הכ"י והדפוסים הראשונים היא גירסת רש"י, ונשתבש בדפוס פרנקפורט דמיין. ונ"מ ביניהם פירש יעב"ץ, שלפי רש"י "וטחן" היא לשון  הכאה: יעב"ץ – מפירש"י נראה דגרס וטחן, אין בו נ' שרשית – ור"ל טח פניהן של אבנים ע"י הכאתן זו בזו, וכן נראה. כי ע"י טחינה אין אור יוצא מאבק ועפר, אלא ע"י הַקָשָה בסלע קשה. 

    עם זאת, יש לשים לב שרש"י פירש את המלה "וטחן" שם בשלוש מלים הדומות לתיאורי שרש 'טחה' הנ"ל: "טח", "הכה" ו"שפשף". ונראה לומר שרמז בהוספת המלה "שפשף" שעניני "טיחה" ו"טחינה" אחים הם, שכן תוצאת הטחת אבן באבן היא שחיקתן של האבנים, ובוודאי לכתישת כל חומר רך יותר שנמצא על פניהן בעת כל הלקאה כזו.

  1. שטח – כפי ששרש 'טחן' מורה על הפיכת חומר מוצק לחומר קלוש, דליל ומפוזר יותר ("מופשט" בלשון ח"ש הנ"ל), כך מורה שרש 'שטח' כשם פועל על  פרישׂה, הפצהופיזור, כדברי מפרשי המקרא: במדבריא:לב – וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ; אב"ע – וישטחו – כמו ויפרשו, וכן: שטחתי אליך כפי (תה' פח:י). איוביב:כג – מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם; אב"ע – שוטח – מן: וישטחו להם (במ' יא:לב), כמו פורש. והעניין מפיץ ומזר. 

    ובאבות דר' נתן מצינו את הביטוים "סיד שטוח" שהוא חזק, מול "סיד שנטוח" שהוא חלש: אבותדרבינתןנוסחאאפרקכד – אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה, לסיד שטוח על גבי אבנים. אפילו יורדין עליו כמה גשמים אין מזיזות אותו ממקומו. אדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה דומה לסיד שניטוח על גבי לבנים אפילו יורדין עליו גשמים קימעא מיד נימוק והולך לו.

    פירש בספר רגל ישרה שמלת "שטוח" ברישא, נגזרת מן 'שטח', היינו  שטיחה, ובסיפא השרש הוא 'טוח', לשון  טיחה: רגלישרה (דףמא🙂 – שנטוח כצ"ל לע"ד, מלשון "טוח בכותל". ו"שטוח" דלעיל נ"ל מלשון "וישטחו [להם] שטוח" (במ' יא:לב), דכתיב בשליו. והוסיף בספר כסא רחמים שלשון "שטוח" משמע פרישׂה "ראויה", בניגוד ל"טוח" סתם, שאינו בהכרח עבודה גמורה: כסארחמים (במהדורתירושלים, תשס"ג, דףשי"טת"ד) – לסיד שטוח על גבי לבנים – ואם הסיד אינו שטוח כראוי, אלא ניטוח – פי' טחו ע"ג לבנים ואינו שטוח כראוי אלא טוח… מלשון… טָחֵי תָפֵל (יחזקאל יג:יא) אז אינו מתקיים. 

    הנביא יחזקאל חוזר מספר פעמים שם בפרק י"ג על משל הטיח התפל, הנמשל לנביאי השקר, ונעתיק כאן את הכתוב המלא: אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ (יחזקאל יג:יא). וכן מצויה פעולת הטיחה כניסיון לטשטש ולכסות ליקויים שלא יראו לעין. וזאת בניגוד ל"שטיחה", המתארת פרישׂה גמורה שיש בה תועלת ישירה למבצעו (בניגוד לטיח וסיד, שלא פעם טמון במעשה מניעים כמוסים רק להסתיר את הפגמים שבקירות וכו').

   פירושים אלו אמנם מדגישים את ההבדל בין השרשים 'שטח' ל'טחה' מחד גיסא. אולם מאידך, ברה כחמה שקרובי ענין הם, שכן שניהם קשורים לפרישׂה בצורה זו או אחרת.

  1. טחר – חוליהתחתוניות. אולם, דייק בעל הרוקח שאותיות 'טח' של 'טחר' מורות על לשון  טיחהוסתימה: דבריםכח:כז – יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם {ובעפלים} וּבַטְּחֹרִים; רוקחעלהתורה (ת"ד) –  "טחורים" מענין: טח מראות (ישע' מד)… "טחור"… נקב מושבו הטחור. וכך הציע גם ר' מאיר מאזוז שליט"א: אסףהמזכיר (דףקצ"ו) – טחורים נ"ל שהוא מורכב מב' מלים טחו חורים ר"ל שפי הטבעת טוח בפצעים רח"ל. אף בעל השרש ישע הציע ש'טחר' הוא כמו שרש כפול, 'טח' – 'חר', אבל פירש 'טח' מלשון "כמטחוי קשת", היינו דחוי ומוסתר: שרשישע (ערך 'טחר' [בפירוש ג']) – כמו טח-חר, היותו דחוי "כמטחוי קשת", ודרך חור מאחוריו.
  2. אבטיח – פריהאדמה  גדולובעלקליפהקשה. יונתן תרגמה במלה מְלַפְפוּנַיָא: במדבריא:ה – וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים; תמ"י – וְיַת מְלַפְפוּנַיָא "לף" / "לפף" בלשון תרגום מורה על  חיבור: שמותכח:ז – שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר; ת"א – תרין כתפין מלפפן יהון ליה על תרין  סטרוהי ויתלפף. קהלתרבהז:א – [שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן ערך אודות סוג הפת שעדיף לאכול עם "ליפתן", והסבירו את משמעות המלה הזאת]: ליפתן – רבי אליעזר ורבי יוסי אומרים ב' תבשילין לפותין זה בזה; עץיוסף – לפותים זה בזה – פי' מחוברים, שלעולם הלפתן הוא טפילה ללפת בו את הפת. ונמצא שעל ידו נתחברו שני תבשילים.

    וכן מצינו שריסי העינים שהן גדולות / מרובות במיוחד מכונות "לופּין": בכורותמד. – הזדיר והלופּין והתמיר; רבינוגרשום – לופין. דנפיש זיפי – שריסי עיניו גדולות.

    שתי תכונות אלו, חיבורוגודל, כרוכים זו בזו, שכן ככל שמתווסף ונדבק חומר לְיֵשׁוּת גשמית, כך עולה מידת גודלה. מכאן נראה להציע שנקרא הפרי הגדול והקשה לפיצוח "אבטיח", פרי מלופף (אינו מתקלף בְּנָקֵל) ורבת-המידה.

  1. בטח –  אמוןמוחלט. בעל העמק דבר מציע ששרש 'בטח' קשור לשרש 'טח': ויקראכה:יט – וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ; העמקדבר – ע"כ וישבתם לבטח עליה. לא תהיו נצרכים לתור ממקום למקום אחר מזונות, כדאי' בב"ק פ' הכונס (ס:) – רעב בעיר פזר רגלך. אבל לא תהיו צריכים לכך אלא תשבו לבטח – הוא מלשון טח. גדולי החסידות הרחיבו בענין, כגון: בעלהתניא (ליקוטישה"ש) – יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה' [תה' קטו:ט] "בטח" מלשון: וְטָח אֶת הַבָּיִת [ויקרא יד:מב] – לשון דיבוק, שיתדבק לה'.

    ונראה שיש ללמוד על טיבה של שרש 'בטח' מתוך תרגומו – "לרוחצן", כפי שצויין בפתח המאמר: דב' לג:יב – יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח; ת"א – רְחִימָא דַה' יִשְׁרֵי לְרוֹחֲצָן. ברם, נגזרי השרש הארמי 'רחץ' משמשים גם כתרגומן של מלים עבריות רבות אחרות, כגון  מחסה: 1. ש"בכב:לא – לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ; ת"י – לְכָל דִי מִתְרַחֲצִין עֲלוֹהִי. צפניהג:יב – וְחָסוּ בְּשֵׁם ה'; ת"י – וְיִתְרַחֲצוּן בִּשְׁמָא דַיָי. ומעין כך, הוא גם תרגום של  משגב: 2. ירמיהומח:א – הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה; ת"י – מִבֵּית רוֹחֲצָנְהוֹן וְאִתְּבָרוּ. וכן במשל  לשלווהגמורה, כמו תינוק בערשו: 3. עמוסג:יב – הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ; ת"י – דְיָתְבִין בְּשֹׁמְרוֹן בִּתְקוֹף שׁוּלְטַן וְעַל דַמֶשֶׂק רְחִיצִין.

    בספר תהלים, המלה "רחץ" בלשה"ק מתורגמת במונח הארמי "אטמש": תהליםס:י – מוֹאָב סִיר רַחְצִי; תרגום – בעטית מואבאי אטמשו רגלי. שרש 'טמש' בארמית הוא תרגומה של "טבילה" בכ"מ. והוא מציין  גםרחצהומשיחה רגועה בשמן ותחליבים: איובכט:ו – בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שָׁמֶן; רש"י – בחמה – כמו בחמאה. וצור יצוק עמדי פלגי שמן – כלומר נחת רוח וכל תאות לב הנוחים כנחלי שמן.

    מכאן יש להציע קשר בין "רחיץ" בארמית (=בטח) לבין "רחיצה" בלשה"ק, המציינת  טבילהושרייהגמורה, וְהַרְפָּיָה במים רגועים המאופפים את האדם הטבול. ולכן רמזו גדולי המחשבה לקשר בין "רחיץ" בארמית לבין המלה הזאת בלשה"ק: ספרטעמיהמנהגים (דף 82 ת"ד) – ביה אנא רחיץ – היינו דביקתי… ותשוקתי באהבת ד' זאת היא מקוה טהרה שלי (בשם הרב הקדוש מוהר"ר מאיר מפרעמישלאן. 

מתוך כך, יש להציע תשובה לשאלה ששאלנו למעלה, היינו: מה מוסיפה לשון "בטח" ללשונות "ישיבה" או "שכונה" – המורות גם בלי התיאור "לבטח" – על  קביעות, שקטושלוה? אלא, המלה "לבטח" ממחישה מבחינה גשמית את תפיסת הקביעות והשקט של הפעלים "ישב" ו"שכן". היינו שתחושת השקט והקביעות של ה"שוכן" וה"יושב" נובעת מהידיעה שהוא מוגן ושמור – כדוגמת הַכְּלָיוֹת (ה"טוחות") המוקפות בשכבת חלב עבה מאוד. ולא זו בלבד אלא שהכליות (וכל מערכת האיכול) מעוטפות אף בשכבות חלב נוספות של הכסלים. ובכך, הטוחות האלו יושבות בטח ("ב-טח") בין נדבכי חלב מוכפלים.

ויה"ר שנשים בטחונינו וכסלינו תמיד בצל כנפיו המחפות ומצילות אותנו מכל עבר. ובכך נשב ונשכון בטח תמיד בבטחון, וְינִיחַ ה' לָנו מִכָּל אֹיְבֵינו מִסָּבִיב, ונשב בטח.

 1ונעיר אגב שכמו ש"בטח" תמיד מופיע כתיאור של "משכן", המקביל שמצינו אצל "בית" הוא "שלום": ש"אכה:ו – וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. איובכא:ט – בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד.

 2שלשה יוצאים מן הכלל יש לכך ש'בטח' מתאר שם פועל חוץ מ'שכן' או 'ישב': א. ישע' יד:ל – וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ; ברם, ראב"ע הסביר שכ"ז בזכות ש"ישכנו לבטח": אב"ע – כי יהיה לישראל שובע וישכנו לבט. ב. יוצא מן הכלל שני, שהמלה "לבטח" מתארת  "והיו", אבל מלבי"ם פירשו כמו 'ישב': יחז' לד:כז – וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח; מלבי"ם – הברכות האלה כבר נמצאו בתורה ששם אמר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' וישבתם לבטח בארצכם. ג. יוצא מן הכלל ג', "לבטח" מתארת "והשכבתים", אבל יונתן נקט בביטוי הזהה לתרגומו של "והושבתים לבטח" הנ"ל: הושעב:כ – וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח; ת"י – וְאַשְׁרִינוּן לְרוֹחֲצָן. והשוה תר"י לבמ' כג:כד.

3 יש לציין שמצד שני, כפי ש'שכן' מורה על  השתקעותקבועה במשמעות חיובית, כך יש לו גם משמעות של   תקיעהבמקום במובן שלילי, כדוגמת: נחוםג:יח – נָמוּ רֹעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ; רש"י – ישכנו – אין יכולים לקום; אב"ע – ישכנו – כמו ישקטו ולא יתנועעו; רד"ק – ישכנו אדיריך – כאלו שכנו בקבר ומתו כי לא יועילו ולא יצילו וכן שכנה דומה נפשי. תהליםצד:יז – כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי; רד"ק – כלומר שָׁכְנָה במקום הכריתות והוא הקבר.

 4היינו חיי עוה"ב.

 5ל' "טש" בעצמה היא מתרגומי "טיחה" (מובא בסעיף #1 למטה), כגון: ויק' יד:מב – וְטָח אֶת הַבָּיִת; תר"י – וְיִטְשׁוּן יַת בֵּיתָא. וראה מאמרינו לפ' נצבים שבדקנו את השרשים בעלי אותיות 'טש', וכולם קשורים  לפיזור, פרישהוכו'.

 6ומצינו תכונות דומות לשרש 'שעע' (ראה מתורגמן ערך 'שעע'), שמופיע כתרגום 'טח' בכ"מ: יחז' יג:יב – הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם; ת"י – שִׁיעָא דְשַׁעְתּוּן. והיא גם תרג' של "חלק" (תכונת  מקוםמטויח): בר' כז:יא – וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק; ת"א – וַאֲנָא גְבַר שְׁעִיעַ. וכן בלשונם ז"ל: פסח' עד: – הלב קורעו ומוציא את דמו… שאני לב דשיע; מאירי – הלב… קורעו קודם מליחתו… שמתוך שהוא חלק אינו בולע מדם שבתוכו. וכן מורה 'השע' בלשה"ק על  סתימהועצימה (תכונה נוספת של טיח): ישע' ו:י – וְעֵינָיו הָשַׁע; רש"י – ועיניו השע – טחים, כענין שנא': כי טח מראות (ישע' מד); הטוח מתרגמינן: דאיתשע (וי' יד:מג). וראה תרגומנא (שמ' ה-ו, דף פה) שהעיר שמלת "ישעו" בלשה"ק: וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר (שמ' ה:ט) מתורג' "יתרחצון" (תרג' של "לבטוח" בכ"מ), המרמז לקשר בין 'שעע' בארמית לבין מושג  הביטחון. וכ"נ להציע קשר לל' "שוע" בלשה"ק, המציינת  אדון, שר לפי רש"י (ישע' לב:ה, איוב לד:יט; ות"י: "תקיפין"), ואחרים פי' ל' עשיר/נדיב. עכ"פ הוא בעל אמצעים המבטיחים בד"כ מנוס מצרות ומבודדים אותו מן הטורח. וראה עוד להלן סעיף #7.

 7שרשו 'טח' לפי מחברת מנחם.

 8מול שיטתם עומדת שיטת ספר העיקרים (א:טז) שפ' "בטוחות" מגזרת 'בטח' (ראה ס' דבור ומחשבה לעיקרים, דף 72). וכן משמע מרס"ג (משלי לא:יא), שהשוה "בטוחות" לנגזרי 'בטח'. וראה להלן בסעיף #7 בענין הקשר בין 'טח' ל'בטח' לדעת בעל העמק דבר וגדולי החסידות.

 9איובלח:לו – שָׁת בַּטֻּחוֹת; רלב"ג – בטוחות – מענין: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם (ישע' מד:יח), והרצון בלבבות הטוחות והסתומות; מצ"צ – בטוחות – בכליות… ע"ש שהם טוחות ומכסות בחלב… מלשון: וְטָח אֶת הַבָּיִת (וי' יד:מב).

 10המובא לעיל בסעיף זה.

 11כסלים אלו מסמלות שמירה כללית, כדברי רש"י: ישע' ס:ד – וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה; רש"י – על צד תאמנה – על גססין, כסלים [ראה ת"א לויק' ג:ד] של מלכים תהיינה אמונות. קהלתיב:ג – בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת; רש"י – שומרי הבית – אלו הצלעות והכסלים המגינים על כל חלל הגוף.

 12נזרישראל (דףלא) – שהכליות חלקות מחמת שהם מכוסות בחלב שעליהם כמו בית שמכוסה בטיט ממילא הם חלקות ועיקר המכוון הוא בזה שהם מכוסות וכתוצאה מזה הינם חלקות.

 13היינו  נמתחומתפשט, כעין "זהב שחוט": רד"קמ"אי:טז – זָהָב שָׁחוּט – אין שחוט אלא משוך, וכן: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם (יר' ט:ז)… זהב טוב מאד… נמשך כשעוה. וראה להלן בסעיף 'שטח' בענין הקשר בין 'שטח' ל'שחט' לדעת תוס' רי"ד.

 14שרשו 'טח' לפי מחברת מנחם.

 15ומכאן לשון "טווח" בלשונם ז"ל: בר' רבהנג:יג – א"ר יצחק כמטחוי קשת – שני טווחים בקשת מיל.

 16ושרשו 'טח' לפי רש"י בנ"ך: רש"יעובדי' א:ג – כמטחוי (בר' כא) שאין יסוד בתיבה אלא טי"ת וחי"ת.

 17ובהפשטה, אמירהחדה נקראת "הטחת דברים": ברכותלב. – משה הטיח דברים כלפי מעלה; רש"י – הטיח – לשון זריקה, כמו: כמטחוי קשת (בראשית כא).

 18יבמותצ: -מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה; רש"י – שהטיח – בעל.

 19כמו: נדהמג. – זרע שאינו יורה כחץ – אינה מזרעת. וראה גם לב לדעת (דף ק"ב) שקשרו גם לדבריהם ז"ל: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה (ערובין ק,ב).

 20ברם, בפירושו לחומש כתב רד"ק ש"שרשו טחוה".

 21לכאורה צ"ל "יריית".

 22וכן פירש רד"ק (ערך 'טחן') – וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ (ישע' ג:טו), תכו ותכתתו, כי הטחִנה היא כתיתת הרחים זו בזו.

 23ומצינוה כמלה נרדפת ל"שחיקה": ירוש' שבתז:א [עם פ' ידיד נפש] – הָהֵן כִּיתְנַיָּיא… כַּד שָׁחִיק בְּמָדוּכְתָה [אותה כותנה, היינו פשתן… כששוחקו במדוכה חייב] מִשּׁוּם טוֹחֵן. ודרשו בזוהר שנקראים השמים "שחקים" ע"ש טחינת המן: זוהרג:כו. [עם פ' הסולם] – וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק (ישע' מה:ח)… מַאן שְׁחָקִים, אֲתַר דְּטָחֲנִין מָנָא לְצַדִּיקַיָּיא [מהו שחקים, הוא מקום שטוחנים מן לצדיקים]. י"שא:ק,ב – הונח שם 'טח' על הפשט דבר… מתפשט על מדתו ושטחו של זולתו… ומזאת הגזרה ענין פעל 'טוח', כמו: וטח את הבית (וי' יד) – דהיינו התפשט טיט הטיחה על שטח הקיר. גם נגזר ממנו שם 'טחן' להורות הטחינה שהוא עשות הדבר מופשט בחלקיו.

 24ויש להעיר שחומר ה"טיח" בעצמו מורכב מתערובת של גיר ומחצבים אחרים שנטחנו או שנשחקו מגושי אבנים במשך הזמן, ועומד כעת לצורך המטייח. 

 25וביריעות שלמה כתב רש"פ דברים דומים: י"שא:ק,ב – הונח שם 'טח' על הפשט דבר… מתפשט על מדתו ושטחו של זולתו… ומזאת הגזרה ענין פעל 'טוח', כמו: וטח את הבית (וי' יד) – דהיינו התפשט טיט הטיחה על שטח הקיר. גם נגזר ממנו שם 'טחן' להורות הטחינה שהוא עשות הדבר מופשט בחלקיו.

 26וראיה נוספת מהתלמוד הירושלמי, שנקט בלשון "והקישן": ירוש' ברכותח:ה – אמר רבי לוי באותו שעה זימן הקב"ה שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי (תה' קלט:יא).

 27 וכך משמע מפירש"י בגמרא המסבירה שלשון "בד" מורה על פשתן (כותנה): זבחיםיח: – ממאי דהאי בד כתנא הוא… על ידי לקותא מיפציל; רש"י – אגב לקותא – שמכין אותו וחובטים אותו בעץ או בגלגל הוא נכתש. ורש"י מסביר בכ"מ שכתישה היא לשון שחיקה, כמו: תהליםיח:מג – וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם; רש"י – ואשחקם – לשון כתישה.

 28ומכאן נגזרים גם שמות עצם, כמו: רש"י במ' יא:לב – וישטחו – עשו אותן משטיחין משטיחין; חוליןט:ג – הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה… לְשָׁטִיחַ; רע"ב – שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן.

 29לשון  פיזורושטיחה, כגון: משליכ:ח – מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע; מצ"ד – מלך – כאשר יושב ה' על כסא דין אז מפוזר ושטוח בעיניו כל רעות בני האדם. ונעיר שר' ישעיה מטראני (תוספות רי"ד)הציע קשר (בחילוף מיקום אותיות) בין 'שטח' ל'שחט' (ראה הערה 13 לעיל): ירמיהוט:ז – חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם; ר' ישעיהמטראני – חץ שחוט – משוך, כמו: זָהָב שָׁחוּט (מ"א י:טז). ויש לומר שהוא הפוך "שטוח", כמו: וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ (במדבר יא:לב).

 30שימוש דומה של "ניטוח" מצינו במדרש בענין המן שנדבק באיברים: מכילתאדרביישמעאלבשלחג – רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, כסוסים נתפטמו ישראל; נאמר כאן לאכלה ונאמר להלן: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ (תה' עח:כה): אל תיקרי אבירים אלא איברים – לחם שנטוח באיברים. אמר להם המן הזה שאתם אוכלים נטוח באיבריכם; זהינחמנו )פירושלמכילתא) – שניטוח – ונדבק באיברים, והיו מפוטמים עי"כ.

 31בעל העלי תמר הסביר על פי הבדל בין אבנים ללבני א"י: עליתמרירוש' תעניתב:א – משום שהלבנים בא"י היו מטיט שלא נשרף בכבשן, ובמעט גשמים היו נימוקים והולכים כמ"ש באדר"נ פכ"ד… לסיד שניטוח ע"ג לבנים אפילו יורדים עליו גשמים קמעה מיד נימוק והולך לו ע"כ. ועוד שם, ואדם שאין בו מע"ט ולמד תורה למה הוא דומה לאדם שבונה לבנים תחילה ואח"כ אבנים אפילו באים מים קמעא מיד הופכין אותם ע"כ.

 32בניגוד לש' השימוש "ש-טוח", כמו השימוש של רש"י בש' בדוגמא הבאה: אבותב:ח – רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה; רש"י – בור סוד שאינו מאבד טפה… לפי שטוח בסיד כל סביביו ואין נבלעים מימיו.

 33כמובא לעיל: משליכ:ח – מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע; מצ"ד – מלך – כאשר יושב ה' על כסא דין אז מפוזר ושטוח בעיניו כל רעות בני האדם.

 34לשון רד"ק (ערך 'טחר') – בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים (דב' כח:כז), וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם טְחֹרִים (ש"א ה:ט), הוא חולי התחתוניות. והשוה רד"ק ש"א ה:ו, רש"י שבת פא,א.

 35נציין ש"סתימה" מהווה תיקון לגבי סדקים וחורים, אמנם במקרה שהנקבים הנסתמים אמורים להישאר פתוחים, סתימתם מהווה קלקול, כמו כאן בחולי הטחורים.

 36רס"ג (בתפסיר לבמדבר יא:ה), ורמב"ם (פהמ"ש כלאים א:ח) זיהו אותו עם הפרי הנקרא "אלבטיך" (או "בטיך") בערבית, שהוא השם של האבטיח הידוע גם היום. אולם בירחון אור תורה (ירושלים תשד"ם, דפים מה-נא) מצדד "אבר"ך" שהאבטיח הוא המלון של ימינו, הנקרא בערבית "בטיך אצפר" – אבטיח צהוב. ברם, נראה להביא ראיה מר' תנחום ירושלמי במדריך המספיק, דף 97, שקרא לאבטיח במפורש "אלבטיך אלאכצר" – אבטיח ירוק.

 37והגם שקיימים פירות נוספים בעלי נפח וקליפות קשות, דומה שהאבטיח הוא הגדול מביניהם (בוודאי מבין אלה המוזכרים במקרא), ודברה תורה בהווה, כי הוא הפרי המצוי בעל תכונות אלו.

 38תר"י – מַלְפָנַיָא.

 39וכן מורה על  הדבקה, שכן הליחההנדבקת בעינים נקראת לִפְלוּף בלשון משנה: מקוואותט:אב – אֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם… לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן; רע"ב – לפלוף – צואת העין. ומכאן גם לשון  אחיזה: שופ' טז:כט – וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם; רש"י – וילפת – ויאחז… כמו ויחרד האיש וילפת נאחז בזרועות האשה או שמא יש לפרש "וילפת את ב' עמודי התווך" – שחיבר והדביק אותם ביחד, כמו משמעות ליפוף בכ"מ.

 40היינו פת של חיטה או שעורה (לענין זמן אכילת פרס, ונ"מ לענין טומאה וטהרה; ראה סוכה ו,א).

 41"נפיש" מלשון "פשה הנגע" לדעת ר' שלוש, ענין  הוספה (היינו  חיבורוהדבקה): אורחדש (ויקראדףטו) – תרגום לא פשה ענינו הוספה… בארמית נפיש.

 42כ"כ נמשלו חפצים עבים וקשים ל"לפת" – ירק עב וקשה [תכונות הדומות לשל האבטיח / מלפפוניא]: ברכ' נו. – חזאי תרי גרגלידי דלפתא, א"ל: תרין קולפי בלעת; רש"י – תרין קולפי בלעת – מכת מקל עב בראשו כראשי לפתות. סנהד' יט: – תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז – דכ'… ויחרד האיש וילפת. מאי וילפת? א"ר שנעשה בשרו כראשי לפתות; תורהתמימה, רותפ' גהערהיד – כראשי לפתות – מין ירק קשה… לרומם את מעלת בועז שאעפ"כ נתגבר על יצרו.

 43והשוה גם תרגומנא (שמ' ה-ו, דף פה), שג"כ קשר "אבטיח" ל"טח" – מפאת תכונת החלקלקות של האבטיח, הדומה לטיח החלק (השוה לרש"י תה' נא:ה [מובא לעיל בסעיף 'טוח'], שפ' [בפירוש א'] שהכליות מכונות "טוחות" ע"ש שהן חלקות [מאופפות חֵלב חָלָק]). וראה גם שרש ישע (ערך 'בטח'), שהציע קשר בין "בטח" ל"אבטיח".

 44ודביקות זו מבטיחה השגחה ובטחון: ערוגתהבושם (פ' וישלח) – שתהיה דבוק בה' מלשון: טחו בטיט. וי"ל דהיינו הך, דע"י שתהיה דבק בה' ממילא תוכל לשום בטחונך בו… כפי הדבקות כ"ה השגחתו ית'.

45 כמו: תמ"י לויקרא ד:ו, יז, יד:ו, טז, נא, יט:יח, תרגום לרות ב:יד.

46 עוד דוגמא של רחצה נינוחית: ש"ביא:ב – וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג.

 47והשוה גם: אור חיינו (דף צ"ו).

 48בדומה למה שציינו לעיל בענין הכליות העטופות היטיב ויושבות בטח.

49 אור ישראל מאנסי (דף קלג); מאור לכשרות (דף 230); אנציקלופדיה לכשרות המזון (דף סז).

50 ראה שיחת חולין (ציור ז16, דף תצ"ח), מאור למס' חולין (תמונה ג' קס"ז, דף 168).

51 וגם הכסלים בעצמן קרויות "כפלי" בארמית: ויקראג:ד – וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים; תמ"י – וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דְעָלֵיהוֹן דְעַל כַפְלֵי. ונעיר ששרש 'כסל' משמש מחד על הבשר המחופה חלב, וגם על  תקוהובטחון: תה' עח:ז – וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם; רש"י – כסלם – תוחלתם; אב"ע – כסלם – כמו מבטחם [וכך פי' גם רבי אליעזר (ילק"ש פ' שלח רמז תשמב)]. משליג:כו – כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ; רש"י – ה' יהיה בכסלך – במבטחך. איובח:יד – אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ; רלב"ג – כסלו – ר"ל מבטחו.


image_print

השאר תגובה