image_print

בראשית – והנה הוא יציב מאוד 

בר' א:ד– וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

    המלה "טוב" מופיעה ח"י פעמים בפרשת בראשית, יותר מכל פרשה אחרת בחומש. קשה מאוד לקבוע הוראה חד-משמעית למלה, בהיותה מלה הכוללת ענינים רבים, וכדברי רש"ר הירש: רשר"השמותלג:יטכ – "טוב" הוא מושג יחסי מעיקרו, דבר המביא לידי אושר, אך אושר זה תלוי בתכונה המיוחדת של מי שאמור לזכות בו. 

    בכדי להמחיש את הענינים השונים הכלולים במלה "טוב", נציין שמצינו במקרא ששה תרגומים שונים למלה:

1. "בחיר" – מובחר (תמ"י בר' ב:יב). 2. "שפירן" –  יפות (ת"א, תמ"י בר' ו:ב). 3. "יאות" / "יאוון" (כגון ת"א בראשית מ:טז, תמ"י במדבר כד:ה, ת"י מ"ב יא:יח). 4. "בר קיומא" (תמ"י שמות ב:ב). 5. "תקין" (ת"א בר' א:לא; ת"א, תמ"י ב:יח). 6. "שליוא" – לשון  שלווה (ת"י יר' מד:יז). ובכיוון הֶהָפוּךְ (תרגום מלה אחרת בלשה"ק ל"טוב" בארמית), מצינו גם את המלה "מאושר" מתורגמת "טוביהון": משליג:יח – עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר; תרגום – ואלין דמתעסקין בה טוביהון. 

    למרות המשמעויות השונות הללו, דבר אחד יש להניח לפי הסברא הפשוטה – היפך ה"טוב" הוא ה"רע". לפי זה נראה לבדוק את עומק משמעות המלה "רע", בניסיון לשפוך אור גם על היפוכה. 

    רש"ר הירש פירש שהמלה "רע" נגזרת משרש 'רעע' (אייציבות, שבר), ואלו דבריו:רשר"הבראשיתכא:יא – וירע הדבר מאד – 'רע' משרש 'רעע': נתערער כל מה שקבל בלבו לעשות, כל ציורי נפשו לגבי עתידו. 

    לפי זה, י"ל שהמושג "טוב" מורה על ההיפך, היינו  יציבותוקיום. ואכן כך מדגיש רמב"ן מספר פעמים – עכ"פ ביחס למעשה בראשית, כגון: רמב"ןבראשיתב:יח – במעשה בראשית "הטוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (בראשית א:ד).

    סמך נוסף לכך יש למצוא ממלים הקרובות ל"טוב" בלשון ארמית. הרי ידוע שהאותית ט' וצ' מתחלפות בין עברית לארמית, ולפי זה, יש לבדוק את המלה הארמית "צב" ונגזריה. מצינו הטיות של המלה הזאת פעמים רבות כתרגומה של "לנטוע" בלשה"ק, הן בענין צמחים, הן בענין אהלים, ובהשאלה, גם ביחס לאדם: ויק' יט:כג – וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל; ת"א – ותצבון כל אילן דמיכל. במ' כד:ו – כַּאֲהָלִים נָטַע ה'; ת"א – כבוסמיא דנצב יי. ישע' ה:ז – כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; ת"י – וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה נִצְבָא דְחֶדְוָתֵיהּ. ישע' יז:י – תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים; ת"י – נְצִיבָא נִצְבָא בְּחִירָא. הצד השווה שבהם הוא  קיום ויציבות הישות הניטעת.

    עוד בענין חילוף אותיות ט' וצ', נציין שהמלה "צבי" בלשה"ק מתורגמת תמיד "טביא", כגון: דבריםיב:כב – הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל; ת"א – מסאבא ודכיא ייכלוניה כבשר טביא ואילא. אמנם המלה "טביא" נמצאת גם כתרגומה של "טוב": ישעיהוה:כ – הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב; ת"י – וי דאמרין לרשיעיא… אתון טביא. האם יש קשר בין החיה הזאת לבין המושג "טוב"?

    תשובה לשאלה זו נראה שיש למצוא מתוך בדיקת תיאורי ארץ ישראל בתנ"ך, בהם מופיעה המלה "צבי" שוב ושוב, כגון: יחזקאלכ:טו – אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. שםכו:כ – וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים. דניאליא:טז – וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי. ובתלמוד דרשו את שבחי א"י על פי תכונות הצבי: ירמיהוג:יט – וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי; כתובותקיב. – למה ארץ ישראל נמשלה לצבי… מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה… מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה.  

    אולם, פירוש אחר מצינו למלה "צבי" -שהוא שגור בפי רש"י ופרשנים אחרים- והוא "נצב" / "מצב" (חוזקויציבות, עומדבראש) כדוגמת: ש"בא:יט – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל; רש"י – הצבי ישראל – מצבן של ישראל; רד"ק – הצבי מענין נצב נצבים. ישעיהוכד:טז – מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק; רש"י – ומה הן הזמירות צבי לצדיק עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים. 

    ברם, איך מתקשרות כל שאר ההוראות בתרגומים  שהבאנו לעיל לעניני  נטיעהויציבות אלו? התשובה היא מובנת מאליה: בלי יציבות וקיום, כל התכונות האחרות הינן חסרות-ערך כליל. ישות כלשהי איננה יכולה להיות תקינה ומובחרת אם עצם קיומה מוטל בספק, ובוודאי אינה עומדת במצב של שלווה ושלום. בלי קיום ויציבות, לא שווה יופיה ונויה דבר, וכן מושג האושר הוא חסר-משמעות כלפיה – לחלוטין. לסיכום, כל התכונות האחרות של "טוב" תלויות בצורה מוחלטת על יסוד הקיום והיציבות.

    עד כה נסינו לבחון את עומק המלה "טוב" על פי השוואה ל"רע" ועל פי התרגומים ומפרשים אחרים. כעת נבדוק את המלה גם בהשוואה למלים אחרות בלשה"ק שמשותף להן אותיות "טב", כגון המלים הבאות: 1. "טבר" 2. "טבע" 3. "טבל". 4. "רטב". נראה שאף מלים אלו משתתפות בהוראות העיקרית שראינו עד כה, היינו  יציבות /עמידה, קיום, תקינותודברמובחר. ונבדוק אותן אחת אחת.

  1. טבר – הָעֻבָּר קשור לאמו ולפרנסתו דרך טבורו – מקור קיומו.
  2. טבע – הוראת היסוד של מלה זו היא  שקיעה. אולם, יש בה גם משמעות  ייסוד, הכנהוקביעות, כמו: משליח:כה – בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; רלב"ג – בטרם – שהטבעו ההרים על מכונם; מצ"ד – בטרם – עד לא נטבעו ונקבעו ההרים בארץ. איובלח:דו –  אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ… עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; מלבי"ם – על מה אדניה הטבעו – מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים. 
  3. טבל – בין הוראות שרש זה, מצינו בו משמעות  כובע: יחז' כג:טו – חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים     בְּרָאשֵׁיהֶם; רש"י – סרוחי טבולים – יתירי כובעים גדולים… וכן ת"י מחתין קולסין. המלה "כובע" מתחלפת עם "קובע", והמלה "טבולים" מקביל ל"קובע" הנזכר להלן בפרק כג, ואכן יונתן תרגם את שתיהן במלה "קולסין": יחז' כג:כד – וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע; ת"י – וּמַשִׁרְיַת עַמְמִין דִמְזַיְנִין בַּעֲגִילִין וְקוּלְסִין. "קובע", היינו הקסדה, חייבת להתאים למידת ראשו של חובשו בכדי להגן עליו – היינו שתהא  יציבהוקבועה במקומה. ומכאן יש להציע שלשון "טבולים בראשיהם" משמע "קוֹבְעִים קְבוּעִים בראשיהם".
  4. רטב – הפירוש הפשוט של 'רטב' הוא  לח, כמו: איובכד:ח – מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ; רד"ק (ערך 'רטב') – ענין לחות. ברם, יש למלה משמעות לוואי של  חוזק: איובח:טז– רָטֹב הוּא; רש"י– רטוב הוא – לח וחזק. וכן של  יופי: תהליםלז:לה – כְּאֶזְרָח רַעֲנָן; רד"ק – ונקרא העץ הרטוב, אזרח, לפי שהוא נראה וגלוי לַכֹּל ביפיו ובלחותו. ובמדרש מצינו לשון "הרטבה" המורה על  הולדהוהצמחה: שה"שא:טזיז – אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים; שהש"רא:יז – אבנים שישן עליהם יעקב אבינו נעשו תחתיו במטה וכפלומה, ומה הרטבה הרטיב מהן… אלו הצדיקים והצדיקות הנביאים והנביאות שעמדו ממנו; באורכנפייונה – הרטבה הרטיב מהן – כלומר מה הצמיח והוליד משם יעקב שאמר הכתוב אף ערשנו רעננה…. מה הרטיב והצמיח מערש זה. וכן על הרחבהוגידול: שהש"רו:י – כך תהיה גאולתן של ישראל… מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ מרטבת והולכת; עץיוסף – מרטבת פי': מרחבת ומגדלת.

    אולם, יש גם מספר מלים בעלות אותיות 'טב' המורות על  כריתהוחיתוך – לכאורה  היפךהיציבותוהקביעות ממש, והן: 5. "חטב" 6. "קטב" 7. "טבח". ונבדוק גם אותן:

  1. חטב – שרש זה מציין  כריתה /חיתוך, כגון: לַחְטֹב עֵצִים (דב' יט:ה), מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ (שם כט:י), וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים (יחז' לט:י).      

    אלא שיש בשרש זה גם משמעות  איכותומעלה; רש"י פירש 'חטב' במלה "מהולל", או "מובחר" לפי הגר"א: תה' קמד:יב – כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת; רש"י – מחטבות – מהוללות בפי רואיהן. משליז:טז חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם; רש"י – חטובות – מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין; ביאורהגר"א – חטובות אטון מצרים – חטובות מלשון חטיבה כלומר המובחר. וכן נקטו חז"ל במלה זו כתחליף ללשון "שבח" ו"מובחר" לפי רש"י: חגיגהג. – אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם… וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דב' כו:יז-יח); אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; רש"י – חטיבה אחת – שבח אחד, שבח מיוחד, לכך בְּחַרְנוּךָ לאלוה.

    המשותף  לכריתה ולמוּבְחַרוּת לכאורה הוא שבחירת ישות מסויימת כמובחרת ומשובחת מבדילה אותה מכל השאר – כורתת אותה מבין כל עמיתיה. וכבר מצינו כדוגמת משמעות כפולה זו בשרש 'כרת' בעצמו בביטוי "כריתת ברית", שרוב הופעותיו אינן קשורות לחיתוך פיסי כלל, אלא כסמל להבדלה והקדשה למטרה כלשהי, והיא אכן משמעות המלה "ברית" בעצמה לדעת ח"ש – מעשה של  ברירה.

  1. קטב – שרש זה, כמו 'חטב' בסעיף הקודם מציין  כריתה /חיתוך, כגון: דב' לב:כד וְקֶטֶב מְרִירִי; רש"י – וקטב מרירי – וכריתות שד ששמו מרירי. הושעיג:יד אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל; רד"ק – אהי קטבך שאול – ואני אהיה גורם כריתתך לשאול. ישע' כח:ב– שַׂעַר קָטֶב; מצ"ד – שער קטב – כרוח סערה הכורת ומשחית. תה' צא:ו – מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם; מצ"צ – מקטב – נקרא כן מענין כריתה. 

    ברם, מצינו במשנה גם לשון "קוטב" המציינת מין  בד /מוט כבד לטחינת זתים וסחיטת שמנם: שביעיתח:ו – וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. סחיטה זו אמנם "כורתת" את השמן מן הזית, אבל מטרתה היא לברור את החלק החשוב והמובחר של הזית, היינו שמנה.

  1. טבח – התרגום המצוי של "טבח" הוא "נכסתא", כמו: בראשיתמג:טז – וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן; ת"א – וכוס נכסתא. והוא גם תרגומו של 'שחט' ו'זבח' (למשל שמות כד:ה, ויקרא ג:ב). אולם, מצינו גם לשון "טבחים" ו"טבחות" שאינם אלא  מבשלים מקצוענים, כמו: ש"אח:יגבְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת; רד"ק – ולטבחות – מבשלות. ש"אט:כג – וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח; מצ"צ – לטבח – המבשל. ונמצא 'טבח' מתורגם גם כלשון  תקון, כגון: ש"אכה:יא – אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; ת"י – דְאַתְקֵינִית לְגָזְזַי. כלומר, שרש 'טבח' מורה גם על לשון  הכנהותקון.

    עולה עכ"פ שקיימות שתי הוראות עיקריות למלים בעלות אותיות 'טב': 1. יציבות /קשר 2. כריתה. אמנם המשמעויות הללו, המנוגדות לכאורה, לאמיתו של דבר תואמות ומשלימות אחת את השנייה. כפי שנסביר בהרחבה במאמרינו לפרשת ויחי, עצם השפע והחסד שה' מזרים לנו בכל עת עלול להשאיר אותנו עם תחושת חרפה, כעני הלוקח מבלי יכולת להחזיר, והתלוי באחרים. תופעה זו מכונה בשם "נהמא דכיסופא" – לחם של בושת-פנים. ומסביר הגר"א לאפיאן על פי זה את הביטוי "הגומל חסדים טובים" שאומרים בברכת השחר: 

לבאליהוח"אקצט – "גומל" הוא מלשון "גמול", כי הקב"ה מתנהג עם האדם כאילו הוא חייב לשלם לו על מצוותיו, ובכך האדם חש כאילו אינו מקבל לחם חסד, ונמנעת ממנו בושה, וזהו הטוב שבחסד הבורא…

    ובכך יש גם להסביר את ענין צורת הנפעל של שרש 'גמל', המורה על  עצמאותואיתלות: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בראשית כא:ח), ענין גמילה זו בוודאי אינו נראה כמתנה או תשלום כלשהו – הרי אדרבא, התינוק מתנתק מאמו ומפסיק לינוק! ברם, הוראות מנוגדות מקבילות מצינו גם לשרש 'עזב', המורה בד"כ על  נטישה, כמו: יחזקאלכז:יב – תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ; רש"י – עזבוניך – חוזקיך ועוזרך כמו: ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג), וממונו של אדם הוא חזקו המעמידו על רגליו. 

    אולם, מסר אחד יש בשתי המלים הללו: הקב"ה ברא עולם טוב, עולם בו התמיכה החיונית המוענקת לאדם מובילה לתחושת אי-תלות בריאה, שילוב של עצמאות והכרת הטוב גם יחד.   

    שנזכה ליהנות מגמולו הטוב תמיד, לחיות קיום יציב, ולזכות לראות בטוב ה' בארץ הצבי, בב"א.  

1  מתוכם שלשה הראשונים מופיעים בפרשתינו בעצמה.

2  לא כולל המלה הארמית "טב", הנמצאת כתרגום ברוב ההופעות של "טוב" במקרא.

3  ההופעה היחידה בתורה ונביאים של מלה זו כתרגום למלה "טוב".

4  ובכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 32 פעמים.

5  ובכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 11 פעמים.

6  ההופעה היחידה במקרא של מלה זו בתרגומים המצויים.

7  ובכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 33 פעמים.

8 ההופעה היחידה כתרגום למלה "טוב", וכ"כ רד"ק: רד"ק יר' מד:יז – ונהיה טובים – שהיינו בשלוה ובטובה.

9 ויש לציין שמתוך ו' הופעות של שרש 'רע' בפרשה, ד' מופיעות בצמוד למלה "טוב" (עץ הדעת טוב ורע).

10  מנחם חבר את שתי הוראות אלו בערך 'רע', בשתי מחלקות שונות. רד"ק חבר חלק בערך 'רעה' וחלק ב'רוע' (והשוה גם ערך 'ירע' ברד"ק, ופירש שם ש'ירע' ו'רוע' הם שני שרשים בענין אחד).

11  כגון: ישע' ח:ט – רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ; מצ"ד – ענינו שבירה ורציצה כמו תרועם בשבט ברזל (תה' ב). שםיא:טז – וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו; רש"י – ורצצו את ענפיו; מצ"צ – ענין שבירה כמו ירעוך קדקד (יר' ב). שםטו:יב – הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת; רש"י – הירוצץ ברזל שלהם את שלך; מלבי"ם – רוצץ כמו ירוע כבירים (איוב לד). שםכד:יט – רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ; רש"י – לשון שבר כמו (תה' ב) תרועם בשבט ברזל; מצ"צ – ענין שבירה כמו ורעו דליותיו (יר' יא). איובלד:כד – יָרֹעַ כַּבִּירִים; מצ"צ – ירוצץ כמו תרועם בשבט ברזל (תה' ב). תה' ב:ט – תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל; מצ"ד – תשברם כמו ורעות רוח (קהלת א). משלייג:כ – וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ; רש"י – ירוצץ.

12  והשוה את פרשר"ה גם לבר' ב:ט, ו:ה.

13 ומצינו מספר דוגמאות המתפרשות לכאן ולכאן, שברורשעות: משליכה:כ – וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע; ראב"ע, מאירי והמצוד' פ' "רע" כאן כלשון  שבר. לעומתם, רש"י (כנראה על בסיס איכ"ר פתיחות, פ' יב [ע"ש עץ יוסף ד"ה ליצני הדור]), וספר חסידים (מרגליות, סימן אלף יד) פי' מל'  רועורשעות. ודומה לכך בפסוק: שםיא:טו – רַע יֵרוֹעַ; רש"י, ראב"ע, רבנו יונה מאירי ורלב"ג פ' "ירוע" כאן ל'  שבר. ברם, בתלמוד דרשו את הפסוק כל' רעה: יבמ' קט: – מאי דכתיב: רע ירוע… רעה אחר רעה תבא… ודוגמא ג': משלייג:כ – וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ; רמב"ם (תשובה ד:ה), מנורת המאור, פ' יז, וכן התרגום במשלי פ' לשון  רועורשעות. כנגדם, רש"י, אב"ע, רבינו יונה, מצ"צ ומלבי"ם פירשוהו כל'  ריצוץושבר. ולפ' רשר"ה, הכל עולה בקנה אחד, שהרי "רע" פירושו מצב רעוע, שבור ורצוץ מתחילת הוויתו.

14  סמך לקשר הזה בין "רע" ו"רעוע" יש למצוא בביטוי "מזל רע", שנקרא בלשונם ז"ל "ביש גדא"(סנהד' קה., קה"ר ז:א), כשהמלה "ביש" היא תמיד תרגומה של "רע". לפי זה, תיאור של מזל מידרדר היה אמור להיות "אבאיש גדא", כדוגמת:יר' ז:כו – הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם; ת"י – אַבְאִישׁוּ מֵאֲבָהַתְהוֹן; מצ"ד – הרעו – עשו רעות עוד יותר מאבותם (והשוה ת"א: בר' מג:י, במ' טז:טו, דב' כו:ו). אמנם בצורת הפועל הביטוי המצוי בתלמוד הוא שונה: ברכ' נה:, נדריםמ: – דלא לתרע למזליה. הפועל "לתרע" תמיד מורה על  נתיצה, ריצוץ, ביקוע וכדומה, כמו: ויק' יד:מה – וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת; ת"א– ויתרע ית ביתא. מ"בכה:ד – וַתִּבָּקַע הָעִיר; ת"י– וְאִתְרָעַת קַרְתָּא. מ"ביח:כא – הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה; ת"י– קַנְיָא רְעִיעָא הָדֵין; מצ"צ – הרצוץ – השבור ומרוסס כמו: הרוצצות אביונים (עמוס ד). ואכן, מצוי חילוף הביטויים "מזל רע" ו"מזל רעוע" בפי הראשונים, כמו: עקידתיצחקבראשיתשערכו (פ' וישלח) – בהיות המזל כן רעוע… ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד… יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע.

15  והשוה פירושיו גם לבר' א:י, יב, לא.

16  דוגמאות מהתרגומים: צל = טלל (בר' יט:ח), צלע = טלע (שם לב:לב), נצר = נטר (שמ' לד:ז, דב' לב:י), צבי = טביא (שם יב:טו), ציפורן = טופרא (שם כא:יב), צהרים = טיהרא (שם כח:כט), 'עצל' = 'עטלא' (משלי ו:ו).

17  ראה פירושים לקמיה.

18  רש"י – כתרגומו, לשון מור ואהלות. ברם, הוסיף פירוש שני: לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל… לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר: ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא:מה). וראה מצודת ציון שם בדניאל.

19  כמו: ש"בז:י – וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו; ת"י – וַאֲקַיְמִנוּן וְיִשְׁרוּן בְּאַתְרְהוֹן. יר' א:י – לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ; ת"י – וּלְמִבְנֵי וּלְקַיָמָא. שםיא:יז – וַה' צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ; ת"י – וַיָי צְבָאוֹת דְקַיֵם יָתִיךְ.

20  ובדומה להוראות האחרות בתרגומי המקרא הנ"ל למלה "טוב" (מובחר/ חפץ / רצון / הסכמה), מצינו מנגזרי "צב" בארמית ובעברית תרגומים מקבילים המצביעים על ענינים דומים, כגון: ישע' סו:ד – גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם; ת"י – אַף אֲנָא אֶצְבֵּי בְתַבְרֵהוֹן. בר' לד:יט – כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב; תמ"י – אֲרוּם צָבִי בִּבְרַת יַעֲקֹב. שםכד:ה – אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי; תמ"י – מָאִים לֵית צְבוּת אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַּתְרַיי. שמותב:כא – וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ; ת"א – וצבי משה למתב עם גוברא. וכן מצינו את המלה "צבי" מפורשת כלשון  נוחויופי: ישע' ד:ב – בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד; רד"ק – צבי – הוא נוי דבר צביון שיש חפץ בו.

2רש"יסוטהמז: – האומרים לרע טוב – שמשבחין את הרשעים.

22  עי' רמב"ם מאכלות אסורים א:ח.

2רד"ק – ונתתי צבי בארץ חיים – ואתן חפץ ופאר בארץ ישראל.

2רש"י – בארץ הצבי – בארץ ישראל.

25  מסביר המדרש: תנחומא משפטים יז – מה צבי זה שוחטין ומפשיטין אותו מעורו ואח"כ מחזירין את הבשר לעור ואין העור מחזיקו כך א"י לא היתה מחזקת את פירותיה. וראה גם שהש"ר ב:ט לדרשות נוספות.

26  פירוש ר' מרדכי קצנלנבוגן לרש"י – בתרגום: איתעתדתון, והוא לשון עמידה, ראה ערוך (ערך 'עתד'). והיינו מצבן – לשון נצבים (ראה רד"ק בספר ש"א [נראה שהכוונה לרד"ק שם יג:כג, ומה שהביא בשם ת"י שם יד:יב]).

27  וכן פרש"י "צבי" גם  שלא בקשר לישראל כלל, כמו: ישע' יג:יט – וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת; רש"י – והיתה בבל צבי ממלכות וגומר, שהיתה מצב וראש הממלכות. שםכג:ט – ה' צְבָאוֹת יְעָצָהּ לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי; רש"י – כל צבי – מצב חזק. שםכח:א – וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ; רש"י – וציץ נובל צבי תפארתו – ומצב מטע תפארתו יהיה ציץ הפרח שלו.

28  וכן אבן השתיה שממנה נברא העולם נמשלה לטבור הולד: שמחות א:א – מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן… כך התחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתיה… וממנה הושתת העולם. וראה תנח' (קדושים י) בענין שלמה המלך שידע לשאוב משלוחי אבן השתיה בנטיעת פרדסיו, ממש כמו עובר המתקשר לאמו דרך הטבור.

29  משמעות זו מצינו: 1. במים (שמ' טו:ד), 2. בטיט (יר' לח:כב), 3. במצח (ש"א יז:מט), וכן: 4. ב"טבעת" (אס' ג:י) ע"ש שקיעתה לחותמת. וראה ע"ז מג: ורש"ר הירש שמות טו:ד.

30  וכך פירש הערוך את לשון "טיב" בארמית כמו "טבע": ערוך (ע' 'טיב') – תרג' בפס': שובי שובי השולמית (שה"ש ז:א) מה טיבכון נביאי שקרא – פי' מנהגכם ודרככם… וטיב כמו טבע. וראה מעט צרי לבר' לז:ב, ותפא"י לעקצים ב:ט.

31  למשל, קסדה קטנה מידי איננה שימושית לחייל כלל, והגדולה מידי מהווה סכנה ממש ללוחם (שתשמט ממקומה והחובשהּ יסתנוור).

32  ובענין המשמעות האחרת של "טבל" –  השריהבמים, הרי הוראה זו דומה לב' ההוראות של "טבע" הנ"ל (שקיעהוקביעות). היינו, החפץ השרוי במאגר מים ג"כ סופו לנחות ולהיקבע בתחתית האגם או הים.

33  וכן מתרוגמת "לח" במלה "רטיב": שופ' טז:ז– בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים; ת"י – בְּשִׁבְעָא יְתָרִין רְטִיבִין.

3מהרז"ו – וכפלומה – מלשון אבנים מפולסות רטובות ורכות.

35  ומביא ע"י גם גירסת "משבחת" במדרש אחר: שוחרטובתה' כב:א – כך תהיה גאולתן של ישראל… מנפצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ היא משבחת והולכת.

36  רבים קישרו בין לשון "האמרת" לבין ענפי האילן הגבוהם המכונים "אמיר", כגון: ר' בחיידב' כו:יז – אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם – ל' מעלה וגובה, מל': "בראש אמיר", שהוא הענף הגבוה. ומלבי"ם הגדיר את האמיר כ"עליון או מובחר": ישע' יז:ו – בְּרֹאשׁ אָמִיר; מלבי"ם – אמיר. סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום. וכן קישר מלבי"ם את הביטוי "אמרי שפר" לאמיר המובחר: בר' מט:כא– נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר; מלבי"ם– ואמרי הם ענפים מובחרים אשר בראש האילן, כמו: בראש אמיר (ישע' יז:ו). וראה מעט צרי לדב' כו:יז לשיטות נוספות.

37  וכן ת"א את המלה "האמרת": דב' כו:יז אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם; ת"א – ית יי חטבת יומא דין למהוי לך לאלה.

38  כלשון הכתוב, שבחרו בו ית' להיות להם לאלקים: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים (דברים כו:יז). ונראה שהדיוק של "אחד" ו"מיוחד" נובע מאות הל' של "לאלוקים", כלומר בצורה בלעדית, וכן בהמשך הכתוב שם: לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה ולא "להיות לו עם סגולה" אלא "לעם סגולה", אחד ומיוחד ובלעדי.

39  כגון שמ' לד:י, דב' ד:כג, ה:ג, כח:סט.

40  ויש יוצאים מן הכלל, כגון: 1. ברית בין הבתרים: כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית (בר' טו:יח). והוא מעשה חיתוך מילולי, כפי שמודגש בב' מלים נוספות שם, המורות אף הן על  חיתוך: "בתר" (טו:י), "גזר" (טו:יז). 2. וכן עשו כריתה מילולית בימי צדקיהו: הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו (יר' לד:יח). 3. וכן נאמר: דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' (שמ' כד:ח) שדרשוהו ז"ל (נדרי' לא:, לפי גירסת העין יעקב) בענין כריתת ברית מילה, ומשמע לפ"ז שאף חיתוך הערלה נקרא "כריתה". אולם, הקשו ר"ן והתוס' שם, שפשט' דקרא מתייחס לדם הקרבן שהזה משה (וממילא לא לחיתוך מילולי). 4. תה' נ:ה אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח; רד"ק– אמרו רז"ל: מהו כורתי בריתי… ביום… ברית מילה, עלי זבח הם עושים. מקורו אינו ידוע, אמנם זכר לדבר מצינו: שמ"ריט:ה – ראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו כל ישראל… ומלו כל עבדיהם ובניהם… עליהם נאמר… כורתי בריתי עלי זבח. ועכ"פ, כ"ז אינו אלא סמך בעלמא, כי רק בִּיתּוּר בהמה לשנים נקרא כריתה אמיתית, כפי שמשמע מהמפרשים: רש"ייר' לד:יח – וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו… והיא היתה ברית חזקה וגמורה. 

41  ור' בחיי (בר' טו:יח) הסביר את מעשה הכריתה בברית בין הבתרים בצורה קצת שונה: והברית הזאת היתה כעין חרם, והוא קיום השבועה שנשבעו כבר, וכש"א: יהי מבותר, כבהמה זו מי שיעבור על השבועה. וכן פרש"י יר' לד:יח.

4ח"ש (ערך 'בר' –ת"ד) – מן ברירה שם "בְּרִית"… ששני צדדין בוררין להם איזה דבר שיהיו שניהם מחויבים בו… ופעל של הברירה של אותו החיוב יקרא "כריתה", דהיינו כריתת דבר פלוני וחתוכו משאר דברי רשות שבין בני אדם, שכולם הם רשות וזה לבדו נכרת מהם ונעשתה חיוב.

43  וכן מתורגמת "לחטוב" במלה "מקטב" עם ק': דב' יט:ה – לַחְטֹב עֵצִים; תרגוםירוש' – למקטב קיסין.

44  מקורות: ערוך ('קטב' ג') – …עץ גדול וכבד… ובראשו אבן גדולה. רמב"םפהמ"ששביעיתח:ו– וקוטבי, מסחטת זתים קטנה. ספרחרדיםמצוותהתל' בארץב:טז – וטוחן בבית הבד ובקוטב.

45  ובלשון הראשונים מצינו ל'קטב' משמעות  קצה /קץ, כגון בפירוש רלב"ג (שהיה מלומד באסטרונמיה, מתמטיקה ועוד) לשיחת איוב עם בלדד השוחי. רלב"ג מסביר שם את תכונות הארצות הצפוניות וקצה העולם המכונה "הקוטב הצפוני": איובכו:יד – הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָיו… וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן; רלב"ג…ואולם שם יהיה יום אחד בשנה אין בו לילה, ויום אחד כנגדו אין בו יום. ומשם ואילך יתוסף זה השיעור מעט מעט עד שיגיע אל מה שתחת הקוטב הצפוני, ויהיה שם ששה חדשים בשנה אין בהם לילה. והקשר ל'קטב' המקראי הוא כפי הנראה, שקצות העולם הם כרותים ומנותקים ממרכזי האנושות. אמנם כפי שראינו בסעיף 'חטב', חיתוך והבדלה יכולים להיות גם מעשה בחירה שמטרתו ליצור "חטיבה" מובחרת ורצויה.

46  וכך תרגומה של "הכנה" בכל מקום, כדוגמת: בר' מג:טז, מג:כה, שמ' טז:ה, כג:כ, במ' כג:א, דב' יט:ג.

47  והשוה גם במקרא: ש"א כד:יז, ישע' סג:ז, משלי לא:יב.

48  מצוטט גם במאמרינו לפרשת ויחי, ע"ש.

49  וכך יש להסביר גם את ב' המשמעויות של שרש 'עצב': 1. הצטערות 2. מתןצורהלדבר, כמו: שבתקמז. – ואין מעצבין את הקטן; רש"י – ואין מעצבין – לשון: ידיך עצבוני (איוב י), שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו. כלומר, אדם עצוב עלול להיכנע לצערו ולהמוטט, או להעריך את המציאות מחדש ולנקוט בצעדים לשפר ולתקן את מצב וצורת חייו (ושים לב לקירבת 'עצב' ל'עזב' הקרובות אחד לשני בחילוף אותיות זסשר"ץ). 


image_print

השאר תגובה