לך לך: המלט למקלט, לוט! ~ יהושוע שטיינברג

בפרשת השבוע, לך לך, אנו מתוודעים לראשונה לאחיינו של אברהם, לוט. האם יש משמעות שרמוז בשמו, אשר עשוי לספק תובנה לגבי…

Posted by Jeremy Steinberg on Thursday, 7 November 2019

בר' יב:ד – וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט.

בעל הספר אבני שיש מציע יסוד משותף לשלשה שרשים בעלי אותיות 'לט', וזה תורף דבריו: ספר אבני שיש (ערך 'מלט'): 'מלט', 'פלט', 'שלט', יוצאים ממקור אחד [היינו הגנה / הצלה], כדלהלן:

  1. מלט – מורה על הניסה כדי להציל נפשו מסכנת מות טבעית או מסכנה אחרת. כמו: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ (בר' יט:יז); הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ (תה' קכד:ג).
  2. פלט – מורה לפי הנראה על הניסה וההצלה ממלחמה ומפני החרב: וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בר' יד:יג) – שנפלט מהמלחמה; פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ (תה' יז:יג); וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן (יר' מד:כה).
  3. שלט – שנושאים הלוחמים להגן על נפשם[1]. ומזה יוצא ג"כ השרש 'שלט' המורה על הממשלה, שתכליתה היא להגן על יושבי הארץ: מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז:יט). ועוד: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (שם ח:ח) – שמורים על שלטון הממשלה להגן על הארץ ויושביה[2].

ונראה לע"ד להוסיף למשפחת נגזרי אותיות 'לט' עוד מספר שרשים: 4. קלט 5. עלט 6. חלט 7. לטא 8. לטש 9. לוט., כדלהלן.

  1. קלטבמ' לה:יא – ערי מקלט. וכן במובן "קלוט", היינו סגור (סגירה וכיסוי הם מסוגי שמירה): וי' כב:כג – ושור ושה שרוע וקלוט; רש"י – וקלוט – פרסותיו קלוטות.
  2. עלטבר' טו:יז – וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה; ענינו חושך, שמתואר רבות ככיסוי וסתר[3]. וכך מתואר גם העלטה, כגון: יחז' יב:ו – עַל כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה; אברבנאל – צוהו שיעשה… בגדים… ויוליך על כתפו… כאילו הוא בסתר בעלטה[4]. וכן יש שרמזו לקשר בין "עלטה" ל"וילט", [וַיָּלֶט פָּנָיו (מ"א יט:יג)] כי ענין שניהם הוא כיסוי[5].
  3. חלטמ"א כ:לג – וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ; ת"י: וְגַבְרַיָא נְחִישׁוּ וְאוֹחִיאוּ וְחַטְפוּהָא – לשון חטיפה. ע' פירוש רש"ר הירש לבר' טו:יז[6], שקישר בין 'עלט' ל'חלט' שענין שניהם הוא העלמה מן העין, היינו שתוצאת שניהם – החשיכה והחטיפה – היא הסתר וכיסוי מפני הראייה.
  4. לטא – ויק' יא:ל – וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת; אונקלוס תרגם "לטאה" במלה "וחלטתא"[7]: ת"א – וְיַלָּה וְכֹחָא וְחַלְטְתָא וחֻמְטָא וְאָשׁוּתָה. שמא יש להציע שלכך בחר אונקלוס בשרש 'חלט' (כמו "ויחלטו" המתורגמת "וחטפוהא", כנ"ל) – משום שהלטאה היא שרץ זריזה במיוחד, ונמלטת בחטף בחורים וסדקים[8].
  5. לטש – בר' ד:כב – תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל. הגם שמלאכת לטישה שייכת בכלי חקלאות ודברי אומנות[9],

מדגיש רש"י[10] שעיקר ה"אומנות" של תובל קין היתה בייצור כלי זיין, כלי מלחמה[11]: רש"י – תובל קין – תובל אומנתו של קין. תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים. ויש לציין כי רוב אזכורי השרש 'לטש' במקרא קשורים למלחמה / אלימות, כגון: תה' נב:ד – הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ[12]. וגם לטישת כלי החקלאות נחשדה ע"י אדוני הארץ הנכרים ומנעו את ישראל ממלאכה זו בתוך ארצם: ש"א יג:יט-כ – וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ.

איך קשורים עניני צחצוח ולטישה לכאן? עד כה התייחסנו למנגנונים שונים של הגנה כגון הסתתרות, בריחה וסגירה. אולם סוג חשוב ביותר של הגנה הוא ההרתעה. עצם הידיעה שיש בידי השכן מחסני-נשק מוכנים וחצים מחודדים עלולה למנוע התקפות מלכתחילה. ואם בכ"ז יחליט האויב לתקוף, אין הגנה עצמית טובה יותר מתקיפה חזיתית בחרבות מלוטשות. וכן יש לציין שבדרך רמז, אותיות 'לטש' הן אותיות 'שלט'[13], המורה במקרא על המגן של הלוחם ועל המושל, המוטל בראש ובראשונה במשימת הגנת עמו, כנ"ל.

  1. לוט – "לוטה" מורה על דבר עטוף וכרוך: ש"א כא:י – הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה; רש"י – לוטה – כרוכה, וכן: וילט פניו באדרתו (מ"א יט). וכן על סתר, חשאיות, כגון: שמ' ז:כב – וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם; רש"י – בלטיהם – לחש… בלט ובחשאי. סנהד' סז: – אמר רבי חייא בר אבא בלטיהם אלו מעשה שדים; רש"י – בלטיהם… בסתר. נוסיף שלפי רש"י, שרשו של "מֶלֶט" (טיח) הוא 'לט', המציין כיסוי: יר' מג:ט – וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט; רש"י – וטמנתם במלט – מ' זו יסוד נופל היא בתיבה, כמו: מקום, מעמד, מעשה, ויסודו לט כמו: וַיָּלֶט פָּנָיו (מ"א יט:יג) – לאט אותה בתוך הטיט במלבן[14].

ונראה להציע שמכאן נגזר אף שמו של "לוט". הרי בכל צעד חשוב בחייו, לוט נָס או הסתתר מפני אויב, מפני צרה / סכנה או מפני נסיון כל דהוא, כדלהלן: 1. בתחלת דרכו, הרי נמלט מצרת רצח אביו (ע"י נמרוד [ע' רש"י בר' יא:כח]) לתוך חֵיק אברהם. 2. אח"כ נמלט מדרכו של אברהם (שמעמדו אולי נחשב לו כאיום מדומה להצלחתו הוא, כמוסבר למטה) לעיר סדום. 3. משם הוא ניצול ונמלט מן השבי (בר' יד:טז), 4. ובסוף נמלט גם מהפיכת סדום (בר' יט:כ). ושים לב ששרש 'מלט' מופיע רק חמש פעמים בכל החומש (להבדיל מנ"ך) – וכולם אצל לוט בן אחי אברהם: 1-2. בר' יט:יז – הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. 3. בר' יט:יט – וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. 4. בר' יט:כ – הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. 5. בר' יט:כב – מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה.

שלוש פעמים נקט המלאך כאן במלה "המלט", ואף פעם אחת לא הזכיר את המלים "לנוס" או "לברוח". גם לוט הזכיר לשון "מלט" פעמיים, הגם שהוסיף את המלה "לנוס" בסוף. מה מיוחד במלה הזאת, ומדוע שינה לוט בסיום דבריו?

נקדים עם דברי רש"י על צוויו של המלאך "ההרה המלט": רש"י בראשית וירא יט:יז – ההרה המלט – אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה (בר' יב:ח). שההסבר הפשוט הוא בכדי להנצל בזכותו של אברהם. לוט מסרב, אמנם עם נימוק: בר' יט:יט – וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. המפרשים פירשו שהיה ירא לוט שמא לא יוכל לרוץ ולהגיע בזמן. ברם, לוט בעצמו מוסיף טעם לבחירתו בעיר צוער: בר' יט:כ – הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר. דהיינו שהיא צעירה ו/או קטנה (ראה במפרשים). יש להציע שסיבה אחת שלוט פחד לברוח לחיק אברהם היא היא הסיבה שברח ממנו מלכתחילה, שביחס לגדלותו של אברהם, לוט הרי הוא קטן; ובהשוואה לצדקת דודו, הרי הוא רשע. מכאן: בר' יט:יט – פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. ואין לי מקום להמלט ולהחבא מגדלותו וצדקתו. אולם בצוער -עיר קטנה וצעירה- אחשב לאדם חשוב וצדיק ביחס אליהם – ראש לשועלים[15]. ויש לדייק עוד בלשונו של לוט: בר' יט:כ – הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה… לשון "לנוס" מתייחסת לבריחה הפיזית, כדפירשו המפרשים הנ"ל, היינו שירא שמא לא יגיע למקום במהרה. לעומת זאת: …וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. כלומר, גם אם בית אברהם היה קרוב לנוס אליו, אני מעדיף להמלט ולהחבא אצל קטנים ממני, מקום שאני נחשב לצדיק[16].

שמו של לוט א"כ מבטא בדיוק נמרץ את אישיותו הוא – להתחמק, להישמט ולהימלט מן הנסיונות. בניגוד לדודו שעמד בניסיונות, ובכך עלה במעלות הצדקות והגדולה, לוֹט נתקע לצמיתות – לוּט בערפל ובעלטה. עלינו ללמוד מכשלונו של לוט ולשאוף לגדולתו של אברהם אבינו, נשיא אלוקים.

  1. ש"ב ח:ז – וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב; רד"ק – שלטי הזהב – מגיני הזהב; מצ"צ – שלטי – כעין מגן.

  2. כלומר, בהשאלה מ'שלט' בהוראת מגן (או נרתיק הנושא נשק – ע' רש"י בש"ב שם).

  3. כדמצינו אצל החושך הנקרא "צלמות": תה' מד:כ – וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת; רד"ק – מכוסים בחושך הגלות. ונראה להציע שמשמעות המלה "לייט" בארמית, קללה נובעת מכאן, היינו שישב המקולל מכוסה בחושך וצלמות. שוב ראיתי שכן כתב בספר "ממעמקים" (בראשית, דף 91).

  4. וראה גם רש"ר הירש דב' יז:יד.

  5. ראה ספר בעליל לארץ, דף קטו; אגרא דכלה (בראשית טו:יז), אור חדש (שם שם).

  6. נמצא בפירושו לבר' טו:ט-כא במהדורת מוסד יצחק בריואר.

  7. גירסת ספר "אונקלוס המוגה והמדויק", ושל "חומש המאור" (בניגוד ל'והלטתא' במהד' אחרות.

  8. וכן מסוגלת לטפס בקירות מאונכים חלקלקים ועל התקרה בעצמה. כל אלו התכונות מעניקות לה דרכים רבות להימלט מכל סכנה צפויה. ובכך השמות "לטאה" ו"חלטתא" מתארים בדיוק נפלא את כח ההישרדות שלה: היא נמלטת בחטף.

  9. כדוגמת: ש"א יג:יט – לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ. וע' רד"ק, הכוה"ק והעמק דבר לבר' ד:כב שכך פירשו את הפסוק בפשטות, וכך משמע גם מרש"י ד"ה "לוטש כל חרש".

  10. ע"פ המדרש: ב"ר כג:ג – תובל קין… תבל עבירתו של קין [שהרג בלי כלי זיין] אבל זה לוטש כל חורש נחושת וברזל.

  11. וכך פירשו רוב המפרשים (ע' ריקאנטי [ד:כב], אברבנל [ד:כ-כב], תולדות יצחק [ד:יז]). וכך מסכם הזוה"ק (ג:עו,ב) את חייו של תובל קין: תובל קין אפיק זייני קטולא לעלמא [הוציא כלי הריגה לעולם].

  12. ומעין כך גם בלשון שנון: תה' סד:ד – שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם. משלי כה:יח – וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן.

  13. ראה גם חומש פרח שושנה (בר' ד:כ), תרגומנא (וי' כ, דף תקנב), שהעירו גם הם על קירבה זו בענין אחר.

  14. ראה גם יריעות שלמה (א:קד.), ע"ש.

  15. השוה אבות ד:טו.

  16. ויש להעיר שבספר איוב פירש"י "אמלטה" כלשון השמטה: רש"י איוב א:טו – ואמלטה – אין מליטה אלא לשון השמטה. אף כאן י"ל שלוט משתמט מצדקותו של אאע"ה, ומן אחריותו ללכת בדרכו.




בראשית: והנה הוא יציב מאוד ~ יהושוע שטיינברג

בראשית – והנה הוא יציב מאוד 

בר' א:ד– וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

    המלה "טוב" מופיעה ח"י פעמים בפרשת בראשית, יותר מכל פרשה אחרת בחומש. קשה מאוד לקבוע הוראה חד-משמעית למלה, בהיותה מלה הכוללת ענינים רבים, וכדברי רש"ר הירש: רשר"השמותלג:יטכ – "טוב" הוא מושג יחסי מעיקרו, דבר המביא לידי אושר, אך אושר זה תלוי בתכונה המיוחדת של מי שאמור לזכות בו. 

    בכדי להמחיש את הענינים השונים הכלולים במלה "טוב", נציין שמצינו במקרא ששה תרגומים שונים למלה:

1. "בחיר" – מובחר (תמ"י בר' ב:יב). 2. "שפירן" –  יפות (ת"א, תמ"י בר' ו:ב). 3. "יאות" / "יאוון" (כגון ת"א בראשית מ:טז, תמ"י במדבר כד:ה, ת"י מ"ב יא:יח). 4. "בר קיומא" (תמ"י שמות ב:ב). 5. "תקין" (ת"א בר' א:לא; ת"א, תמ"י ב:יח). 6. "שליוא" – לשון  שלווה (ת"י יר' מד:יז). ובכיוון הֶהָפוּךְ (תרגום מלה אחרת בלשה"ק ל"טוב" בארמית), מצינו גם את המלה "מאושר" מתורגמת "טוביהון": משליג:יח – עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר; תרגום – ואלין דמתעסקין בה טוביהון. 

    למרות המשמעויות השונות הללו, דבר אחד יש להניח לפי הסברא הפשוטה – היפך ה"טוב" הוא ה"רע". לפי זה נראה לבדוק את עומק משמעות המלה "רע", בניסיון לשפוך אור גם על היפוכה. 

    רש"ר הירש פירש שהמלה "רע" נגזרת משרש 'רעע' (אייציבות, שבר), ואלו דבריו:רשר"הבראשיתכא:יא – וירע הדבר מאד – 'רע' משרש 'רעע': נתערער כל מה שקבל בלבו לעשות, כל ציורי נפשו לגבי עתידו. 

    לפי זה, י"ל שהמושג "טוב" מורה על ההיפך, היינו  יציבותוקיום. ואכן כך מדגיש רמב"ן מספר פעמים – עכ"פ ביחס למעשה בראשית, כגון: רמב"ןבראשיתב:יח – במעשה בראשית "הטוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (בראשית א:ד).

    סמך נוסף לכך יש למצוא ממלים הקרובות ל"טוב" בלשון ארמית. הרי ידוע שהאותית ט' וצ' מתחלפות בין עברית לארמית, ולפי זה, יש לבדוק את המלה הארמית "צב" ונגזריה. מצינו הטיות של המלה הזאת פעמים רבות כתרגומה של "לנטוע" בלשה"ק, הן בענין צמחים, הן בענין אהלים, ובהשאלה, גם ביחס לאדם: ויק' יט:כג – וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל; ת"א – ותצבון כל אילן דמיכל. במ' כד:ו – כַּאֲהָלִים נָטַע ה'; ת"א – כבוסמיא דנצב יי. ישע' ה:ז – כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; ת"י – וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה נִצְבָא דְחֶדְוָתֵיהּ. ישע' יז:י – תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים; ת"י – נְצִיבָא נִצְבָא בְּחִירָא. הצד השווה שבהם הוא  קיום ויציבות הישות הניטעת.

    עוד בענין חילוף אותיות ט' וצ', נציין שהמלה "צבי" בלשה"ק מתורגמת תמיד "טביא", כגון: דבריםיב:כב – הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל; ת"א – מסאבא ודכיא ייכלוניה כבשר טביא ואילא. אמנם המלה "טביא" נמצאת גם כתרגומה של "טוב": ישעיהוה:כ – הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב; ת"י – וי דאמרין לרשיעיא… אתון טביא. האם יש קשר בין החיה הזאת לבין המושג "טוב"?

    תשובה לשאלה זו נראה שיש למצוא מתוך בדיקת תיאורי ארץ ישראל בתנ"ך, בהם מופיעה המלה "צבי" שוב ושוב, כגון: יחזקאלכ:טו – אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. שםכו:כ – וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים. דניאליא:טז – וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי. ובתלמוד דרשו את שבחי א"י על פי תכונות הצבי: ירמיהוג:יט – וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי; כתובותקיב. – למה ארץ ישראל נמשלה לצבי… מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה… מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה.  

    אולם, פירוש אחר מצינו למלה "צבי" -שהוא שגור בפי רש"י ופרשנים אחרים- והוא "נצב" / "מצב" (חוזקויציבות, עומדבראש) כדוגמת: ש"בא:יט – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל; רש"י – הצבי ישראל – מצבן של ישראל; רד"ק – הצבי מענין נצב נצבים. ישעיהוכד:טז – מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק; רש"י – ומה הן הזמירות צבי לצדיק עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים. 

    ברם, איך מתקשרות כל שאר ההוראות בתרגומים  שהבאנו לעיל לעניני  נטיעהויציבות אלו? התשובה היא מובנת מאליה: בלי יציבות וקיום, כל התכונות האחרות הינן חסרות-ערך כליל. ישות כלשהי איננה יכולה להיות תקינה ומובחרת אם עצם קיומה מוטל בספק, ובוודאי אינה עומדת במצב של שלווה ושלום. בלי קיום ויציבות, לא שווה יופיה ונויה דבר, וכן מושג האושר הוא חסר-משמעות כלפיה – לחלוטין. לסיכום, כל התכונות האחרות של "טוב" תלויות בצורה מוחלטת על יסוד הקיום והיציבות.

    עד כה נסינו לבחון את עומק המלה "טוב" על פי השוואה ל"רע" ועל פי התרגומים ומפרשים אחרים. כעת נבדוק את המלה גם בהשוואה למלים אחרות בלשה"ק שמשותף להן אותיות "טב", כגון המלים הבאות: 1. "טבר" 2. "טבע" 3. "טבל". 4. "רטב". נראה שאף מלים אלו משתתפות בהוראות העיקרית שראינו עד כה, היינו  יציבות /עמידה, קיום, תקינותודברמובחר. ונבדוק אותן אחת אחת.

  1. טבר – הָעֻבָּר קשור לאמו ולפרנסתו דרך טבורו – מקור קיומו.
  2. טבע – הוראת היסוד של מלה זו היא  שקיעה. אולם, יש בה גם משמעות  ייסוד, הכנהוקביעות, כמו: משליח:כה – בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; רלב"ג – בטרם – שהטבעו ההרים על מכונם; מצ"ד – בטרם – עד לא נטבעו ונקבעו ההרים בארץ. איובלח:דו –  אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ… עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; מלבי"ם – על מה אדניה הטבעו – מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים. 
  3. טבל – בין הוראות שרש זה, מצינו בו משמעות  כובע: יחז' כג:טו – חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים     בְּרָאשֵׁיהֶם; רש"י – סרוחי טבולים – יתירי כובעים גדולים… וכן ת"י מחתין קולסין. המלה "כובע" מתחלפת עם "קובע", והמלה "טבולים" מקביל ל"קובע" הנזכר להלן בפרק כג, ואכן יונתן תרגם את שתיהן במלה "קולסין": יחז' כג:כד – וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע; ת"י – וּמַשִׁרְיַת עַמְמִין דִמְזַיְנִין בַּעֲגִילִין וְקוּלְסִין. "קובע", היינו הקסדה, חייבת להתאים למידת ראשו של חובשו בכדי להגן עליו – היינו שתהא  יציבהוקבועה במקומה. ומכאן יש להציע שלשון "טבולים בראשיהם" משמע "קוֹבְעִים קְבוּעִים בראשיהם".
  4. רטב – הפירוש הפשוט של 'רטב' הוא  לח, כמו: איובכד:ח – מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ; רד"ק (ערך 'רטב') – ענין לחות. ברם, יש למלה משמעות לוואי של  חוזק: איובח:טז– רָטֹב הוּא; רש"י– רטוב הוא – לח וחזק. וכן של  יופי: תהליםלז:לה – כְּאֶזְרָח רַעֲנָן; רד"ק – ונקרא העץ הרטוב, אזרח, לפי שהוא נראה וגלוי לַכֹּל ביפיו ובלחותו. ובמדרש מצינו לשון "הרטבה" המורה על  הולדהוהצמחה: שה"שא:טזיז – אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים; שהש"רא:יז – אבנים שישן עליהם יעקב אבינו נעשו תחתיו במטה וכפלומה, ומה הרטבה הרטיב מהן… אלו הצדיקים והצדיקות הנביאים והנביאות שעמדו ממנו; באורכנפייונה – הרטבה הרטיב מהן – כלומר מה הצמיח והוליד משם יעקב שאמר הכתוב אף ערשנו רעננה…. מה הרטיב והצמיח מערש זה. וכן על הרחבהוגידול: שהש"רו:י – כך תהיה גאולתן של ישראל… מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ מרטבת והולכת; עץיוסף – מרטבת פי': מרחבת ומגדלת.

    אולם, יש גם מספר מלים בעלות אותיות 'טב' המורות על  כריתהוחיתוך – לכאורה  היפךהיציבותוהקביעות ממש, והן: 5. "חטב" 6. "קטב" 7. "טבח". ונבדוק גם אותן:

  1. חטב – שרש זה מציין  כריתה /חיתוך, כגון: לַחְטֹב עֵצִים (דב' יט:ה), מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ (שם כט:י), וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים (יחז' לט:י).      

    אלא שיש בשרש זה גם משמעות  איכותומעלה; רש"י פירש 'חטב' במלה "מהולל", או "מובחר" לפי הגר"א: תה' קמד:יב – כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת; רש"י – מחטבות – מהוללות בפי רואיהן. משליז:טז חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם; רש"י – חטובות – מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין; ביאורהגר"א – חטובות אטון מצרים – חטובות מלשון חטיבה כלומר המובחר. וכן נקטו חז"ל במלה זו כתחליף ללשון "שבח" ו"מובחר" לפי רש"י: חגיגהג. – אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם… וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דב' כו:יז-יח); אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; רש"י – חטיבה אחת – שבח אחד, שבח מיוחד, לכך בְּחַרְנוּךָ לאלוה.

    המשותף  לכריתה ולמוּבְחַרוּת לכאורה הוא שבחירת ישות מסויימת כמובחרת ומשובחת מבדילה אותה מכל השאר – כורתת אותה מבין כל עמיתיה. וכבר מצינו כדוגמת משמעות כפולה זו בשרש 'כרת' בעצמו בביטוי "כריתת ברית", שרוב הופעותיו אינן קשורות לחיתוך פיסי כלל, אלא כסמל להבדלה והקדשה למטרה כלשהי, והיא אכן משמעות המלה "ברית" בעצמה לדעת ח"ש – מעשה של  ברירה.

  1. קטב – שרש זה, כמו 'חטב' בסעיף הקודם מציין  כריתה /חיתוך, כגון: דב' לב:כד וְקֶטֶב מְרִירִי; רש"י – וקטב מרירי – וכריתות שד ששמו מרירי. הושעיג:יד אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל; רד"ק – אהי קטבך שאול – ואני אהיה גורם כריתתך לשאול. ישע' כח:ב– שַׂעַר קָטֶב; מצ"ד – שער קטב – כרוח סערה הכורת ומשחית. תה' צא:ו – מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם; מצ"צ – מקטב – נקרא כן מענין כריתה. 

    ברם, מצינו במשנה גם לשון "קוטב" המציינת מין  בד /מוט כבד לטחינת זתים וסחיטת שמנם: שביעיתח:ו – וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. סחיטה זו אמנם "כורתת" את השמן מן הזית, אבל מטרתה היא לברור את החלק החשוב והמובחר של הזית, היינו שמנה.

  1. טבח – התרגום המצוי של "טבח" הוא "נכסתא", כמו: בראשיתמג:טז – וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן; ת"א – וכוס נכסתא. והוא גם תרגומו של 'שחט' ו'זבח' (למשל שמות כד:ה, ויקרא ג:ב). אולם, מצינו גם לשון "טבחים" ו"טבחות" שאינם אלא  מבשלים מקצוענים, כמו: ש"אח:יגבְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת; רד"ק – ולטבחות – מבשלות. ש"אט:כג – וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח; מצ"צ – לטבח – המבשל. ונמצא 'טבח' מתורגם גם כלשון  תקון, כגון: ש"אכה:יא – אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; ת"י – דְאַתְקֵינִית לְגָזְזַי. כלומר, שרש 'טבח' מורה גם על לשון  הכנהותקון.

    עולה עכ"פ שקיימות שתי הוראות עיקריות למלים בעלות אותיות 'טב': 1. יציבות /קשר 2. כריתה. אמנם המשמעויות הללו, המנוגדות לכאורה, לאמיתו של דבר תואמות ומשלימות אחת את השנייה. כפי שנסביר בהרחבה במאמרינו לפרשת ויחי, עצם השפע והחסד שה' מזרים לנו בכל עת עלול להשאיר אותנו עם תחושת חרפה, כעני הלוקח מבלי יכולת להחזיר, והתלוי באחרים. תופעה זו מכונה בשם "נהמא דכיסופא" – לחם של בושת-פנים. ומסביר הגר"א לאפיאן על פי זה את הביטוי "הגומל חסדים טובים" שאומרים בברכת השחר: 

לבאליהוח"אקצט – "גומל" הוא מלשון "גמול", כי הקב"ה מתנהג עם האדם כאילו הוא חייב לשלם לו על מצוותיו, ובכך האדם חש כאילו אינו מקבל לחם חסד, ונמנעת ממנו בושה, וזהו הטוב שבחסד הבורא…

    ובכך יש גם להסביר את ענין צורת הנפעל של שרש 'גמל', המורה על  עצמאותואיתלות: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בראשית כא:ח), ענין גמילה זו בוודאי אינו נראה כמתנה או תשלום כלשהו – הרי אדרבא, התינוק מתנתק מאמו ומפסיק לינוק! ברם, הוראות מנוגדות מקבילות מצינו גם לשרש 'עזב', המורה בד"כ על  נטישה, כמו: יחזקאלכז:יב – תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ; רש"י – עזבוניך – חוזקיך ועוזרך כמו: ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג), וממונו של אדם הוא חזקו המעמידו על רגליו. 

    אולם, מסר אחד יש בשתי המלים הללו: הקב"ה ברא עולם טוב, עולם בו התמיכה החיונית המוענקת לאדם מובילה לתחושת אי-תלות בריאה, שילוב של עצמאות והכרת הטוב גם יחד.   

    שנזכה ליהנות מגמולו הטוב תמיד, לחיות קיום יציב, ולזכות לראות בטוב ה' בארץ הצבי, בב"א.  

1  מתוכם שלשה הראשונים מופיעים בפרשתינו בעצמה.

2  לא כולל המלה הארמית "טב", הנמצאת כתרגום ברוב ההופעות של "טוב" במקרא.

3  ההופעה היחידה בתורה ונביאים של מלה זו כתרגום למלה "טוב".

4  ובכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 32 פעמים.

5  ובכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 11 פעמים.

6  ההופעה היחידה במקרא של מלה זו בתרגומים המצויים.

7  ובכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 33 פעמים.

8 ההופעה היחידה כתרגום למלה "טוב", וכ"כ רד"ק: רד"ק יר' מד:יז – ונהיה טובים – שהיינו בשלוה ובטובה.

9 ויש לציין שמתוך ו' הופעות של שרש 'רע' בפרשה, ד' מופיעות בצמוד למלה "טוב" (עץ הדעת טוב ורע).

10  מנחם חבר את שתי הוראות אלו בערך 'רע', בשתי מחלקות שונות. רד"ק חבר חלק בערך 'רעה' וחלק ב'רוע' (והשוה גם ערך 'ירע' ברד"ק, ופירש שם ש'ירע' ו'רוע' הם שני שרשים בענין אחד).

11  כגון: ישע' ח:ט – רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ; מצ"ד – ענינו שבירה ורציצה כמו תרועם בשבט ברזל (תה' ב). שםיא:טז – וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו; רש"י – ורצצו את ענפיו; מצ"צ – ענין שבירה כמו ירעוך קדקד (יר' ב). שםטו:יב – הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת; רש"י – הירוצץ ברזל שלהם את שלך; מלבי"ם – רוצץ כמו ירוע כבירים (איוב לד). שםכד:יט – רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ; רש"י – לשון שבר כמו (תה' ב) תרועם בשבט ברזל; מצ"צ – ענין שבירה כמו ורעו דליותיו (יר' יא). איובלד:כד – יָרֹעַ כַּבִּירִים; מצ"צ – ירוצץ כמו תרועם בשבט ברזל (תה' ב). תה' ב:ט – תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל; מצ"ד – תשברם כמו ורעות רוח (קהלת א). משלייג:כ – וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ; רש"י – ירוצץ.

12  והשוה את פרשר"ה גם לבר' ב:ט, ו:ה.

13 ומצינו מספר דוגמאות המתפרשות לכאן ולכאן, שברורשעות: משליכה:כ – וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע; ראב"ע, מאירי והמצוד' פ' "רע" כאן כלשון  שבר. לעומתם, רש"י (כנראה על בסיס איכ"ר פתיחות, פ' יב [ע"ש עץ יוסף ד"ה ליצני הדור]), וספר חסידים (מרגליות, סימן אלף יד) פי' מל'  רועורשעות. ודומה לכך בפסוק: שםיא:טו – רַע יֵרוֹעַ; רש"י, ראב"ע, רבנו יונה מאירי ורלב"ג פ' "ירוע" כאן ל'  שבר. ברם, בתלמוד דרשו את הפסוק כל' רעה: יבמ' קט: – מאי דכתיב: רע ירוע… רעה אחר רעה תבא… ודוגמא ג': משלייג:כ – וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ; רמב"ם (תשובה ד:ה), מנורת המאור, פ' יז, וכן התרגום במשלי פ' לשון  רועורשעות. כנגדם, רש"י, אב"ע, רבינו יונה, מצ"צ ומלבי"ם פירשוהו כל'  ריצוץושבר. ולפ' רשר"ה, הכל עולה בקנה אחד, שהרי "רע" פירושו מצב רעוע, שבור ורצוץ מתחילת הוויתו.

14  סמך לקשר הזה בין "רע" ו"רעוע" יש למצוא בביטוי "מזל רע", שנקרא בלשונם ז"ל "ביש גדא"(סנהד' קה., קה"ר ז:א), כשהמלה "ביש" היא תמיד תרגומה של "רע". לפי זה, תיאור של מזל מידרדר היה אמור להיות "אבאיש גדא", כדוגמת:יר' ז:כו – הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם; ת"י – אַבְאִישׁוּ מֵאֲבָהַתְהוֹן; מצ"ד – הרעו – עשו רעות עוד יותר מאבותם (והשוה ת"א: בר' מג:י, במ' טז:טו, דב' כו:ו). אמנם בצורת הפועל הביטוי המצוי בתלמוד הוא שונה: ברכ' נה:, נדריםמ: – דלא לתרע למזליה. הפועל "לתרע" תמיד מורה על  נתיצה, ריצוץ, ביקוע וכדומה, כמו: ויק' יד:מה – וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת; ת"א– ויתרע ית ביתא. מ"בכה:ד – וַתִּבָּקַע הָעִיר; ת"י– וְאִתְרָעַת קַרְתָּא. מ"ביח:כא – הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה; ת"י– קַנְיָא רְעִיעָא הָדֵין; מצ"צ – הרצוץ – השבור ומרוסס כמו: הרוצצות אביונים (עמוס ד). ואכן, מצוי חילוף הביטויים "מזל רע" ו"מזל רעוע" בפי הראשונים, כמו: עקידתיצחקבראשיתשערכו (פ' וישלח) – בהיות המזל כן רעוע… ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד… יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע.

15  והשוה פירושיו גם לבר' א:י, יב, לא.

16  דוגמאות מהתרגומים: צל = טלל (בר' יט:ח), צלע = טלע (שם לב:לב), נצר = נטר (שמ' לד:ז, דב' לב:י), צבי = טביא (שם יב:טו), ציפורן = טופרא (שם כא:יב), צהרים = טיהרא (שם כח:כט), 'עצל' = 'עטלא' (משלי ו:ו).

17  ראה פירושים לקמיה.

18  רש"י – כתרגומו, לשון מור ואהלות. ברם, הוסיף פירוש שני: לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל… לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר: ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא:מה). וראה מצודת ציון שם בדניאל.

19  כמו: ש"בז:י – וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו; ת"י – וַאֲקַיְמִנוּן וְיִשְׁרוּן בְּאַתְרְהוֹן. יר' א:י – לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ; ת"י – וּלְמִבְנֵי וּלְקַיָמָא. שםיא:יז – וַה' צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ; ת"י – וַיָי צְבָאוֹת דְקַיֵם יָתִיךְ.

20  ובדומה להוראות האחרות בתרגומי המקרא הנ"ל למלה "טוב" (מובחר/ חפץ / רצון / הסכמה), מצינו מנגזרי "צב" בארמית ובעברית תרגומים מקבילים המצביעים על ענינים דומים, כגון: ישע' סו:ד – גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם; ת"י – אַף אֲנָא אֶצְבֵּי בְתַבְרֵהוֹן. בר' לד:יט – כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב; תמ"י – אֲרוּם צָבִי בִּבְרַת יַעֲקֹב. שםכד:ה – אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי; תמ"י – מָאִים לֵית צְבוּת אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַּתְרַיי. שמותב:כא – וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ; ת"א – וצבי משה למתב עם גוברא. וכן מצינו את המלה "צבי" מפורשת כלשון  נוחויופי: ישע' ד:ב – בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד; רד"ק – צבי – הוא נוי דבר צביון שיש חפץ בו.

2רש"יסוטהמז: – האומרים לרע טוב – שמשבחין את הרשעים.

22  עי' רמב"ם מאכלות אסורים א:ח.

2רד"ק – ונתתי צבי בארץ חיים – ואתן חפץ ופאר בארץ ישראל.

2רש"י – בארץ הצבי – בארץ ישראל.

25  מסביר המדרש: תנחומא משפטים יז – מה צבי זה שוחטין ומפשיטין אותו מעורו ואח"כ מחזירין את הבשר לעור ואין העור מחזיקו כך א"י לא היתה מחזקת את פירותיה. וראה גם שהש"ר ב:ט לדרשות נוספות.

26  פירוש ר' מרדכי קצנלנבוגן לרש"י – בתרגום: איתעתדתון, והוא לשון עמידה, ראה ערוך (ערך 'עתד'). והיינו מצבן – לשון נצבים (ראה רד"ק בספר ש"א [נראה שהכוונה לרד"ק שם יג:כג, ומה שהביא בשם ת"י שם יד:יב]).

27  וכן פרש"י "צבי" גם  שלא בקשר לישראל כלל, כמו: ישע' יג:יט – וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת; רש"י – והיתה בבל צבי ממלכות וגומר, שהיתה מצב וראש הממלכות. שםכג:ט – ה' צְבָאוֹת יְעָצָהּ לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי; רש"י – כל צבי – מצב חזק. שםכח:א – וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ; רש"י – וציץ נובל צבי תפארתו – ומצב מטע תפארתו יהיה ציץ הפרח שלו.

28  וכן אבן השתיה שממנה נברא העולם נמשלה לטבור הולד: שמחות א:א – מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן… כך התחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתיה… וממנה הושתת העולם. וראה תנח' (קדושים י) בענין שלמה המלך שידע לשאוב משלוחי אבן השתיה בנטיעת פרדסיו, ממש כמו עובר המתקשר לאמו דרך הטבור.

29  משמעות זו מצינו: 1. במים (שמ' טו:ד), 2. בטיט (יר' לח:כב), 3. במצח (ש"א יז:מט), וכן: 4. ב"טבעת" (אס' ג:י) ע"ש שקיעתה לחותמת. וראה ע"ז מג: ורש"ר הירש שמות טו:ד.

30  וכך פירש הערוך את לשון "טיב" בארמית כמו "טבע": ערוך (ע' 'טיב') – תרג' בפס': שובי שובי השולמית (שה"ש ז:א) מה טיבכון נביאי שקרא – פי' מנהגכם ודרככם… וטיב כמו טבע. וראה מעט צרי לבר' לז:ב, ותפא"י לעקצים ב:ט.

31  למשל, קסדה קטנה מידי איננה שימושית לחייל כלל, והגדולה מידי מהווה סכנה ממש ללוחם (שתשמט ממקומה והחובשהּ יסתנוור).

32  ובענין המשמעות האחרת של "טבל" –  השריהבמים, הרי הוראה זו דומה לב' ההוראות של "טבע" הנ"ל (שקיעהוקביעות). היינו, החפץ השרוי במאגר מים ג"כ סופו לנחות ולהיקבע בתחתית האגם או הים.

33  וכן מתרוגמת "לח" במלה "רטיב": שופ' טז:ז– בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים; ת"י – בְּשִׁבְעָא יְתָרִין רְטִיבִין.

3מהרז"ו – וכפלומה – מלשון אבנים מפולסות רטובות ורכות.

35  ומביא ע"י גם גירסת "משבחת" במדרש אחר: שוחרטובתה' כב:א – כך תהיה גאולתן של ישראל… מנפצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ היא משבחת והולכת.

36  רבים קישרו בין לשון "האמרת" לבין ענפי האילן הגבוהם המכונים "אמיר", כגון: ר' בחיידב' כו:יז – אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם – ל' מעלה וגובה, מל': "בראש אמיר", שהוא הענף הגבוה. ומלבי"ם הגדיר את האמיר כ"עליון או מובחר": ישע' יז:ו – בְּרֹאשׁ אָמִיר; מלבי"ם – אמיר. סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום. וכן קישר מלבי"ם את הביטוי "אמרי שפר" לאמיר המובחר: בר' מט:כא– נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר; מלבי"ם– ואמרי הם ענפים מובחרים אשר בראש האילן, כמו: בראש אמיר (ישע' יז:ו). וראה מעט צרי לדב' כו:יז לשיטות נוספות.

37  וכן ת"א את המלה "האמרת": דב' כו:יז אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם; ת"א – ית יי חטבת יומא דין למהוי לך לאלה.

38  כלשון הכתוב, שבחרו בו ית' להיות להם לאלקים: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים (דברים כו:יז). ונראה שהדיוק של "אחד" ו"מיוחד" נובע מאות הל' של "לאלוקים", כלומר בצורה בלעדית, וכן בהמשך הכתוב שם: לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה ולא "להיות לו עם סגולה" אלא "לעם סגולה", אחד ומיוחד ובלעדי.

39  כגון שמ' לד:י, דב' ד:כג, ה:ג, כח:סט.

40  ויש יוצאים מן הכלל, כגון: 1. ברית בין הבתרים: כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית (בר' טו:יח). והוא מעשה חיתוך מילולי, כפי שמודגש בב' מלים נוספות שם, המורות אף הן על  חיתוך: "בתר" (טו:י), "גזר" (טו:יז). 2. וכן עשו כריתה מילולית בימי צדקיהו: הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו (יר' לד:יח). 3. וכן נאמר: דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' (שמ' כד:ח) שדרשוהו ז"ל (נדרי' לא:, לפי גירסת העין יעקב) בענין כריתת ברית מילה, ומשמע לפ"ז שאף חיתוך הערלה נקרא "כריתה". אולם, הקשו ר"ן והתוס' שם, שפשט' דקרא מתייחס לדם הקרבן שהזה משה (וממילא לא לחיתוך מילולי). 4. תה' נ:ה אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח; רד"ק– אמרו רז"ל: מהו כורתי בריתי… ביום… ברית מילה, עלי זבח הם עושים. מקורו אינו ידוע, אמנם זכר לדבר מצינו: שמ"ריט:ה – ראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו כל ישראל… ומלו כל עבדיהם ובניהם… עליהם נאמר… כורתי בריתי עלי זבח. ועכ"פ, כ"ז אינו אלא סמך בעלמא, כי רק בִּיתּוּר בהמה לשנים נקרא כריתה אמיתית, כפי שמשמע מהמפרשים: רש"ייר' לד:יח – וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו… והיא היתה ברית חזקה וגמורה. 

41  ור' בחיי (בר' טו:יח) הסביר את מעשה הכריתה בברית בין הבתרים בצורה קצת שונה: והברית הזאת היתה כעין חרם, והוא קיום השבועה שנשבעו כבר, וכש"א: יהי מבותר, כבהמה זו מי שיעבור על השבועה. וכן פרש"י יר' לד:יח.

4ח"ש (ערך 'בר' –ת"ד) – מן ברירה שם "בְּרִית"… ששני צדדין בוררין להם איזה דבר שיהיו שניהם מחויבים בו… ופעל של הברירה של אותו החיוב יקרא "כריתה", דהיינו כריתת דבר פלוני וחתוכו משאר דברי רשות שבין בני אדם, שכולם הם רשות וזה לבדו נכרת מהם ונעשתה חיוב.

43  וכן מתורגמת "לחטוב" במלה "מקטב" עם ק': דב' יט:ה – לַחְטֹב עֵצִים; תרגוםירוש' – למקטב קיסין.

44  מקורות: ערוך ('קטב' ג') – …עץ גדול וכבד… ובראשו אבן גדולה. רמב"םפהמ"ששביעיתח:ו– וקוטבי, מסחטת זתים קטנה. ספרחרדיםמצוותהתל' בארץב:טז – וטוחן בבית הבד ובקוטב.

45  ובלשון הראשונים מצינו ל'קטב' משמעות  קצה /קץ, כגון בפירוש רלב"ג (שהיה מלומד באסטרונמיה, מתמטיקה ועוד) לשיחת איוב עם בלדד השוחי. רלב"ג מסביר שם את תכונות הארצות הצפוניות וקצה העולם המכונה "הקוטב הצפוני": איובכו:יד – הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָיו… וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן; רלב"ג…ואולם שם יהיה יום אחד בשנה אין בו לילה, ויום אחד כנגדו אין בו יום. ומשם ואילך יתוסף זה השיעור מעט מעט עד שיגיע אל מה שתחת הקוטב הצפוני, ויהיה שם ששה חדשים בשנה אין בהם לילה. והקשר ל'קטב' המקראי הוא כפי הנראה, שקצות העולם הם כרותים ומנותקים ממרכזי האנושות. אמנם כפי שראינו בסעיף 'חטב', חיתוך והבדלה יכולים להיות גם מעשה בחירה שמטרתו ליצור "חטיבה" מובחרת ורצויה.

46  וכך תרגומה של "הכנה" בכל מקום, כדוגמת: בר' מג:טז, מג:כה, שמ' טז:ה, כג:כ, במ' כג:א, דב' יט:ג.

47  והשוה גם במקרא: ש"א כד:יז, ישע' סג:ז, משלי לא:יב.

48  מצוטט גם במאמרינו לפרשת ויחי, ע"ש.

49  וכך יש להסביר גם את ב' המשמעויות של שרש 'עצב': 1. הצטערות 2. מתןצורהלדבר, כמו: שבתקמז. – ואין מעצבין את הקטן; רש"י – ואין מעצבין – לשון: ידיך עצבוני (איוב י), שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו. כלומר, אדם עצוב עלול להיכנע לצערו ולהמוטט, או להעריך את המציאות מחדש ולנקוט בצעדים לשפר ולתקן את מצב וצורת חייו (ושים לב לקירבת 'עצב' ל'עזב' הקרובות אחד לשני בחילוף אותיות זסשר"ץ). 




וזאת הברכה: אגף הבטחון הנצחי ~ יהושוע שטיינברג

וזאת הברכה – אגף הבטחון הנצחי

השרשים 'שכן' ו'בטח' מופיעים ביחד פעמיים בפרשת וזאת הברכה:

דב' לג:יב – לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; ת"א – רְחִימָא דַה' יִשְׁרֵי לְרוֹחֲצָן עֲלוֹי.

דב' לג:כח – וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב; ת"א – וישרי ישראל לרוחצן בלחודוהי.

וכן מופיע זוג השרשים האלו ביחד עוד חמש פעמים במקרא:

  1. ישעיהולב:יח – וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת.
  2. ירמיהוכג:ו – בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.
  3. שםלג:טז – בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח.
  4. תהליםטז:ט – לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.
  5. משליא:לג – וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן־בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה.

חוץ מצמד שרש 'בטח' עם 'שכן', 'בטח' מופיע רק כתיאור של פועל 'ישב', כמו:

  1. מ"אה:הוַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח.

  1. ירמיהומט:לא – קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח.
  2. שםלב:לז – וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח.
  3. יחזקאלכח:כו – וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח.
  4. שםלח:יד – בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח.

במאמרינו לפרשת חקת, בדקנו את שרש 'שכן' ביחס למכלול השרשים המכילים אותיות 'שך', והצענו שמשותף לכולם עניני שקיעה, הנחהומנוחה.

    ואכן, גם כשמופיע שרש 'שכן' בלי תיאור נוסף, מפרשי המקרא לרוב מדגישים שהוא מורה על ענינים דומים, היינו  שלוה, שקט, קביעות, וכן נצחיות, כגון:

  1. בראשיתכו:ב – שְׁכֹן בָּאָרֶץ; הכוה"ק – שְׁכֹן, ישיבת קבע באותה הארץ אשר אומר אליך.
  2. ירמיהוז:ג – וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם; רד"ק – ואשכנה אתכם – אעמידכם בשכונכם… ולא תגלו ממנו.
  3. תהליםלז:ג – בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ; אב"ע – וטעם שְׁכָן ארץ: כל ימי חייך תשכן על הארץ.
  4. שםסט:לז – וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ; מלבי"ם – כי אוהבי שמו ישכנו בה בשלוה והשקט.
  5. שםפה:י – לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ; מלבי"ם – שהכבוד הזה ישכון לעולם ולא יבוטל בשום זמן.
  6. שםטו:א – מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ; פי' אבןיחייא – הזכיר בו מלת ישכון שהוא הדירה הנצחית.
  7. משליב:כא – כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ; רש"י – כי ישרים ישכנו ארץ – לעולם הבא.

תופעה כמעט זהה מצינו גם אצל שרש "ישב" כשהוא מופיע בלי תיאור נוסף; היינו שהוא מורה על ישיבהבשלוה, וכן על  קיוםנצחי:

  1. ירמיהויז:כה – וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם; מלבי"ם – שלא תחרב העיר, על זה אמר: וישבה העיר.
  2. יואלד:כוִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; מצ"ד – לעולם תשב – תתקיים לעולם ולא תחרב עוד.
  3. זכריהא:יא – הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת; מצ"צ – יושבת – רצה לומר יושבת בשלוה.
  4. שםז:ז – יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה; מצ"ד – יושבת – ר"ל יושבת בהשקט ושאנן.
  5. שםשם – וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב; רד"ק – והנגב והשפלה יושב… כלומר היה בהם יישוב בטח.
  6. תהליםט:ח – וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב; רד"ק – ישב הוא ענין העמידה והקיום, וכן: ה' למבול ישב (תה' כט:י).
  7. שםסט:לו – וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ; מלבי"ם – שזרעם ינחלוה מאתם ולא שיגלו אח"כ ממנה.
  8. שםקכה:א – כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב; רד"ק – יֵשֵׁב – יעמוד לעולם ויהיה קיים.

לפי זה מתבקשת השאלה, מה מוסיפה המלה "בטח" למלים הללו המורות בעצמן על  ישיבהושכונהבטוחהוקבועה? ומהי יחודיות "בטח" מול "שלוה", "השקט", "רוגע", "שאנן" או "מנוחה" (המונחים שנקטו בהם המפרשים הנ"ל בתיאור "ישיבה" ו"שכונה")? בכדי לענות על השאלה הזאת, ננסה לבדוק את עומק שרש 'בטח'. וכן נבדוק מלים אחרות המכילות אותיות 'טח', והן: 1. טוח 2. טחה 3. טחן 4. שטח 5. טחר 6. אבטיח 7. בטח.

מלה מרכזית מגזרה זו היא "טיחה". נראה שמספר תכונות מאפיינות את טיח ופעולת הטיחה: 1. מריחה / החלקה / טשטוש.  2. פרישה על פני שטח / כיסוי טווח מסויים. 3. סתימה. 4. תיקון. בד"כ התוצאות הן חיוביות, היינו תיקון וסתמית סדקים ונקבים המחזקים את השטח הנטוח, ומכאן לשון "בטח" המורה על תחושת "שלוה", "השקט", "רוגע", "שאנן" ו"מנוחה" (במקביל לרוגע של בעה"ב אשר סיים לטוח את ביתו בצורה יסודית, ויושב בו בטח).

  1. טוח מריחהבטיח, סיוד: וי' יד:מב – וְטָח אֶת הַבָּיִת; ת"א – וישוע ית ביתא; תר"י – וְיִטְשׁוּן יַת בֵּיתָא; תמ"י – וְיִתְטַשׁ יַת בֵּיתָא; אב"ע – וטח הפך יקציע, והוא מגזרת: טחים אותו טפל (יחז' יג:י). ומורה גם על  כיסויוסתימהשליליים: ישע' מד:יח – לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת; ת"י – לָא יָדְעוּן וְלָא מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מְטַמְטְמָן מִלְמֶחֱזֵי.

    נציין פסוק אחד במיוחד מגזרה זו, המתפרש לכמה פנים: איובלח:לו מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה. חז"ל (ר"ה כא.) פירשו ש"בַטֻּחוֹת" מורה על  הכליות, וכן פירשו מפרשי המקרא שם על פי פשט. בעלי השרשים גזרו את המלה משרש 'טוח' ('טח' לפי' מנחם), כלומר שהב' איננה שרשית. והוסיף רד"ק גם טעם לכינוי זה לכליות: רד"ק (ערך 'טוח') – מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה – פירוש: כליות, ואמרו כי נקרא כן לפי שהן טוחות ומכוסות בְּחֵלֶב. ואכן כך פירשוה ז"ל במדרש: במד"ר (י:ח) – מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה (איוב לח:לו) – אלו הכליות שהן טוחות בגוף; מתנותכהונה – טוחות – סתומות, מלשון: כי טח עיניהם, וכן פירש הרלב"ג בספר איוב, והרד"ק בשרשים .

    כלומר, הכליות עטופות היטיב ויושבות בטח, שמוּרות מזעזוע וחבלה חיצונית לא רק בשל החֵלב המלפפן סביב סביב, אלא גם ע"י הכסלים הסמוכים להם משני צדדיהם, והמגינים עליהם ועל אברים פנימיים אחרים.

    ברם, רש"י בתהלים פירש "בַטֻּחוֹת" מענין  חלקלקות: 1. תה' נא:ח – הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי; רש"י – בטוחות – אלו כליות שהן חלקות [היינו כלשון טיח / טוח].   בפירוש ב' שם בתהלים, ציטט רש"י את מחברת מנחם, שפירש "בַטֻּחוֹת" כלשון  משך: ומנחם חברו עם: כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כא:טז), וכן: מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה (איוב לח:לו) – פתרונו לשון משך, כי כאשר יש לקשת משך, כן יש משך לדעת. פירוש זה מוביל אותנו למלה הבאה בעלת האותיות 'טח'.

  1. טחהמרחקיריתהחץ: בראשיתכא:טז – כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת; רש"י – כמטחוי קשת – כשתי טיחות והוא לשון יריית חץ… ממשיך רש"י שמכאן נובעת לשון "הטחה" בלשונם ז"ל, ענין  בעילה: בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ; רד"ק (ערך 'טחה') פירוש כהורות החץ במשיכת הקשת, כלומר שיעור מרוצת החץ. 

    כפי שצויין בסעיף הקודם, רש"י הביא שמנחם חיבר במחלקה אחת (מתוך שתי המחלקות של ערך 'טח') את שני הפסוקים "כמטחוי קשת" ו"בַטֻּחוֹת חכמה", והגדיר אותם מנחם כלשון  משך. לעומת זאת, י"ש חיבר פסוק אחר עם "כמטחוי קשת" במחלקה אחת, היינו "וטח את הבית", ופירש ששניהם מורים על  התפשטותומתיחה:י"ש (א:ק,בת"ד): הונח שם 'טח' על פרישׂת והתפשטות דבר, כמו: כמטחוי קשת (בר' כא:טז) – דהיינו מדת השטח שיתפשט יריעת החץ עליו. ומזאת הגזרה ענין פעל 'טוח', כמו: וטח את הבית (וי' יד:מב) – דהיינו התפשטות טיט הטיחה על שטח הקיר.

    בהשאלה מ"יריה", בלשון חז"ל מורה המלה "הטחה" על  הכאה וחיכוך:אהלותיז:ב – הָיָה חוֹרֵשׁ וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע; רמב"םפהמ"ש – שהתחכך המחרשה בסלע או בגדר; רע"ב – והטיח בסלע – הכה המחרישה בסלע. עניני  הכאהוחיכוך מובילים לשרש 'טחן':

  1. טחן – לשון  כתיתהושחיקה, כמו: ישעיהג:טו – וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ; רש"י – תטחנו – תכתתו; אב"ע – תטחנו, כמו תשחקו.בכך דומה שרש 'טחן' לשרש 'טחה' לפי פירושי רמב"ם ורע"ב הנ"ל (שפ' לשון  חיכוך / שפשוף).

    ברם, החומר שנכתש לאבק או ממרח מעתה איבד צורתו המוצקת, ובכך השתרע ביחס להרכבו המקורי, גם אם אינו נמרח על שטח כלשהו בפועל כעת. כך קישר ח"ש בין שלושת השרשים הללו (שלדעתו שרש כולם הוא רק שתי אותיות 'טח'), וז"ל: 

    חשקשלמה (ערך 'טח' – ת"ד) – מתיחת הדבר ע"י שפשוף… כשרוצים למותחן ולעשותן מופשטים, משפשפין אותם… שתמתח ותתפשט… מלשון "טח"… יקרא כתיתת הרחים "טחן": "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק" (שמות לב:כ), "וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם" (במדבר יא:ח) – מלשון טיחה ושפשוף,שמשפשף על הגרגירין… והקמח שבהם מתפשט ונמתח על הרחים, כטיחה על הקיר.

    בשינוי גירסאות בתלמוד מומחשת קירבה ענינית זו בין 'טחן' ל'טחה'. בגירסא הנפוצה איתא: פסחיםנד. – והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור; אולם, רש"י גרס 'טחן' במקום 'טחנן': רש"י – וטחן – טח והכה ושפשף זו בזו. כתב בדקדוקי סופרים שהגירסא לפי הכ"י והדפוסים הראשונים היא גירסת רש"י, ונשתבש בדפוס פרנקפורט דמיין. ונ"מ ביניהם פירש יעב"ץ, שלפי רש"י "וטחן" היא לשון  הכאה: יעב"ץ – מפירש"י נראה דגרס וטחן, אין בו נ' שרשית – ור"ל טח פניהן של אבנים ע"י הכאתן זו בזו, וכן נראה. כי ע"י טחינה אין אור יוצא מאבק ועפר, אלא ע"י הַקָשָה בסלע קשה. 

    עם זאת, יש לשים לב שרש"י פירש את המלה "וטחן" שם בשלוש מלים הדומות לתיאורי שרש 'טחה' הנ"ל: "טח", "הכה" ו"שפשף". ונראה לומר שרמז בהוספת המלה "שפשף" שעניני "טיחה" ו"טחינה" אחים הם, שכן תוצאת הטחת אבן באבן היא שחיקתן של האבנים, ובוודאי לכתישת כל חומר רך יותר שנמצא על פניהן בעת כל הלקאה כזו.

  1. שטח – כפי ששרש 'טחן' מורה על הפיכת חומר מוצק לחומר קלוש, דליל ומפוזר יותר ("מופשט" בלשון ח"ש הנ"ל), כך מורה שרש 'שטח' כשם פועל על  פרישׂה, הפצהופיזור, כדברי מפרשי המקרא: במדבריא:לב – וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ; אב"ע – וישטחו – כמו ויפרשו, וכן: שטחתי אליך כפי (תה' פח:י). איוביב:כג – מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם; אב"ע – שוטח – מן: וישטחו להם (במ' יא:לב), כמו פורש. והעניין מפיץ ומזר. 

    ובאבות דר' נתן מצינו את הביטוים "סיד שטוח" שהוא חזק, מול "סיד שנטוח" שהוא חלש: אבותדרבינתןנוסחאאפרקכד – אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה, לסיד שטוח על גבי אבנים. אפילו יורדין עליו כמה גשמים אין מזיזות אותו ממקומו. אדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה דומה לסיד שניטוח על גבי לבנים אפילו יורדין עליו גשמים קימעא מיד נימוק והולך לו.

    פירש בספר רגל ישרה שמלת "שטוח" ברישא, נגזרת מן 'שטח', היינו  שטיחה, ובסיפא השרש הוא 'טוח', לשון  טיחה: רגלישרה (דףמא🙂 – שנטוח כצ"ל לע"ד, מלשון "טוח בכותל". ו"שטוח" דלעיל נ"ל מלשון "וישטחו [להם] שטוח" (במ' יא:לב), דכתיב בשליו. והוסיף בספר כסא רחמים שלשון "שטוח" משמע פרישׂה "ראויה", בניגוד ל"טוח" סתם, שאינו בהכרח עבודה גמורה: כסארחמים (במהדורתירושלים, תשס"ג, דףשי"טת"ד) – לסיד שטוח על גבי לבנים – ואם הסיד אינו שטוח כראוי, אלא ניטוח – פי' טחו ע"ג לבנים ואינו שטוח כראוי אלא טוח… מלשון… טָחֵי תָפֵל (יחזקאל יג:יא) אז אינו מתקיים. 

    הנביא יחזקאל חוזר מספר פעמים שם בפרק י"ג על משל הטיח התפל, הנמשל לנביאי השקר, ונעתיק כאן את הכתוב המלא: אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ (יחזקאל יג:יא). וכן מצויה פעולת הטיחה כניסיון לטשטש ולכסות ליקויים שלא יראו לעין. וזאת בניגוד ל"שטיחה", המתארת פרישׂה גמורה שיש בה תועלת ישירה למבצעו (בניגוד לטיח וסיד, שלא פעם טמון במעשה מניעים כמוסים רק להסתיר את הפגמים שבקירות וכו').

   פירושים אלו אמנם מדגישים את ההבדל בין השרשים 'שטח' ל'טחה' מחד גיסא. אולם מאידך, ברה כחמה שקרובי ענין הם, שכן שניהם קשורים לפרישׂה בצורה זו או אחרת.

  1. טחר – חוליהתחתוניות. אולם, דייק בעל הרוקח שאותיות 'טח' של 'טחר' מורות על לשון  טיחהוסתימה: דבריםכח:כז – יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם {ובעפלים} וּבַטְּחֹרִים; רוקחעלהתורה (ת"ד) –  "טחורים" מענין: טח מראות (ישע' מד)… "טחור"… נקב מושבו הטחור. וכך הציע גם ר' מאיר מאזוז שליט"א: אסףהמזכיר (דףקצ"ו) – טחורים נ"ל שהוא מורכב מב' מלים טחו חורים ר"ל שפי הטבעת טוח בפצעים רח"ל. אף בעל השרש ישע הציע ש'טחר' הוא כמו שרש כפול, 'טח' – 'חר', אבל פירש 'טח' מלשון "כמטחוי קשת", היינו דחוי ומוסתר: שרשישע (ערך 'טחר' [בפירוש ג']) – כמו טח-חר, היותו דחוי "כמטחוי קשת", ודרך חור מאחוריו.
  2. אבטיח – פריהאדמה  גדולובעלקליפהקשה. יונתן תרגמה במלה מְלַפְפוּנַיָא: במדבריא:ה – וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים; תמ"י – וְיַת מְלַפְפוּנַיָא "לף" / "לפף" בלשון תרגום מורה על  חיבור: שמותכח:ז – שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר; ת"א – תרין כתפין מלפפן יהון ליה על תרין  סטרוהי ויתלפף. קהלתרבהז:א – [שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן ערך אודות סוג הפת שעדיף לאכול עם "ליפתן", והסבירו את משמעות המלה הזאת]: ליפתן – רבי אליעזר ורבי יוסי אומרים ב' תבשילין לפותין זה בזה; עץיוסף – לפותים זה בזה – פי' מחוברים, שלעולם הלפתן הוא טפילה ללפת בו את הפת. ונמצא שעל ידו נתחברו שני תבשילים.

    וכן מצינו שריסי העינים שהן גדולות / מרובות במיוחד מכונות "לופּין": בכורותמד. – הזדיר והלופּין והתמיר; רבינוגרשום – לופין. דנפיש זיפי – שריסי עיניו גדולות.

    שתי תכונות אלו, חיבורוגודל, כרוכים זו בזו, שכן ככל שמתווסף ונדבק חומר לְיֵשׁוּת גשמית, כך עולה מידת גודלה. מכאן נראה להציע שנקרא הפרי הגדול והקשה לפיצוח "אבטיח", פרי מלופף (אינו מתקלף בְּנָקֵל) ורבת-המידה.

  1. בטח –  אמוןמוחלט. בעל העמק דבר מציע ששרש 'בטח' קשור לשרש 'טח': ויקראכה:יט – וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ; העמקדבר – ע"כ וישבתם לבטח עליה. לא תהיו נצרכים לתור ממקום למקום אחר מזונות, כדאי' בב"ק פ' הכונס (ס:) – רעב בעיר פזר רגלך. אבל לא תהיו צריכים לכך אלא תשבו לבטח – הוא מלשון טח. גדולי החסידות הרחיבו בענין, כגון: בעלהתניא (ליקוטישה"ש) – יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה' [תה' קטו:ט] "בטח" מלשון: וְטָח אֶת הַבָּיִת [ויקרא יד:מב] – לשון דיבוק, שיתדבק לה'.

    ונראה שיש ללמוד על טיבה של שרש 'בטח' מתוך תרגומו – "לרוחצן", כפי שצויין בפתח המאמר: דב' לג:יב – יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח; ת"א – רְחִימָא דַה' יִשְׁרֵי לְרוֹחֲצָן. ברם, נגזרי השרש הארמי 'רחץ' משמשים גם כתרגומן של מלים עבריות רבות אחרות, כגון  מחסה: 1. ש"בכב:לא – לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ; ת"י – לְכָל דִי מִתְרַחֲצִין עֲלוֹהִי. צפניהג:יב – וְחָסוּ בְּשֵׁם ה'; ת"י – וְיִתְרַחֲצוּן בִּשְׁמָא דַיָי. ומעין כך, הוא גם תרגום של  משגב: 2. ירמיהומח:א – הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה; ת"י – מִבֵּית רוֹחֲצָנְהוֹן וְאִתְּבָרוּ. וכן במשל  לשלווהגמורה, כמו תינוק בערשו: 3. עמוסג:יב – הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ; ת"י – דְיָתְבִין בְּשֹׁמְרוֹן בִּתְקוֹף שׁוּלְטַן וְעַל דַמֶשֶׂק רְחִיצִין.

    בספר תהלים, המלה "רחץ" בלשה"ק מתורגמת במונח הארמי "אטמש": תהליםס:י – מוֹאָב סִיר רַחְצִי; תרגום – בעטית מואבאי אטמשו רגלי. שרש 'טמש' בארמית הוא תרגומה של "טבילה" בכ"מ. והוא מציין  גםרחצהומשיחה רגועה בשמן ותחליבים: איובכט:ו – בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שָׁמֶן; רש"י – בחמה – כמו בחמאה. וצור יצוק עמדי פלגי שמן – כלומר נחת רוח וכל תאות לב הנוחים כנחלי שמן.

    מכאן יש להציע קשר בין "רחיץ" בארמית (=בטח) לבין "רחיצה" בלשה"ק, המציינת  טבילהושרייהגמורה, וְהַרְפָּיָה במים רגועים המאופפים את האדם הטבול. ולכן רמזו גדולי המחשבה לקשר בין "רחיץ" בארמית לבין המלה הזאת בלשה"ק: ספרטעמיהמנהגים (דף 82 ת"ד) – ביה אנא רחיץ – היינו דביקתי… ותשוקתי באהבת ד' זאת היא מקוה טהרה שלי (בשם הרב הקדוש מוהר"ר מאיר מפרעמישלאן. 

מתוך כך, יש להציע תשובה לשאלה ששאלנו למעלה, היינו: מה מוסיפה לשון "בטח" ללשונות "ישיבה" או "שכונה" – המורות גם בלי התיאור "לבטח" – על  קביעות, שקטושלוה? אלא, המלה "לבטח" ממחישה מבחינה גשמית את תפיסת הקביעות והשקט של הפעלים "ישב" ו"שכן". היינו שתחושת השקט והקביעות של ה"שוכן" וה"יושב" נובעת מהידיעה שהוא מוגן ושמור – כדוגמת הַכְּלָיוֹת (ה"טוחות") המוקפות בשכבת חלב עבה מאוד. ולא זו בלבד אלא שהכליות (וכל מערכת האיכול) מעוטפות אף בשכבות חלב נוספות של הכסלים. ובכך, הטוחות האלו יושבות בטח ("ב-טח") בין נדבכי חלב מוכפלים.

ויה"ר שנשים בטחונינו וכסלינו תמיד בצל כנפיו המחפות ומצילות אותנו מכל עבר. ובכך נשב ונשכון בטח תמיד בבטחון, וְינִיחַ ה' לָנו מִכָּל אֹיְבֵינו מִסָּבִיב, ונשב בטח.

 1ונעיר אגב שכמו ש"בטח" תמיד מופיע כתיאור של "משכן", המקביל שמצינו אצל "בית" הוא "שלום": ש"אכה:ו – וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. איובכא:ט – בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד.

 2שלשה יוצאים מן הכלל יש לכך ש'בטח' מתאר שם פועל חוץ מ'שכן' או 'ישב': א. ישע' יד:ל – וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ; ברם, ראב"ע הסביר שכ"ז בזכות ש"ישכנו לבטח": אב"ע – כי יהיה לישראל שובע וישכנו לבט. ב. יוצא מן הכלל שני, שהמלה "לבטח" מתארת  "והיו", אבל מלבי"ם פירשו כמו 'ישב': יחז' לד:כז – וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח; מלבי"ם – הברכות האלה כבר נמצאו בתורה ששם אמר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' וישבתם לבטח בארצכם. ג. יוצא מן הכלל ג', "לבטח" מתארת "והשכבתים", אבל יונתן נקט בביטוי הזהה לתרגומו של "והושבתים לבטח" הנ"ל: הושעב:כ – וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח; ת"י – וְאַשְׁרִינוּן לְרוֹחֲצָן. והשוה תר"י לבמ' כג:כד.

3 יש לציין שמצד שני, כפי ש'שכן' מורה על  השתקעותקבועה במשמעות חיובית, כך יש לו גם משמעות של   תקיעהבמקום במובן שלילי, כדוגמת: נחוםג:יח – נָמוּ רֹעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ; רש"י – ישכנו – אין יכולים לקום; אב"ע – ישכנו – כמו ישקטו ולא יתנועעו; רד"ק – ישכנו אדיריך – כאלו שכנו בקבר ומתו כי לא יועילו ולא יצילו וכן שכנה דומה נפשי. תהליםצד:יז – כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי; רד"ק – כלומר שָׁכְנָה במקום הכריתות והוא הקבר.

 4היינו חיי עוה"ב.

 5ל' "טש" בעצמה היא מתרגומי "טיחה" (מובא בסעיף #1 למטה), כגון: ויק' יד:מב – וְטָח אֶת הַבָּיִת; תר"י – וְיִטְשׁוּן יַת בֵּיתָא. וראה מאמרינו לפ' נצבים שבדקנו את השרשים בעלי אותיות 'טש', וכולם קשורים  לפיזור, פרישהוכו'.

 6ומצינו תכונות דומות לשרש 'שעע' (ראה מתורגמן ערך 'שעע'), שמופיע כתרגום 'טח' בכ"מ: יחז' יג:יב – הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם; ת"י – שִׁיעָא דְשַׁעְתּוּן. והיא גם תרג' של "חלק" (תכונת  מקוםמטויח): בר' כז:יא – וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק; ת"א – וַאֲנָא גְבַר שְׁעִיעַ. וכן בלשונם ז"ל: פסח' עד: – הלב קורעו ומוציא את דמו… שאני לב דשיע; מאירי – הלב… קורעו קודם מליחתו… שמתוך שהוא חלק אינו בולע מדם שבתוכו. וכן מורה 'השע' בלשה"ק על  סתימהועצימה (תכונה נוספת של טיח): ישע' ו:י – וְעֵינָיו הָשַׁע; רש"י – ועיניו השע – טחים, כענין שנא': כי טח מראות (ישע' מד); הטוח מתרגמינן: דאיתשע (וי' יד:מג). וראה תרגומנא (שמ' ה-ו, דף פה) שהעיר שמלת "ישעו" בלשה"ק: וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר (שמ' ה:ט) מתורג' "יתרחצון" (תרג' של "לבטוח" בכ"מ), המרמז לקשר בין 'שעע' בארמית לבין מושג  הביטחון. וכ"נ להציע קשר לל' "שוע" בלשה"ק, המציינת  אדון, שר לפי רש"י (ישע' לב:ה, איוב לד:יט; ות"י: "תקיפין"), ואחרים פי' ל' עשיר/נדיב. עכ"פ הוא בעל אמצעים המבטיחים בד"כ מנוס מצרות ומבודדים אותו מן הטורח. וראה עוד להלן סעיף #7.

 7שרשו 'טח' לפי מחברת מנחם.

 8מול שיטתם עומדת שיטת ספר העיקרים (א:טז) שפ' "בטוחות" מגזרת 'בטח' (ראה ס' דבור ומחשבה לעיקרים, דף 72). וכן משמע מרס"ג (משלי לא:יא), שהשוה "בטוחות" לנגזרי 'בטח'. וראה להלן בסעיף #7 בענין הקשר בין 'טח' ל'בטח' לדעת בעל העמק דבר וגדולי החסידות.

 9איובלח:לו – שָׁת בַּטֻּחוֹת; רלב"ג – בטוחות – מענין: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם (ישע' מד:יח), והרצון בלבבות הטוחות והסתומות; מצ"צ – בטוחות – בכליות… ע"ש שהם טוחות ומכסות בחלב… מלשון: וְטָח אֶת הַבָּיִת (וי' יד:מב).

 10המובא לעיל בסעיף זה.

 11כסלים אלו מסמלות שמירה כללית, כדברי רש"י: ישע' ס:ד – וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה; רש"י – על צד תאמנה – על גססין, כסלים [ראה ת"א לויק' ג:ד] של מלכים תהיינה אמונות. קהלתיב:ג – בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת; רש"י – שומרי הבית – אלו הצלעות והכסלים המגינים על כל חלל הגוף.

 12נזרישראל (דףלא) – שהכליות חלקות מחמת שהם מכוסות בחלב שעליהם כמו בית שמכוסה בטיט ממילא הם חלקות ועיקר המכוון הוא בזה שהם מכוסות וכתוצאה מזה הינם חלקות.

 13היינו  נמתחומתפשט, כעין "זהב שחוט": רד"קמ"אי:טז – זָהָב שָׁחוּט – אין שחוט אלא משוך, וכן: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם (יר' ט:ז)… זהב טוב מאד… נמשך כשעוה. וראה להלן בסעיף 'שטח' בענין הקשר בין 'שטח' ל'שחט' לדעת תוס' רי"ד.

 14שרשו 'טח' לפי מחברת מנחם.

 15ומכאן לשון "טווח" בלשונם ז"ל: בר' רבהנג:יג – א"ר יצחק כמטחוי קשת – שני טווחים בקשת מיל.

 16ושרשו 'טח' לפי רש"י בנ"ך: רש"יעובדי' א:ג – כמטחוי (בר' כא) שאין יסוד בתיבה אלא טי"ת וחי"ת.

 17ובהפשטה, אמירהחדה נקראת "הטחת דברים": ברכותלב. – משה הטיח דברים כלפי מעלה; רש"י – הטיח – לשון זריקה, כמו: כמטחוי קשת (בראשית כא).

 18יבמותצ: -מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה; רש"י – שהטיח – בעל.

 19כמו: נדהמג. – זרע שאינו יורה כחץ – אינה מזרעת. וראה גם לב לדעת (דף ק"ב) שקשרו גם לדבריהם ז"ל: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה (ערובין ק,ב).

 20ברם, בפירושו לחומש כתב רד"ק ש"שרשו טחוה".

 21לכאורה צ"ל "יריית".

 22וכן פירש רד"ק (ערך 'טחן') – וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ (ישע' ג:טו), תכו ותכתתו, כי הטחִנה היא כתיתת הרחים זו בזו.

 23ומצינוה כמלה נרדפת ל"שחיקה": ירוש' שבתז:א [עם פ' ידיד נפש] – הָהֵן כִּיתְנַיָּיא… כַּד שָׁחִיק בְּמָדוּכְתָה [אותה כותנה, היינו פשתן… כששוחקו במדוכה חייב] מִשּׁוּם טוֹחֵן. ודרשו בזוהר שנקראים השמים "שחקים" ע"ש טחינת המן: זוהרג:כו. [עם פ' הסולם] – וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק (ישע' מה:ח)… מַאן שְׁחָקִים, אֲתַר דְּטָחֲנִין מָנָא לְצַדִּיקַיָּיא [מהו שחקים, הוא מקום שטוחנים מן לצדיקים]. י"שא:ק,ב – הונח שם 'טח' על הפשט דבר… מתפשט על מדתו ושטחו של זולתו… ומזאת הגזרה ענין פעל 'טוח', כמו: וטח את הבית (וי' יד) – דהיינו התפשט טיט הטיחה על שטח הקיר. גם נגזר ממנו שם 'טחן' להורות הטחינה שהוא עשות הדבר מופשט בחלקיו.

 24ויש להעיר שחומר ה"טיח" בעצמו מורכב מתערובת של גיר ומחצבים אחרים שנטחנו או שנשחקו מגושי אבנים במשך הזמן, ועומד כעת לצורך המטייח. 

 25וביריעות שלמה כתב רש"פ דברים דומים: י"שא:ק,ב – הונח שם 'טח' על הפשט דבר… מתפשט על מדתו ושטחו של זולתו… ומזאת הגזרה ענין פעל 'טוח', כמו: וטח את הבית (וי' יד) – דהיינו התפשט טיט הטיחה על שטח הקיר. גם נגזר ממנו שם 'טחן' להורות הטחינה שהוא עשות הדבר מופשט בחלקיו.

 26וראיה נוספת מהתלמוד הירושלמי, שנקט בלשון "והקישן": ירוש' ברכותח:ה – אמר רבי לוי באותו שעה זימן הקב"ה שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי (תה' קלט:יא).

 27 וכך משמע מפירש"י בגמרא המסבירה שלשון "בד" מורה על פשתן (כותנה): זבחיםיח: – ממאי דהאי בד כתנא הוא… על ידי לקותא מיפציל; רש"י – אגב לקותא – שמכין אותו וחובטים אותו בעץ או בגלגל הוא נכתש. ורש"י מסביר בכ"מ שכתישה היא לשון שחיקה, כמו: תהליםיח:מג – וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם; רש"י – ואשחקם – לשון כתישה.

 28ומכאן נגזרים גם שמות עצם, כמו: רש"י במ' יא:לב – וישטחו – עשו אותן משטיחין משטיחין; חוליןט:ג – הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה… לְשָׁטִיחַ; רע"ב – שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן.

 29לשון  פיזורושטיחה, כגון: משליכ:ח – מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע; מצ"ד – מלך – כאשר יושב ה' על כסא דין אז מפוזר ושטוח בעיניו כל רעות בני האדם. ונעיר שר' ישעיה מטראני (תוספות רי"ד)הציע קשר (בחילוף מיקום אותיות) בין 'שטח' ל'שחט' (ראה הערה 13 לעיל): ירמיהוט:ז – חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם; ר' ישעיהמטראני – חץ שחוט – משוך, כמו: זָהָב שָׁחוּט (מ"א י:טז). ויש לומר שהוא הפוך "שטוח", כמו: וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ (במדבר יא:לב).

 30שימוש דומה של "ניטוח" מצינו במדרש בענין המן שנדבק באיברים: מכילתאדרביישמעאלבשלחג – רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, כסוסים נתפטמו ישראל; נאמר כאן לאכלה ונאמר להלן: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ (תה' עח:כה): אל תיקרי אבירים אלא איברים – לחם שנטוח באיברים. אמר להם המן הזה שאתם אוכלים נטוח באיבריכם; זהינחמנו )פירושלמכילתא) – שניטוח – ונדבק באיברים, והיו מפוטמים עי"כ.

 31בעל העלי תמר הסביר על פי הבדל בין אבנים ללבני א"י: עליתמרירוש' תעניתב:א – משום שהלבנים בא"י היו מטיט שלא נשרף בכבשן, ובמעט גשמים היו נימוקים והולכים כמ"ש באדר"נ פכ"ד… לסיד שניטוח ע"ג לבנים אפילו יורדים עליו גשמים קמעה מיד נימוק והולך לו ע"כ. ועוד שם, ואדם שאין בו מע"ט ולמד תורה למה הוא דומה לאדם שבונה לבנים תחילה ואח"כ אבנים אפילו באים מים קמעא מיד הופכין אותם ע"כ.

 32בניגוד לש' השימוש "ש-טוח", כמו השימוש של רש"י בש' בדוגמא הבאה: אבותב:ח – רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה; רש"י – בור סוד שאינו מאבד טפה… לפי שטוח בסיד כל סביביו ואין נבלעים מימיו.

 33כמובא לעיל: משליכ:ח – מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע; מצ"ד – מלך – כאשר יושב ה' על כסא דין אז מפוזר ושטוח בעיניו כל רעות בני האדם.

 34לשון רד"ק (ערך 'טחר') – בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים (דב' כח:כז), וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם טְחֹרִים (ש"א ה:ט), הוא חולי התחתוניות. והשוה רד"ק ש"א ה:ו, רש"י שבת פא,א.

 35נציין ש"סתימה" מהווה תיקון לגבי סדקים וחורים, אמנם במקרה שהנקבים הנסתמים אמורים להישאר פתוחים, סתימתם מהווה קלקול, כמו כאן בחולי הטחורים.

 36רס"ג (בתפסיר לבמדבר יא:ה), ורמב"ם (פהמ"ש כלאים א:ח) זיהו אותו עם הפרי הנקרא "אלבטיך" (או "בטיך") בערבית, שהוא השם של האבטיח הידוע גם היום. אולם בירחון אור תורה (ירושלים תשד"ם, דפים מה-נא) מצדד "אבר"ך" שהאבטיח הוא המלון של ימינו, הנקרא בערבית "בטיך אצפר" – אבטיח צהוב. ברם, נראה להביא ראיה מר' תנחום ירושלמי במדריך המספיק, דף 97, שקרא לאבטיח במפורש "אלבטיך אלאכצר" – אבטיח ירוק.

 37והגם שקיימים פירות נוספים בעלי נפח וקליפות קשות, דומה שהאבטיח הוא הגדול מביניהם (בוודאי מבין אלה המוזכרים במקרא), ודברה תורה בהווה, כי הוא הפרי המצוי בעל תכונות אלו.

 38תר"י – מַלְפָנַיָא.

 39וכן מורה על  הדבקה, שכן הליחההנדבקת בעינים נקראת לִפְלוּף בלשון משנה: מקוואותט:אב – אֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם… לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן; רע"ב – לפלוף – צואת העין. ומכאן גם לשון  אחיזה: שופ' טז:כט – וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם; רש"י – וילפת – ויאחז… כמו ויחרד האיש וילפת נאחז בזרועות האשה או שמא יש לפרש "וילפת את ב' עמודי התווך" – שחיבר והדביק אותם ביחד, כמו משמעות ליפוף בכ"מ.

 40היינו פת של חיטה או שעורה (לענין זמן אכילת פרס, ונ"מ לענין טומאה וטהרה; ראה סוכה ו,א).

 41"נפיש" מלשון "פשה הנגע" לדעת ר' שלוש, ענין  הוספה (היינו  חיבורוהדבקה): אורחדש (ויקראדףטו) – תרגום לא פשה ענינו הוספה… בארמית נפיש.

 42כ"כ נמשלו חפצים עבים וקשים ל"לפת" – ירק עב וקשה [תכונות הדומות לשל האבטיח / מלפפוניא]: ברכ' נו. – חזאי תרי גרגלידי דלפתא, א"ל: תרין קולפי בלעת; רש"י – תרין קולפי בלעת – מכת מקל עב בראשו כראשי לפתות. סנהד' יט: – תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז – דכ'… ויחרד האיש וילפת. מאי וילפת? א"ר שנעשה בשרו כראשי לפתות; תורהתמימה, רותפ' גהערהיד – כראשי לפתות – מין ירק קשה… לרומם את מעלת בועז שאעפ"כ נתגבר על יצרו.

 43והשוה גם תרגומנא (שמ' ה-ו, דף פה), שג"כ קשר "אבטיח" ל"טח" – מפאת תכונת החלקלקות של האבטיח, הדומה לטיח החלק (השוה לרש"י תה' נא:ה [מובא לעיל בסעיף 'טוח'], שפ' [בפירוש א'] שהכליות מכונות "טוחות" ע"ש שהן חלקות [מאופפות חֵלב חָלָק]). וראה גם שרש ישע (ערך 'בטח'), שהציע קשר בין "בטח" ל"אבטיח".

 44ודביקות זו מבטיחה השגחה ובטחון: ערוגתהבושם (פ' וישלח) – שתהיה דבוק בה' מלשון: טחו בטיט. וי"ל דהיינו הך, דע"י שתהיה דבק בה' ממילא תוכל לשום בטחונך בו… כפי הדבקות כ"ה השגחתו ית'.

45 כמו: תמ"י לויקרא ד:ו, יז, יד:ו, טז, נא, יט:יח, תרגום לרות ב:יד.

46 עוד דוגמא של רחצה נינוחית: ש"ביא:ב – וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג.

 47והשוה גם: אור חיינו (דף צ"ו).

 48בדומה למה שציינו לעיל בענין הכליות העטופות היטיב ויושבות בטח.

49 אור ישראל מאנסי (דף קלג); מאור לכשרות (דף 230); אנציקלופדיה לכשרות המזון (דף סז).

50 ראה שיחת חולין (ציור ז16, דף תצ"ח), מאור למס' חולין (תמונה ג' קס"ז, דף 168).

51 וגם הכסלים בעצמן קרויות "כפלי" בארמית: ויקראג:ד – וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים; תמ"י – וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דְעָלֵיהוֹן דְעַל כַפְלֵי. ונעיר ששרש 'כסל' משמש מחד על הבשר המחופה חלב, וגם על  תקוהובטחון: תה' עח:ז – וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם; רש"י – כסלם – תוחלתם; אב"ע – כסלם – כמו מבטחם [וכך פי' גם רבי אליעזר (ילק"ש פ' שלח רמז תשמב)]. משליג:כו – כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ; רש"י – ה' יהיה בכסלך – במבטחך. איובח:יד – אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ; רלב"ג – כסלו – ר"ל מבטחו.